שנתיים לפני פיגועי ה-11 בספטמבר יצא לאקרנים הסרט "המצור" בכיכובם של דנזל וושינגטון וברוס ויליס, על סדרת פיגועים שמטלטלת את ניו-יורק. בתגובה לפיגועים, נשיא ארצות הברית מחליט לשגר את הצבא אל העיר ולהטיל עליה משטר צבאי. מפקד הכוח הצבאי, שבהתחלה עוד מנסה להזהיר את אנשי הנשיא מפני ההשלכות ההרסניות של ההחלטה, כולא את תושבי העיר המוסלמים במכלאות ארעיות ומנצח על חקירות בעינויים בחיפושו אחר המפגעים. ברדיפה אחר הטרוריסטים, הכול כשר וכל הבלמים מוּסרים.

בסרט "המצור", מפקד הכוח הצבאי כולא את תושבי העיר המוסלמים במכלאות ארעיות ומנצח על חקירות בעינויים בחיפושו אחר המפגעים. ברדיפה אחר הטרוריסטים הכול כשר וכל הבלמים מוּסרים

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

באחת הסצנות בסרט, ראש כוח המשימה של ה-FBI מתפרץ לחדר חקירות מאולתר בזמן שקצין הצבא הבכיר מענה למוות את אחד הנחקרים. מזועזע מהמראה הנגלה לעיניו, הוא מטיח בקצין את האפשרות שהטרוריסטים כלל לא מעוניינים בדרישות הרשמיות שהציגו לשלטונות כתנאי להפסקת הפיגועים, אלא דווקא באובדן צלם האנוש ובהתפרקות המוסרית שמתרחשים בחסות המאמצים ללכוד אותם.

המטרה האמיתית של טרור אינה לרצוח או לפצוע. קורבנותיו בגוף ובנפש, חרף גורלם הטרגי, אינם אלא אמצעי להשגת מבוקשו. הטרור, כפי שמעיד שמו, מבקש לזרוע אימה. הוא מבקש לעקוף את השכל הישר ולפנות הישר אל הרגש. הוא מהונדס להזין את חרדותינו הקמאיות ביותר, לחתור במהירות תחת עכבותינו המוסריות ולהתיר את הרסן מהאינסטינקטים הבסיסיים ביותר שלנו.

הצלחתו של הטרור לא נמדדת במניין ההרוגים והפצועים שהוא גובה וגם לא בממדי ההרס שהוא זורע, אלא באופן שבו משטרים מתגוננים מפניו.

אפילו הנוראיים שבפיגועים לא יכולים לסכן ישירות את קיומה של מדינה. הסכנה הנשקפת מהם אחרת, בפרט במדינות בעלות משטר דמוקרטי. ככל שדמוקרטיות מוכנות לצמצם או להשעות את זכויות היסוד של אזרחיהן בשם המלחמה בטרור, ככל שהן מוכנות לפעול בצורות המנוגדות יותר לאידיאלים ולערכים שאמורים להיות נר לרגליהן, ככל שהן מוכנות להרחיק לכת לצלילי קריאות הנקם – כך ניצחונו של הטרור גדול יותר.

אפילו הנוראיים בפיגועים לא מסכנים ישירות את קיום המדינה. הסכנה הנשקפת מהם אחרת. ככל שדמוקרטיות מוכנות לצמצם או להשעות את זכויות היסוד של אזרחיהן בשם המלחמה בטרור, נצחונו גדול יותר

עשרים ושש שנים לפני פיגועי ה-11 בספטמבר, חוקר הטרור האמריקאי בריאן ג'נקינס קבע כי "טרור הוא תיאטרון". לפי ג'נקינס, ככל שהכוריאוגרפיה של אירועי טרור דרמטית יותר, נועזת יותר ומזעזעת יותר, כך יעוררו אימה גדולה יותר ויגרמו לצופים להפריז בכוחם של מחוללי הטרור.

לפי התפיסה הזו, הצלחת הטרור תלויה בראש ובראשונה במידת החשיפה שהוא מקבל, ובמובן הזה, קשה לחשוב על הפקה ראוותנית יותר מאשר פיגועי ה-11 בספטמבר.

עשרים ושתיים שנה אחרי הפיגועים ששינו את העולם, מבחנם הוא במידה שבה הצליחו לערער את הדמוקרטיה שנגדה כוּונו. לשם כך צריכה להישאל השאלה, לאן הובילו את ארה"ב ואת העולם כולו החרדות שהציתו פיגועי ה-11 בספטמבר? לאן הובילה המלחמה שארה"ב אסרה על הטרור בתגובה לפיגועים? האם מכלול הפעולות שבהן נקטה מאז  – כלפי פנים וכלפי חוץ – חיזקו את הדמוקרטיה שלה, או שמא החלישו אותה?

ובשעה שאצלנו חוזרים בימים אלו אל הסכמי אוסלו ואל הפיגועים שהגיעו בעקבותיהם, גם עלינו לשאול את עצמנו: את מי שירתו הפיגועים? אלו כוחות ואלו מגמות חיזקו הפיגועים בצד הישראלי?

בשעה שאצלנו חוזרים בימים אלו אל הסכמי אוסלו ואל הפיגועים שהגיעו בעקבותיהם, גם עלינו לשאול את עצמנו: את מי שירתו הפיגועים? אלו כוחות ואלו מגמות חיזקו הפיגועים בצד הישראלי?

שלושים שנה אחרי שנחתם הראשון מבין הסכמי אוסלו, המבקרים הגדולים ביותר של התהליך ואלו שראו בו אסון אוחזים בשלטון, מפרקים את הדמוקרטיה הישראלית ומאיימים להמיט כיליון על המפעל הציוני. הללו הם הניצחון המתוק ביותר של הטרור.

יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת בר-אילן. כותב על פוליטיקה וחברה. חי, נושם ומתגורר בתל אביב.