אני מזהה את עצמי עם המחנה שבאחת מסערות הטוויטר האחרונות הואשם בהתנשאות ובאלימות. לצורך העניין נקרא לו השמאל הרדיקלי. לצורך העניין, למחנה המאשים נקרא השמאל-מרכז הליברלי. וסליחה אם זו הפשטה קצת גסה.

צודקים חברי מחנה השמאל-מרכז הליברלי כשהם טוענים שבקרב אנשי השמאל הרדיקלי יש התנשאות ותחושת צדק אולטימטיבית, ויש גם אלימות. גם אצלי לא פעם עולות כל אלו.

גם בשמאל-מרכז הליברלי יש התנשאות. ויש אלימות. אני וחברותיי וחבריי לא מפסיקים לקבל מבטים ומילים שכל תכליתם להבהיר לנו שאנחנו לא יותר מילדים קטנים והוזים שלא מבינים עניין ולא מבינים סדרי עדיפויות. והיו גם מכות וחטיפות דגלים אלימות.

אני וחברותיי וחבריי לא מפסיקים לקבל מבטים ומילים שכל תכליתם להבהיר לנו שאנחנו לא יותר מילדים קטנים והוזים שלא מבינים עניין ולא מבינים סדרי עדיפויות

התנשאות היא לפעמים תופעת לוואי מיותרת של תחושת צדק בוערת. פעמים רבות מאוד היא בעיני המתבונן שמתקשה לשאת תחושת נחיתות, או אשם, או בושה של עצמו. לפעמים היא אופי מחורבן, לבוש מפורכס מדי שנועד להסתיר עליבות שמתחת. כך או כך או כך או אחרת, זאת התנהגות שקיימת בכל קבוצה.

במובן מסוים ומצער, היא אינהרנטית כנראה לעצם הגדרתה של הקבוצה ככזו – מובחנותה מהכלל או מקבוצות אחרות. נסכים: יש למעט בהתנהגות מתנשאת ככל שהמודעות העצמית והשליטה העצמית שלנו מאפשרות, כי היא לא מקדמת כלום (חוץ מאלימות).

אבל לקדם צריך. כי משהו כאן, וזה אולי ישמע לכם חדש, לא מספיק עובד בשמאל הישראלי. ובמצב הנתון אנחנו לא מצליחים להגן מספיק על מי שזקוקים להגנה. וגם לא על הדמוקרטיה.

הצעה פרגמטית אחת פנימה, הצעה פרגמטית אחת החוצה, עד שההבחנות בין הפנים-מחנה לחוץ-מחנה יתעמעמו, במהרה בימינו אמן:

פנימה

כתבתי בעבר שאני חושבת, בצער, שהמילה "כיבוש" צריכה לפנות את מקומה המרכזי במאבק לעת עתה. הבעיה אינה שהיא לא מדויקת סמנטית; יש כיבוש, והוא מחריד והולך ונהיה מחריד יותר ויותר, וחייבים לשים לו סוף. ומצער יהיה להצניע את המילה הזו עד שהיא סוף-סוף מקבלת איזושהי לגיטימציה ציבורית. הבעיה היא שלא מדובר במספיק לגיטימציה.

ריאלית, בתנאים הנוכחיים (!), לא יכול להיות סביב המילה "כיבוש" מחנה רחב. כי היא מעוררת חוסר אונים גדול מדי, כי אף אחד לא יודע בדיוק איך כרגע אפשר להתמודד עם המפלצת הזאת שהיא הכיבוש.

ריאלית, בתנאים הנוכחיים, לא יכול להיות סביב המילה "כיבוש" מחנה רחב. כי היא מעוררת חוסר אונים גדול מדי, כי אף אחד לא יודע בדיוק איך כרגע אפשר להתמודד עם המפלצת הזאת שהיא הכיבוש

להרבה אנשים, שככלל תומכים בסיום הכיבוש, יש עמדות ודעות ופתרונות ותפיסת סדרי עדיפויות ובעיות שהם מאבחנים ומרחיקים אותם מהקריאה החד-משמעית לסיום הכיבוש עכשיו. כן מוצא חן בעינינו, לא מוצא חן בעינינו, הם כן רואים נכוחה, הם לא רואים נכוחה – לא משנה. זה לא עובד.

אבל אם נשאל את אותם אנשים האם הגיוני להם לשלוח את הבת שלהם לאבטח את חומש כדי לקדם את חזון ארץ ישראל השלמה בשירות הקמתו של בית המקדש – רובם יגידו שלא.

אז נכון, הבאנרים כבר מודפסים, והסיסמאות איקוניות, ואני עצמי כבר שבועות רבים מסתובבת עם אוטו גדוש שקי חולצות שהודפסו זה מכבר ונושאות את המילה כיבוש. אבל האופן שבו מתקדמת המציאות מביא אותי למסקנה שבהקשרים של המאבק הכללי בממשלת הזוועות הזו, נכון לעבור למסרים שיש סביבם קונצנזוס רחב יותר, קונצנזוס שכן הולך ומתגבש במהלך המחאה הזו, ולשים במרכז את המסר של סירוב לתמוך בהתנחלויות.

יש כבר מי שעושים ועושות את זה, וכדאי לחבור אליהם. עם חולצות "לא נמית ולא נמות בשירות ההתנחלות" הרבה יותר אנשים ילכו, נדמה לי. ומהמסר הזה ייגזר סירוב לשרת באבטחת התנחלויות, הפסקת התקצוב להתנחלויות וכו'. זה מסר יותר חלקי, אבל כלל לא מכובס. להיפך. הוא נוגע בשורש העניין והוא ממוקד.

עם הטיהור האתני האכזרי והמואץ המתרחש בשטח, אין כל כך ברירה. אנחנו חייבים יותר אנשים איתנו. הפלסטינים חייבים.

אבל זה דורש מאיתנו להיפרד מן השגור.

החוצה

אין לי שום ספק שלפחות חלק מההתנהגויות שמתפרשות כהתנשאות, כנראה גם האלימות, הן ביטוי גרוע לתסכול שכבר לא יודע איך לצאת.

אני מכירה לא מעט אנשים ב"גוש נגד הכיבוש", נציגותו של השמאל המכונה רדיקלי בהפגנות. אחוז גבוה מאוד מהם הם נשות ואנשי שטח. אנשים שעוסקים שעות רבות כל שבוע בהגנה פיזית על פלסטינים חפים מפשע שהמדינה – בין אם באמצעות צה"ל, בין אם באמצעות מערכת המשפט, בין אם סתם בהעלמת עין – פוגעת בהם פגיעות שהמוסר האנושי לא יכול לקבל. כל מי שבוחרים לראות, לא יכולים לפרש אחרת את המתרחש.

והפעילים והפעילות האלה מאוד לבד. והתסכול עצום.

אני מכירה לא מעט אנשים ב"גוש נגד הכיבוש". אחוז גבוה מאוד מהם הם אנשים שעוסקים שעות רבות כל שבוע בהגנה פיזית על פלסטינים חפים מפשע. והפעילים והפעילות האלה מאוד לבד. והתסכול עצום.

בין לא לחשוב שסיום הכיבוש הוא יעד ריאלי בעת הזאת, ובין להפקיר לחלוטין אוכלוסייה חפה מפשע רק כי קוראים לה "פלסטינים" יש פער אדיר.

כמה "אחים לנשק" כבר לחשו לי, "אני איתך, לגמרי, זה מחריד מה שהולך שם, אבל…". אז החוצה אני רוצה להגיד – אין אבל. לא הייתם מקבלים פגיעה אנושה כזאת בזכויות האדם הבסיסיות של אף אוכלוסייה אחרת של נתיני השלטון.

* * *

מתנחלים הגיעו בערב יום כיפור לכיכר דיזנגוף כדי "לתקוע אצבע בעין" לתל אביבים במסגרת מאמצי ההשתלטות על המרחב, וזה מזעזע את התל אביבים כל כך שהם קמים ועושים מעשה. יום היסטורי וחשוב באמת.

אבל האירוע מרגיש חשוב פחות כשנזכרים שאותם מתנחלים שכל כך מרגיזים אותנו בתפילותיהם הנפרדות בלב הבוהמה, מבצעים – או לכל הפחות תומכים נלהבים בביצוע – פוגרומים של ממש כשמדובר בכפרים פלסטיניים. והדבר היחיד שהציבור התל אביבי עושה בקשר לזה הוא לצעוק לשוטרים "איפה הייתם בחווארה?" כשהם אלימים. זה לא סביר.

לא סביר גם להזדעזע עד עמקי הנפש מההאדרה שעושה ח"כ לימור סון הרמלך לרוצח משפחת דוואבשה, להיחרד מהתמיכה הכספית האדירה שנאספה לטובת הטובח עמירם בן אוליאל, אבל להימנע מלפעול למניעת הטבח או הפוגרום הבא. ואם נניח הסכמה כללית על כך שמניעת פגיעה בחפים מפשע לא אמורה להיות קשורה לדעה פוליטית, למה אנחנו לבד?

התשובה שלי: הפחד להיתפס כ"סמולנים בוגדים". כניעה לנרטיב שהכתיב הנאשם בנימין נתניהו ומהדהדים שוב ושוב עדת מלחכי פנכתו.

ארגונים כמו "אחים לנשק" ו"כוח קפלן" הם ארגונים עתירי זכויות במאבק הנוכחי, שעליהם במידה רבה הוא נשען. אבל דווקא בגלל זה – לא מביך אותם לקרוא לזה מלחמה, להצטבע בצבעים ושמות מיליטנטיים, אבל להישאר בגבולותיה המוגנים של תל אביב כשהאויב האידאולוגי נמצא על הגבעות הפראיות של השומרון? להזדעק רק כשלנוחותם הוא, אותו אויב אידאולוגי ממש, בא לבקר מתחת לבית?

לא מביך ארגונים כמו "אחים לנשק" ו"כוח קפלן" לקרוא לזה מלחמה, להצטבע בצבעים ושמות מיליטנטיים, אבל להישאר בגבולותיה המוגנים של תל אביב כשהאויב האידאולוגי נמצא על הגבעות של השומרון?

לא מביך אותם לשיר "גוש אחד ביחד ננצח" ולהשאיר אישה בת 80 לעמוד לבדה מול נערי גבעות על טרקטורונים בתקווה שלא ידרסו אותה בדרכם לפזר עדרים של תושבי המקום ולהלך עליהם איימים? זה לא הופך בעיניהם את המאבק למען דמוקרטיה וזכויות אדם לקצת לא רציני?

ערב יום כיפור הזה מדגים יפה – בצלאל סמוטריץ' רוצה לספח את מסאפר יטא והוא רוצה לספח את רחוב דיזנגוף למדינת יהודה שלו. הוא לא עושה הבחנה. רק האסטרטגיות שונות, בהינתן התנאים השונים. אם הוא לא עושה הבחנה, למה אנחנו כן?

הגיע הזמן להבין שזה אותו מאבק. שכולנו נעולים על קונספטים וצריך לאוורר אותם קצת כדי לנצח. ואחר כך נדבר על מה הלאה.

אפרת בן-ברק עוסקת בפיתוח כלי מיון והערכה לאקדמיה, אמא לשניים ואקטיביסטית פוליטית. עוסקת ביחסי הדת והמדינה ובעוולות הכיבוש.