עם תום הקיץ מתחדשים עלינו לא רק שנה עברית וחגי תשרי, אלא גם מהלכי ההפיכה המשטרית – ותגובות הנגד. ושוב כולנו מוצפים בטיעונים משפטיים עמוסי מושגים מקצועיים, מתקשים לעקוב אחריהם, שוכחים אותם דקה אחרי שקראנו, ונותרים עם סימני שאלה.
זה מתסכל. זה מרתיע. זה משתיק. אבל אסור לתת לים המושגים לשתק אותנו; זו זכותנו, וגם חובתנו האזרחית, לעקוב, להבין, לגבש דעות מושכלות לגבי המהלכים הדרמטיים המתרחשים כאן עכשיו. הרי על כך המאבק: להיות אזרחיות ואזרחים מבינים ופעילים, ולא נתינות ונתינים. אז מה עושות?
זה מתסכל. זה מרתיע. זה משתיק. אבל אסור לתת לים המושגים לשתק אותנו; זו זכותנו, וגם חובתנו האזרחית, לעקוב, להבין, לגבש דעות מושכלות לגבי המהלכים הדרמטיים המתרחשים כאן עכשיו
דרך מעשית שיכולה להועיל היא לצקת את ההתרחשויות האקטואליות לתוך מושגי יסוד בסיסיים שלמדנו בשיעורי האזרחות. אם נעשה כך, יתכן שהדברים המורכבים יתבהרו, יקבלו משמעות קונקרטית, ונוכל לזכור אותם ולחשוב עליהם באופן ענייני ומושכל. בקיצור, אני מציעה שנשתמש בסוגיות הבוערות לשם העצמה אזרחית, ובזו כדי לגבש עמדות מושכלות. אנסה להדגים ולהמחיש.
ימים ספורים לפני שבג"ץ התכנס לדון בעתירות שהוגשו לו נגד תיקונים שהוכנסו לאחרונה בחוקי יסוד, יו"ר הכנסת, אמיר אוחנה, יצא בהכרזה דרמטית: לבג"ץ אסור להתערב בחוק יסוד; התערבות כזו תפגע באוטונומיה של הכנסת, וזו לא תתיר לבג"ץ לרמוס אותה. האם יש ממש בהכרזה זו? לאור מה נכון לבחון אותה? כדי לגבש דעה, צריך לחזור למושכלות היסוד של שיעורי האזרחות.
הכנסת חובשת שני כובעים: היא גם הרשות המחוקקת (שמחוקקת חוקים), וגם הרשות המכוננת (שתכונן יום אחד חוקה, ובינתיים חוקי יסוד), מה שמעניק לה סמכויות רבות. יתירה מכך, היא הרשות היחידה בישראל שנבחרת על ידי כלל הציבור ומייצגת את הריבון, כלומר את כלל האזרחים והאזרחיות, מה שמקנה לה מעמד מיוחד (חשוב לזכור שהממשלה אינה נבחרת, והיא מייצגת רק חלק מן הציבור: מצביעי הקואליציה).
ועם כל זאת, הכנסת אינה אוטונומית: היא כפופה באופן מבני לרשות המבצעת, הממשלה. בכל פעם שהנשיא מטיל על אחד מחברי הכנסת להקים ממשלה, הוא מרכיב קואליציה של חברי הכנסת, שחלק מחבריה מתמנים לשרים והופכים לממשלה. לקואליציה יש רוב בקרב חברי הכנסת, ולכן היא יכולה לשלוט בפעילות הכנסת.
הרשות היחידה בישראל שנבחרת ע"י כלל הציבור ומייצגת את הריבון היא הכנסת. הממשלה אינה נבחרת, ומייצגת רק חלק מהציבור: מצביעי הקואליציה. אך הכנסת כפופה באופן מבני לרשות המבצעת, הממשלה
כולנו יודעות ויודעים זאת, אך ההרגל גורם לנו לא לתת את הדעת על ההשלכות העמוקות של המצב. אבל המציאות מחייבת לבחון את מה שנדמה היה כמובן מאליו.
הרשות המחוקקת, המייצגת את הריבון, צריכה להיות עצמאית וחזקה. בכל המדינות הדמוקרטיות, עצמאותה מוגנת באמצעים שונים. בכולן ישנה חוקה הקובעת באופן קשיח את סמכויות הפרלמנט ואת אופני פעולתו.
בחלק מהמדינות הדמוקרטיות מתקיימות לפרלמנט בחירות נפרדות מן הבחירות לממשל (בארצות הברית למשל), כך שכל אחד מן הגופים שואב את כוחו מהציבור באופן עצמאי, ואף אחד מהם אינו שולט באחר.
בחלק מן המדינות הדמוקרטיות הבחירות לפרלמנט הן אזוריות, כך שכל חברה של בית המחוקקים מחויבת ישירות לבוחריה ולא רק להנהגת מפלגתה.
בחלקן ישנם שני בתי פרלמנט, כשכל אחד מהם נבחר באופן נפרד ושונה, וכל אחד מהם יכול להטיל וטו על החלטות חשובות.
בישראל אין לכנסת אף אחת מן ההגנות הללו: לא חוקה, לא בחירות נפרדות, לא בחירות אזוריות ולא שני בתים. כל רוב פרלמנטרי שהופך לקואליציה שולט בכנסת ללא מיצרים, ויכול למנוע ממנה לפעול באופן עצמאי ולפקח על הממשלה, במסגרת האיזונים והבלמים הנחוצים בין רשויות השלטון. לכן הכנסת היא, למעשה, זרוע מבצעת של הממשלה.
בישראל אין לכנסת אף אחת מן ההגנות הללו: חוקה, בחירות נפרדות, בחירות אזוריות או שני בתים. כל רוב פרלמנטרי שהופך לקואליציה שולט בכנסת ללא מיצרים, ויכול למנוע ממנה לפעול באופן עצמאי ולפקח על הממשלה
כתוצאה מכך, הממשלה בישראל היא בעלת כוח שלטוני כמעט אבסולוטי: היא שולטת בארנק ובחרב, כמו כל ממשלה בעולם, אבל גם בחקיקה ואף בחקיקת חוקי יסוד, שאמורים, יום אחד, להתכנס לחוקה. כח כזה אין, ואסור שיהיה, לאף ממשלה.
בעבר, הממשלה בחרה, מתוך רצון טוב, לאפשר לכנסת לפעול, לפחות במידת מה, באופן אוטונומי: להעביר הצעות חוק של חברי אופוזיציה, לקבל הצעות של חברות אופוזיציה, ולקיים ישיבות ועדות המבקרות את פעילות הממשלה.
בכהונת הממשלה הנוכחית הצעות חוק של חברות אופוזיציה מיורטות כולן, ועדות אינן מכונסות כשחבריהן מבקשים לבקר את התנהלות הממשלה. מן הצד השני, חוקים, תיקוני חוקים, ותיקוני חוקי יסוד מועברים בקולות הקואליציה, גם כשכל חברי וחברות האופוזיציה מצביעים נגד, או לא משתתפים בהצבעות.
משמעות הדבר היא שהכנסת אינה פועלת כרשות עצמאית, וכשהיא מחוקקת, היא אינה עושה זאת ככנסת, אלא כקואליציה, כממשלה. כלומר, יש לומר ליו"ר הכנסת: לא בג"ץ מאיים על עצמאות הכנסת, אלא הממשלה, שמנצלת פגם מבני חמור ועמוק במבנה המשטר הישראלי, ומשתמשת בכנסת ככלי לקידום מטרותיה.
כדרכם של מי שיש בידם כח רב מדי, הממשלה ה-37 אינה מסתפקת בכוחה האדיר, ורוצה עוד. היא רוצה כח בלתי מוגבל, גם בפעולות השלטוניות שהיא מבצעת כרשות מבצעת, וגם בחקיקה, שהיא מבצעת באמצעות שליטתה בכנסת.
כדרכם של מי שבידם כח רב מדי, הממשלה ה-37 אינה מסתפקת בכוחה האדיר ורוצה עוד – כח בלתי מוגבל, גם בפעולותיה השלטוניות כרשות מבצעת, וגם בחקיקה, שהיא מבצעת באמצעות שליטתה בכנסת
הממשלה רוצה כח שאינו כפוף לשום כללי מנהל תקין ולשום ביקורת שיפוטית. למה? כי כיום, כללי המנהל התקין והביקורת השיפוטית מונעים ממנה לבטל את משפטו הפלילי של ראש הממשלה, למנות את דרעי (עבריין מורשע) לשר, לחוקק חוקים פרסונליים לקידום מקורבים (ע"ע ראש עירית טבריה), לפטר את היועצת המשפטית לממשלה שעומדת על משמר שלטון החוק, להעביר כספים באופן לא שוויוני למגזרים שהממשלה חפצה ביקרם (חרדים ומתנחלים), להימנע מגיוס חרדים לצבא ולאפשר השתלטות מתנחלים על עוד ועוד שטחים.
הממשלה נחושה להוציא את כל אלה לפועל ויהי מה, אף שהם פוגעים באינטרס הציבורי ובזכויות אדם, ומקדמים מטרות פרסונליות ומושחתות. לשם כך, היא החליטה לשחרר את עצמה לחלוטין גם מכללי המנהל התקין וגם מהביקורת השיפוטית.
כדי להשתחרר מכללי המנהל התקין ומן הביקורת השיפוטית, הממשלה מפעילה את הכנסת שבשליטתה ומחוקקת גם חוקי יסוד וגם חוקים רגילים, שתכליתם לצמצם את כללי המנהל התקין ולבטל את הביקורת על פעולות הממשלה. החקיקה להחלשת הרשות השופטת (למשל, ביטול יכולתו של בג"ץ לבקר פעולות ממשלה אם הן בלתי סבירות באופן קיצוני) היא חלק מן המהלך הזה.
הממשלה רוצה כח שאינו כפוף לכללי מנהל תקין ולביקורת שיפוטית. למה? כי כיום, כללי המנהל התקין והביקורת השיפוטית מונעים ממנה לבטל את משפטו הפלילי של רה"מ, למנות עבריין מורשע לשר ועוד
כל פעולת חקיקה כזו נעשית בניגוד עניינים. לכאורה, זו הכנסת שמכניסה תיקונים בחוקי היסוד ובחוקים; והכנסת אינה בניגוד עניינים. אבל למעשה מי שמשנה את החוקים היא הממשלה, באמצעות הכנסת הסרה למרותה. והממשלה מכניסה את התיקונים לשם קידום האינטרסים שלה, שמנוגדים לטובת הציבור ופוגעים בזכויות אדם.
כשחקיקה נעשית במצב של ניגוד עניינים, תוך פגיעה בטובת הציבור ובזכויות אדם, אז, בהגדרה, היא מהווה הפרת אמונים. הפרת אמונים היא לא רק התנהגות פסולה מן היסוד, אלא גם עבירה פלילית (אין פלא שחברי הקואליציה מתכננים לבטל את העבירה ולמחוק אותה מספר החוקים). החוקים שנחקקים כתוצאה מהפרת אמון הציבור צריכים להיות בטלים. לשם כך, צריכה להיות רשות עצמאית שיש לה הכוח להכריז על בטלותם.
הרשות היחידה בישראל שיכולה לבקר גם את התנהלותה הלא תקינה של הממשלה כרשות מבצעת, וגם את החקיקה הלא תקינה, היא הרשות השופטת, ובעיקר בג"ץ.
בג"ץ הוא הגוף שמוסמך לבחון גם פעולות שלטוניות וגם פעולות חקיקה. הוא רשאי לשמוע עתירות של אזרחים ואזרחיות נגד התנהלות שלטונית לא תקינה, וגם עתירות נגד חקיקה לא תקינה. יש בכוחו לעצור גם מינויים מושחתים (כמו של דרעי), וגם תיקוני חוקים וחוקי יסוד שפוגעים באופן חמור בזכויות אדם ואינם מתיישבים עם אופיה של ישראל כמדינה דמוקרטית. בג"ץ הוא זה שיכול לקבוע שהחוקים שנחקקו תוך הפרת אמונים בטלים. אלה סמכויותיו, ואלה חובותיו כלפינו, האזרחים.
כל פעולת חקיקה כזו נעשית בניגוד עניינים. לכאורה, זו הכנסת שמכניסה תיקונים בחוקי היסוד ובחוקים; והכנסת אינה בניגוד עניינים. אבל למעשה מי שמשנה את החוקים היא הממשלה, באמצעות הכנסת הסרה למרותה
זו הסיבה שהממשלה אסרה מלחמת חורמה על בג"ץ ומנסה להחליש ולהפחיד אותו בכל דרך: בחקיקה, בהתנהלות כוחנית (כמו אי כינוס הועדה למינוי שופטים), בניסיון לשנות את דרכי התנהלותו המבטיחות אוטונומיה מן הפוליטיקה (היוזמה לביטול שיטת הסניוריטי), בהפצת שקרים ובאיומים, כמו אלה של אמיר אוחנה. כשתפרק את בג"ץ, דרכה של הממשלה לשלטון אבסולוטי מלא תהיה סלולה.
לקראת דיונו של בג"ץ בעתירות שהוגשו על ידי אזרחיות ואזרחים נגד תיקונים שהממשלה הכניסה באמצעות הכנסת בחוקי יסוד, הקואליציה – בין השאר מפי יו"ר הכנסת – טוענת שלבג"ץ אין סמכות לדון בתיקונים שהוכנסו בחוקי היסוד. הקואליציה טוענת שחוקי יסוד הם בעלי מעמד חוקתי, ולכן הם זכאים ליחס מיוחד וחסינים מפני ביקורת שיפוטית.
זה טיעון ציני. הממשלה עצמה מתייחסת אל חוקי היסוד לא כאל חוקה, אלא כאל הוראות שעה שמשרתות את צרכיה המידיים. היא מתקנת אותם ברוב זעיר (64 מתוך 120), בהליכים מזורזים שיש בהם פגמים רבים, ועושה זאת חדשות לבקרים, כל אימת שברצונה למנוע ביקורת שיפוטית מהחלטותיה.
רגע לפני שבג"ץ החל לדון בתיקונים לחוקי היסוד – ראש הממשלה הכריז שישנה ויצמצם את התיקונים שהכניס בחוקי היסוד, והוכיח שהוא מתייחס אליהם כאל כלי פוליטי, ולא כאל חוקה.
חוקה מתקנים לעיתים נדירות, בהליכים ממושכים, ותוך הסכמה רחבה מאד. כשהממשלה – על ידי שליטתה בכנסת – משנה חוקי יסוד כלאחר יד, איך היא יכולה לטעון שהם נהנים ממעמד חוקתי ושאסור להתערב בהם?
חוקה מתקנים לעיתים נדירות, בהליכים ממושכים, תוך הסכמה רחבה מאד. כשהממשלה, בשליטתה בכנסת, משנה חוקי יסוד כלאחר יד, איך היא יכולה לטעון שהם נהנים ממעמד חוקתי ואין להתערב בהם?
אך האם, למרות כל זאת, לגופו של עניין, יש ממש בטיעון הענייני שבג"ץ מנוע מלהתערב בשינויים?
מכיוון שאין בישראל חוקה, אין הוראה חוקתית הקובעת האם מותר לבג"ץ להתערב בתיקן חוקי יסוד. גם בחוק יסוד: השפיטה אין הוראה כזו. עלינו לשקול האם ראוי שבג"ץ יתערב בתיקוני חוקי היסוד על סמך הוראות החוק שכן קיימות.
סעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה, קובע:
"בית המשפט העליון ישב גם כבית משפט גבוה לצדק; בשבתו כאמור ידון בענינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר".
כלומר, בג"ץ מוסמך להתערב בכל מקום בו, לדעתו, הצדק מחייב זאת. השאלה היא, אם כן, האם הצדק מחייב התערבות בנושאים שהובאו בפני בג"ץ ויידונו על ידיו בשבועות הבאים (ביטול עילת חוסר הסבירות הקיצונית, ביטול היכולת להוציא את ראש הממשלה לנבצרות, אי כינוס הועדה למינוי שופטים וכו')?
העתירות שהוגשו לבג"ץ חושפות שהממשלה משתמשת לרעה בכנסת כדי לשנות חוקי יסוד, כשהיא שרויה במצב של ניגוד עניינים חריף ולכן פועלת תוך הפרת אמונים; שהיא פועלת נגד האינטרס הציבורי ותוך פגיעה בזכויות אדם; שהיא קובעת בחוקי היסוד הוראות שמשחררות אותה מכללי מנהל תקין ומחלישות את הרשות השופטת, וכך פוגעות בשיטת המשטר ומחלישות את אופייה הדמוקרטי של ישראל.
העתירות טוענות שהליכי החקיקה שבהם מתקבלים התיקונים הם קצרים, לא מקצועיים, לא ענייניים, בודאי לא חוקתיים, ומנוהלים בבריונות; שהם משתיקים את חברי הכנסת, אנשי מקצוע ואזרחים, ומשליטים בברוטליות את תכתיבי הקואליציה שבשליטת הממשלה.
העתירות לבג"ץ חושפות שהממשלה משתמשת לרעה בכנסת כדי לשנות חוקי יסוד, כשהיא שרויה בניגוד עניינים חריף ולכן פועלת תוך הפרת אמונים; נגד האינטרס הציבורי ותוך פגיעה בזכויות אדם
אם זהו מצב העניינים, האם הוא מאפשר לבג"ץ – ומחייב אותו – להתערב למען הצדק? האם, במצב עניינים זה, אזרחיות ואזרחים שעתרו לבג"ץ ודורשים ממנו צדק זכאים שהוא יתערב, ויבטל תיקונים שהממשלה – באמצעות הכנסת – הכניסה בחוקי יסוד? זו השאלה שכל אחת ואחד מאתנו, כאזרחים פעילים, צריכים לבחון ולשקול. זו השאלה ששופטי בג"ץ יצטרכו להכריע בה.
ד"ר אורית קמיר היא משפטנית פמיניסטית אקטיביסטית, ומרצה למשפט, מגדר ותרבות. חוקרת וכותבת על כבוד האדם. חברה במרכז הישראלי לכבוד האדם. ירושלמית, צמחונית ואוהבת חיות.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם