שאלה מרתקת וחשובה, שנשאלה לא פעם היא – מדוע פנה מגזר הציונות הדתית מדרכו ההיסטורית של פשרה ושל "לשון מאזניים" אמיתית לדרך הלאומנית, הגזעניות והאלימה שאותה מייצגים המתנחלים בשטח ונציגיהם בממשלה – להלן החרד"לים.

תשובה נפוצה אחת היא – הציבור הכללי הלך שמאלה, והציונות הדתית נותרה במקומה. כחברה ישראלית נרמלנו את הלהט"בים (אמיר אוחנה), את הטרנסג'נדרים (דנה אינטרנשיונל), החלנו קצת יותר שוויון (נשים בצריח, ערבים באיכילוב, סודנים הם בני אדם), וחילנו קצת את המרחב הציבורי ביחס לעבר (עסקים שפתוחים בשבתות, תחב"צ בערים מסוימות). ההסבר הזה חלקי מאד: הוא מתאים לאנשים כמו אבי מעוז ובנצי גופשטיין, אבל לא מסביר את קידוש הדם והאדמה של המתנחלים.

תשובה נפוצה אחת לפניית הציונות הדתית לדרך לאומנית, גזענית ואלימה היא – הציבור הכללי הלך שמאלה, והציונות הדתית נותרה במקומה. זה הסבר חלקי מאד ולא מסביר את קידוש הדם והאדמה של המתנחלים

הסבר נוסף, שייתכן שנפוץ עוד יותר הוא, שהציונות הדתית הייתה תמיד "המקף" המחבר – זה שבאמצע. בין הציונות לבין הדתיות. על פי הרב יצחק ריינס, מייסד תנועת "המזרחי", שהגותו הייתה המשפיעה על הציונות הדתית משך שנים רבות – עצם המעשה הציוני הוא המעשה הדתי, אשר יש בו קדושה.

פעם היה בכך די לדתיים הציוניים, ומסיבות שונות שלא זה המקום להביאן, אנשי המגזר חשו בחלוף הזמן, שהם לא ציונים דיים ולא דתיים דיים, נגררים ולא מובילים. הטענה היא, שכתגובה לכך קרתה ה"התחרד"לות" – הקצנה דתית יחד עם לאומנות במקום לאומיות. גם זהו הסבר לא מלא, כי אם המטרה היא להשתלב יותר בחברה, ולהוביל אותה – אז פריעת חוק מאז סבסטיה ועד ל"מאחזים" דהיום היא לא דרך שמשרתת את המטרה הזאת.

נראה, אם כן, שההסברים הסוציולוגיים בעיקרם שהובאו לעיל מסבירים חלק מהתמונה – אבל "חתיכה מהפזל חסרה".

אני סבור שהחתיכה החסרה מגיעה ממקום עמוק – מהתיאולוגיה. מפעל ההתחרד"לות וההתנחלות האידיאולוגית הוא תוצאה של שבר תיאולוגי עמוק בציבור הדתי, שנגרם מעצם הופעת הציונות, שהייתה יוזמה חילונית.

את ההסבר התיאולוגי ניתן למצוא אצל הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה). קוק, שחי בשנים 1935-1865, היה חרדי, שעסק גם בקבלה, ויצר מגע הדוק עם הציבור הסוציאליסטי-חילוני בזמנו. הוא היה הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל, והגותו השפיעה ומשפיעה רבות על הציבור הדתי-לאומי עד היום. הישיבה שהקים, מרכז הרב בירושלים, הוציאה מקרבה רבים ממנהיגי הציבור הדתי-לאומי, ובכלל זאת מנהיגים של המתנחלים.

אני סבור שהחתיכה החסרה מגיעה ממקום עמוק – מהתיאולוגיה. מפעל ההתחרד"לות וההתנחלות האידיאולוגית הוא תוצאת שבר תיאולוגי עמוק בציבור הדתי, שנגרם מעצם הופעת הציונות, שהייתה יוזמה חילונית

כמהלך ראשון, קוק לא דחה את החילונים הציונים, אלא הביא אותם לרמה כמעט שווה של "יהודיות" כמו הדתיים. הוא הסתמך על מקורות כמו "ספר הכוזרי" של רבי יהודה הלוי (ריה"ל), שהדגישו את "העם והארץ" כסממן יהודי מובהק ועיקרי.

הסתמכות זאת היא בעקבות ספר בראשית – שבו נבחר אברהם להיות "אבי האומה" ללא שום ציון של תכונה מסוימת שלו מלכתחילה, בניגוד לנוח, לדוגמה, שהיה "צדיק בדורותיו". המשמעות היא, שיהוה שתל באברהם "גרעין יהודי" בלי קשר לתכונותיו, שממנו והלאה נישא גרעין זה באמצעות הגנטיקה לכל יהודי במורד הזמן – "סגולת ישראל".

זאת גישה רדיקלית בתיאולוגיה היהודית, שכן אין בה חשיבות גדולה ללימוד התורה, אלא לעצם ההשתייכות הגנטית – ל"ניצוץ" הקיים בכל יהודי באשר הוא, ללא קשר לאמוניותו, לאוריינותו בכתבי הקודש, ולרמת הפולחן שהוא מקיים, אם בכלל.

זאת עמדה קשה לעיכול לציבור הדתי הסטנדרטי, ואכן, קוק היה שנוא על חלקים רבים מהקהילה הדתית בארץ ישראל. זהו גם ההקשר לכך שקוק ראה את החילונים כ"חמורו של משיח" – מבחינתו הייתה זאת מחמאה עצומה: לא (רק) מתנדנדי הסטנדר יביאו את הגאולה, אלא עמלי הכפיים המזיעים בשדות העמק.

גישת קוק רדיקלית בתיאולוגיה היהודית, שכן אין בה חשיבות גדולה ללימוד התורה, אלא להשתייכות הגנטית – ל"ניצוץ" שבכל יהודי באשר הוא, ללא קשר לאמוניותו, לאוריינותו בכתבי הקודש ולפולחן שהוא מקיים

אבל המהלך הבא היה דרמטי הרבה יותר. הרב קוק כתב חלק ממחשבותיו בפנקסים, שלימים התפרסמו כ"שמונה קבצים". בקובץ השני, המכונה "ערפילי הטוהר", בפרק ל' נכתב:

"לפעמים כשיש צורך בהעברה על דברי תורה, ואין בדור מי שיוכל להראות את הדרך, בא הענין על ידי התפרצות. ומכל מקום יותר טוב הוא לעולם שיבוא ענין כזה על ידי שגגה, ובזה מונח היסוד של מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. רק כשהנבואה שרויה בישראל אפשר לתקן ענין כזה על ידי הוראת שעה, ואז נעשה בדרך היתר ומצוה בגלוי. ועל ידי סתימת אור הנבואה, נעשה תיקון זה על ידי פרצה, שמדאבת את הלב מצד עצמה, ומשמחת אותו מצד תכליתה".

אסביר בעברית פשוטה (עם דילוג על פרטים פחות חשובים לעניינו): לפעמים על מנת לבצע מהלך פורץ דרך, מהפכני, יש צורך לעבור על דברי התורה, כלומר "לפרוץ גדר". פריצת הגדר הזאת לא יכולה להיעשות על ידי מחזיקי הדת בשל שמרנותם, ובהכרח תיעשה על ידי החילונים. המעשה יוצר אצל קוק רגשות מעורבים – מצד אחד כאב על הפרת המצוות, מצד שני שמחה על עצם פריצת הדרך ועל התכלית שהיא משיגה.

הכוונה הספציפית בקטע הזה היא לציונות. מה שנאמר הוא, שהציונות – שהייתה מהפכה חיונית ליהודים להשקפתו של קוק – לא יכולה הייתה לבוא מהעולם הדתי בגלל הקיפאון שלו. רק "פורצי גדר" (החילונים הכופרים) יכולים היו להיות פורצי הדרך. רק הם יכולים היו לעשות את המעשה הנכון בראייה היסטורית, ולייצר את המפעל הציוני. הכפירה הציונית בדת מעציבה אותו, אבל התוצאות של המהפכה הציונית משמחות אותו, והן החשובות.

לפי קוק, הציונות – שהייתה מהפכה חיונית ליהודים להשקפתו – לא יכולה הייתה לבוא מהעולם הדתי בגלל הקיפאון שלו. רק "פורצי גדר" (החילונים הכופרים) יכולים היו להיות פורצי הדרך

זאת פצצת אטום במונחים תיאולוגיים. הרב קוק מצביע כאן על מגבלה קטלנית בדרך החיים של מקיימי המצוות: לא רק שהם לא יזמו את המהפכה הציונית החיונית להמשך קיום העם היהודי, הם גם לא מסוגלים היו ליזום אותה. גם הדברים וגם מי שאמר אותם יוצרים אפקט חזק ביותר, שנמשך עד ימינו, ועדיין מהדהדים כמעט 100 שנה לאחר שנאמרו.

על הכשל התיאולוגי העמוק והבסיסי הזה מנסים להתגבר החרד"לים, לפי ראייתי. הם מנסים להוכיח באותות ובמופתים, שהם כן מסוגלים ליזום ולהוליך מהפכה בקרב היהודים. המהפכה הזאת היא מפעל ההתנחלויות.

התוצאה היא פארסה עם טרגדיה. מפעל ההתנחלויות הוא "חלוצי" בחיצוניותו כמו הציונות החילונית לכאורה. הוא משנה מציאות – לרעה. יש בו "פריצת גדר" הלכתית לטובת אלימות רצחנית, גזענות וגזל – הן כלפי ערבים והן כלפי יהודים.

המהלך החרד"לי-התנחלותי מצדיק את האלימות ואת פריעת החוק כלפי החוק הישראלי וכלפי חיילי צה"ל, שכן לא מדובר בניסיון אמיתי להוביל את החברה הציונית-הכללית, אלא ברצון תיאולוגי עמוק להוכיח את היכולת לבצע מהפכה בכל מחיר על ידי אנשים דתיים.

יהוה הפך עבור החרד"לים ממקור של ריסון למקור של רשע מתפרץ, רק על מנת להשביע את החור השחור התיאולוגי שהצביע עליו הרב קוק.

התוצאה היא פארסה עם טרגדיה. מפעל ההתנחלויות "חלוצי" בחיצוניותו כמו הציונות החילונית לכאורה. משנה מציאות – לרעה. יש בו "פריצת גדר" הלכתית לטובת אלימות רצחנית, גזענות וגזל – כלפי ערבים ויהודים

אם מקבלים את ההסבר הזה לחלק מהסיבות העמוקות להתהוות הזרם החרד"לי, עולה השאלה – מה ניתן לעשות על מנת להקטין את השפעתו הרעה של זרם זה. לחילונים לא תהיה תשובה פשוטה או תרופה לסוגיה תיאולוגית זאת. מה שכן ניתן לעשות, זה לתת לזמן לרפא: מצד אחד לקדם הכלה טובה יותר על ידי החברה הכללית של הדתיים הציונים באמת, אלה הדוגלים בשלטון החוק ובדרך ארץ. מצד שני עלינו כחברה, כמדינה וכיחידים להקיא ולהוקיע את פורעי החוק, האלימים והגזענים, לגלות אפס סובלנות למעשיהם, לפקח על החינוך במקומותיהם ולכלוא את הפושעים – ויפה שעה אחת קודם.

ד"ר הראל פרימק נשוי לבטי, אב לספיר, לסהר ולגיא, גר בראשון לציון. יועץ טכנולוגי במקצועו – מפתח אלגוריתמים ופיסיקאי, בעל דוקטורט בפיסיקה ותואר ראשון במתמטיקה. בנוסף הוא פעיל חברתי בתחום הפיננסים (יו"ר משותף של עמותת "צדק פיננסי") ובתחום ההומניזם (חבר במועצה הציבורית של עמותת "הבית החילוני") (צילום: ישראל הדרי).