ימים אלה שלפני חודש אוקטובר ויום השנה למלחמת יום הכיפורים הם תמיד כואבים, קשים ומורכבים בשל האזכרות לחללים הרבים שנהרגו במלחמה זו. זה בלתי נתפס שכבר חלפו 50 שנה מאותה מלחמה. החשש הגדול של בני המשפחות שבשל התבגרות אוכלוסיית ההורים השכולים והעובדה שרבים מבני המשפחות השכולות הולכים לעולמם ולא נותרים שארים, יישכחו יקיריהם שנפלו במלחמה.

לכן האחריות על שימור הזיכרון של חללי מלחמה זו מוטלת על כל אחד ואחת מאתנו והיא הופכת לאחריות, לציווי ולחובת המדינה, שמחויבותה לשימור זיכרון היקירים שלנו, להקניית משמעות והנחלת ערכים – היא התחייבות לשימור הזיכרון גם הרבה אחרי שכולנו כבר לא נהיה כאן.

בימים אלו שבהם מופץ באקרנים הסרט "גולדה", אני חושבת בעצב גדול על מכתב התנחומים שהיא כתבה למשפחות השכולות יממה לפני פרוץ המלחמה. היא כתבה שם:

"זיכרון יקירנו ממריץ אותנו לעשות הכל למען לא יהיה עוד הרג ולא נדע עוד שכול".

גולדה לא שיערה בנפשה שפחות מ-24 שעות מאוחר יותר תפרוץ המלחמה הקשה ביותר בתולדות ישראל, שבה נאבד אלפי חיילים ואלפי משפחות יצטרפו למשפחת השכול הגדולה.

כשגולדה כתבה למשפחות השכולות, היא לא שיערה בנפשה שפחות מ-24 שעות מאוחר יותר תפרוץ המלחמה הקשה ביותר בתולדות ישראל, שבה נאבד אלפי חיילים, ואלפי משפחות יצטרפו למשפחת השכול הגדולה

קרובי משפחה רבים של חללי מלחמת יום הכיפורים כבר אינם בין החיים, ובשיחות טלפון בימים אלו עם בני המשפחות אני שומעת בקולן את הכאב הגדול שהזמן לא מרפא, ואת הגעגוע ליקיריהן רק הולך ומתעצם. אני מקשיבה ומחבקת את המשפחות של אנשים יקרים אלו, שבזכותם יש לנו מדינה. הם מספרים ומשתפים בכאב את הזיכרונות שהולכים ומתרחקים בחלוף השנים, אבל אומרים שהם חייבים להמשיך כי זו הצוואה הלא כתובה של יקיריהם.

אי אפשר שלא לראות ולחוש בכאב ובגעגוע הצורב של בני ובנות משפחות אלו. כלפי חוץ הם עומדים חזקים, אך בתוך ליבם מרוסקים מכאב. הנחמה היחידה שלהם זו ההבטחה, ההתחייבות הבלתי כתובה של כולנו, שנזכור אותם ולעולם לא נשכח את הזיקה הגדולה שיש לנפילתם על קיומה של מדינת ישראל.

במלחמת יום הכיפורים הייתי ילדה בת שבע. אמא שלי הייתה בהיריון עם חמישה ילדים קטנים בבית, ואף אחד לא ידע מה קורה עם אבא שלי זמיר טוביה, שגויס למילואים. במשך ימים רבים ניסתה אימי לברר מה קורה איתו והיכן הוא. זו הייתה תקופה של חוסר ודאות וכאוס מטורף. הקשר עם אנשים רבים מסביב שגויסו למילואים נותק, אם זה דודים שלי שגויסו למלחמה, שכנים ועוד רבים.

בזיכרון שלי מאותם ימים רצות תמונות רבות, שבהן רק נשים וילדים במקלטים בחוסר ודאות מוחלט, מבלי לדעת מה קורה. אבא שלי חזר הביתה רק בסוף המלחמה, ולפני כן אף אחד לא היה יכול להגיד לאמי מה קורה איתו והיכן הוא נמצא.

זמיר טוביה, אביה של רחל לניאדו, שנלחם במלחמת יום כיפור (צילום: באדיבות המשפחה)

במלחמת יום הכיפורים הייתי ילדה בת שבע. אמא שלי הייתה בהיריון עם חמישה ילדים קטנים בבית, ואף אחד לא ידע מה קורה עם אבא שלי זמיר טוביה, שגויס למילואים. במשך ימים רבים ניסתה אימי לברר מה קורה איתו

הוריי עלו לארץ מסוריה בשלהי 1965 הישר לשכונת ג'סי כהן בחולון, שבה גרו בצריף קטן משפחה גדולה: הורים, שישה ילדים והסבתא שלי. כשהכריזו על הקמת מדינת ישראל, החלו הפרעות ביהודי סוריה ורבים מהיהודים ברחו במנוסה לישראל, ביניהם בני המשפחה של אמי.

הוריי הגיעו ממציאות קשה מאוד באותם ימים בסוריה, שבה אמי סייעה להבריח יהודים לישראל, אבל אנשי המוחבאראת (שירות הביטחון של סוריה) לא האמינו שאשה עשתה זאת ולכן עצרו את אבי ז"ל, שישב בכלא הסורי לאחר שעבר שם עינויים קשים מאוד שבעקבותיהם נותר הגב שלו מצולק, והוא יצא מהכלא הסורי כנגד כל הסיכויים. כידוע אין איש זוכה לצאת בחיים משם.

במשך 22 שנה שימשתי במגוון תפקידים בארגון יד לבנים, ששימש עבורי בית שני, מקום של קשרים עמוקים ומקום שבו עצב ושמחה שזורים בו בכל רגע ורגע. במשך שנים רבות ליוויתי משפחות שכולות ואצל כולן ראיתי והרגשתי את תחושת הגאווה שלהן ואת אהבתן הגדולה לארץ.

הייתה לי הזכות להיות אוזן קשבת וכתף להישען עליה במשך למעלה משני עשורים, ועדיין המשפחות עבורי הן מודל להשראה, לחוזק ולעוצמה. מהן למדתי מהי אנושיות בצל השכול, מהו הפירוש של הביטוי "להמשיך הלאה" ומהי אותה יכולת מופלאה לחיות עם, לצד ובתוך השבר הגדול, ובד בבד לתת מעצמך לאחרים, לעזור למשפחות חדשות, ללוות את כולם ברגעים הקטנים, בשעות הקשות וגם ברגעים משמחים שמזמנים לנו החיים.

היו לי שיחות טלפון רבות מלב אל לב עם בני משפחות שכולות, שפתחו את סגור ליבם ושיתפו בנסיבות ובאירועים משמחים, כולל רגעים קשים ומשברים. זו הייתה זכות גדולה עבורי לבצע את העבודה שלי בחרדת קודש, עבודה שראיתי בה שליחות.

בימים אלו, כאמור, מציינים 50 שנה למלחמת יום הכיפורים. אחד הדברים החשובים והמשמעותיים שקרו בעקבותיה, ובעקבות המספר העצום של החללים שנהרגו במלחמה הזו שחוללה שינוי מהותי במדינה – היה הקמת מערך הנפגעים בצה"ל. זאת מתוך הבנה שהמשפחות השכולות משלמות את המחיר היקר ביותר.

הוכשר מערך שלם שלמד איך לתמוך ולטפל במשפחות באופן שיוכלו להמשיך לחיות לצד האובדן והחסר הגדולים. מערך מקצועי ומיומן ואנשיו כולם מיוחדים בעלי רגישות ונשמה יתרה.

אחד הדברים המשמעותיים שקרו בעקבות מלחמה זו ומספר החללים העצום בה – היה הקמת מערך הנפגעים בצה"ל. מערך שהוכשר לתמוך ולטפל במשפחות באופן שיוכלו להמשיך לחיות לצד האובדן והחסר הגדולים

צריך לזכור שבסופו של יום, כולנו חיים במציאות של זיכרון תמידי לצד הכמיהה הגדולה שלנו לשלום. לכן לצד ההנצחה והרצון שהשמות החקוקים על לוחות ההנצחה יהיו האחרונים, על כולנו חלה החובה והציווי להתמיד ולעסוק בהנחלת המורשת של יקירינו ולדאוג לשימור זכרם בלבבות לעד.

ברחבי הארץ יש אינספור מיזמי הנצחה, מגוונים ומרחיבי לב לחללי מלחמת יום הכיפורים, כולל אירועים שונים בכל רחבי הארץ, שמטרותיהם בעיקר הנצחתם והנחלת מורשתם של יקירנו לציבור הרחב וחיבור רב-דורי. זו דרך להפגיש את הדור הצעיר שיש בו צמא גדול לשמוע ולהכיר, וכך לפתוח לו צוהר דרך סיפורים אישיים לעולמם של הנופלים ולאפשר לו היכרות עמוקה יותר עם המלחמה ועם רוח התקופה. הילדים של אז התבגרו והם בעצמם סבים וסבתות, וגם אני ביניהם, וזה מרגש לשמוע עוד עדויות ועוד סיפורים וזוויות חדשות של המלחמה.

מזה שנים רבות ההנצחה והעשייה למען חללי צה"ל מתרחבת וחוצה גבולות לכל העולם, באמצעות הטכנולוגיה שמקצרת מרחקים, משמרת את הזיכרון לעד ואף מקשרת בין קהילות יהודיות וסטודנטים מחו"ל לבני ובנות משפחות שכולות.

מפעל הנצחה גדול זה הוא חשוב מאין כמוהו לשימור הזיכרון והנחלת המורשת. הוא מנציח את זכרם ואת מורשתם של הבנים ואת הערכים, שעליהם התחנכו ואת אהבתם וגאוותם לארצנו.

המיזמים הייחודיים הרבים והמגוונים האלה מאפשרים חיבור, למידה ומהווים מקור השראה מערכי הרוח הייחודיים של עם ישראל, שהיו חלק בלתי נפרד מהנופלים.

הדור הצעיר צמא גדול להכיר דרך סיפורים אישיים את עולמם של הנופלים. הילדים של אז התבגרו והם בעצמם סבים וסבתות, וגם אני ביניהם, וזה מרגש לשמוע עוד עדויות ועוד סיפורים וזוויות חדשות של המלחמה

בימים אלו, שבהם החברה הישראלית משוסעת ומפולגת והקיטוב רק מתגבר, ראוי שנזכור כולנו את המחיר הכבד לעצמאותנו, שלא ניתנה לנו על מגש של כסף ואת הצוואה שהותירו לנו יקירינו להמשיך לחיות כאן יחד.

רחל לניאדו עבדה במשך 22 שנה בארגון יד לבנים, מהן שימשה כמנכ"לית 12 שנה.