המסע של גולדה לארץ ישראל

גולדה מאיר ב-1948 (צילום: שפירא שריה, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)
שפירא שריה, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית
גולדה מאיר ב-1948

23 במאי, 1921. חבורה בת 22 עולים, בהם גולדה ובעלה מוריס מאירסון, עלו בנמל ניו יורק לסיפונה של אוניית קיטור רעועה בשם "פוקהונטס" למסע בים שכולו תלאות. גולדה עצמה כתבה לימים על הנסיעה שכל מה שהיה צריך להשתבש בה, השתבש.

בתחילת אותו חודש, ב-3 במאי 1921, גולדה חגגה יום הולדת 23. יומיים קודם לכן, בפלשתינה-ארץ ישראל, היעד של החבורה, נרצחו 47 יהודים, בהם הסופר יוסף חיים ברנר בן ה-40, במה שיכונה כמאורעות תרפ"א.

פוקהונטס במקור הייתה ספינת תובלה גרמנית בשם "הנסיכה איירין" (Prinzess Irene) שנבנתה בגרמניה בשנת 1899, שנה אחת לאחר לידתה באוקראינה של גולדה, אז עדיין גולדה מאבוביץ, והיא הושקה ביוני 1900. משקלה היה 18,000 טון שנמתחו לאורך 172 מטרים והגיעו למהירות של 16 קשר.

"הנסיכה איירין" נקראה על שם איירין, נסיכת הסן, שלימים נישאה לנסיך היינריך, אחיו של וילהם השני, קיסר גרמניה. סבתה וסבה מצד אמה, היו המלכה ויקטוריה והנסיך אלברט. אחותה הצעירה, אלכסנדה, נישאה לבן דודה השני, הצאר ניקולאי, והייתה לקיסרית האחרונה של רוסיה ונרצחה על ידי מהפכנים בולשביקים ב"מהפכת אוקטובר".

אוניית פוקהונטס ב-1919. ב-1921 תעלה גולדה מאיר (מאירסון) על אונייה זו לארץ ישראל
אוניית פוקהונטס ב-1919. ב-1921 תעלה גולדה מאיר (מאירסון) על אונייה זו לארץ ישראל

גם גורלה של אחותה הגדולה, אליזבת, לא שפר עליה. היא התחתנה עם סרגיי אלכסנדרוביץ', הנסיך הגדול של רוסיה ונרצחה אף היא על ידי המהפכנים. אחותה הבכורה, ויקטוריה, היא סבתו של פיליפ, דוכס אדינבורו שהיה בעלה של המלכה אליזבת השנייה ואביו של מלך בריטניה הנוכחי, צ'רלס. איירין עצמה, בשונה מהאונייה שנקראה בתחילה על שמה, צלחה את ביטול המלוכה בגרמניה וגם שתי מלחמות עולם ונפטרה בגיל 87.

מסעה האחרון של אוניית הקיטור של הנסיכה איירין היה ב-9 ביולי 1914 מגרמניה לניו יורק שכן, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חודש לאחר מכן, היא עגנה בניו יורק ולא הורשתה לצאת מהנמל בעקבות שליטת הצי המלכותי הבריטי, יריבתה של גרמניה הקיסרית, בצפון האוקיינוס האטלנטי.

ב-1917, עם הצטרפות ארה"ב למלחמה, הוחרמה הנסיכה איירין על-ידי האמריקנים בצו של הנשיא וודרו וילסון, המאשר לקחת לידי ארצות הברית את החזקה והבעלות של כלי שייט בתחום השיפוט האמריקאי בבעלות מלאה או חלקית של כל תאגיד, אזרח או נתין של מדינה שארצות הברית נמצאת איתה במלחמה.

הנסיכה איירין הוסבה להובלת חיילים וביום 1.9.1917 שמה שונה מנסיכה גרמנית לנסיכה אינדיאנית אמריקנית, "פוקהונטס" (USS Pocahontas SP-3044), על שם פוקהונטס, נסיכה אינדיאנית שנתפסה על ידי האנגלים במאה ה -17. הנסיכה פוקהונטס מתה מסיבה בלתי ידועה בגיל 20 או 21 באנגליה ולפי האגדות, היא הסבתא ה-12 של השחקן אדוארד נורטון.

קפטן פרדריק פון לטה-פטרסון, קברניט הספינה "הנסיכה איירין" שהוסבה ל"פוקהונטס", בתחילת המאה העשרים (צילום: George Grantham Bain Collection, Library of Congress)
קפטן פרדריק פון לטה-פטרסון, קברניט הספינה "הנסיכה איירין" שהוסבה ל"פוקהונטס", בתחילת המאה העשרים (צילום: George Grantham Bain Collection, Library of Congress)

הפוקהונטס נשאה בבטנה לאירופה כ-24,573 חיילים, ולאחר המלחמה החזירה לארצות הברית 23,296 חיילים, ובסך הכול השלימה 18 נסיעות הלוך ושוב בבטחה בין ארצות הברית לאירופה בזמן מלחמת העולם הראשונה ואולם, היא עמדה בפני סכנות רבות.

במאי 1918, למשל, צוללת של הצי הקיסרי הגרמני עלתה בדרכה והפגיזה אותה. קפטן הפוקהונטס, אדואר סי קלבפוס, הורה לצוותו לפתוח באש ובמקביל הפוקהונטס שטה בזיגזגים ונמלטה מטווח האש במהירות שיא של 16.2 קשר.

ב-7 בנובמבר 1919 הפוקהונטס הוצאה משימוש צבאי ובשנת 1920 הושכרה ל-"חברת דואר קיטור של ארצות הברית" והחלה במתן שירותים מסחריים לאיטליה בשנת 1921.

גולדה תיארה בספרה האוטוביוגרפי "חיי" כי מלכתחילה הפוקהונטס עמדה בסימן רע ונס היה שהנוסעים יצאו חיים מכל המסע איתה.

עוד קודם ליציאתה לים, ידוע היה שהפוקהונטס אינה כשירה בשום-פנים לשיט, ויום קודם למועד עליית הנוסעים לסיפון, פתחו אנשי הצוות בשביתה. למחרת היום, 23 במאי 1921, הספינה יצאה לדרך – אך לא לזמן רב, כך סיפרה גולדה. ברגע שיצאה האונייה לים, משופצת כביכול, התמרדו אנשי-הצוות, ואת כעסם על חברת הספנות הביעו בכך שעינו את הנוסעים המסכנים.

גולדה מאיר, בתחתית התמונה, עם חבריה למסע ב"פוקהונטס" ב-1921 (צילום: מכון גולדה מאיר)
גולדה מאיר, בתחתית התמונה, עם חבריה למסע ב"פוקהונטס" ב-1921 (צילום: מכון גולדה מאיר)

גולדה סיפרה בזיכרונותיה כי המלחים לא די שמהלו מי-ים במי-השתייה המתוקים וזרו מלח על מאכלי הנוסעים, אלא גם התחכמו וחיבלו במכונות עד שהפוקהונטס נטתה על צדה בצורה מפחידה ומזמן לזמן הייתה מוכרחה אפילו להיעצר לגמרי. עבר שבוע-ימים עד שהפוקהונטס הגיעה מניו יורק לבוסטון, ואז נעצרה למשך עוד תשעה ימים עד שתוכל להמשיך במסע.

לבסוף הפוקהונטס והחבורה יצאה שוב לדרך למסע באוקיינוס האטלנטי כשהיא מותירה בנמל בוסטון זוג קשישים וצעירה שנשמעה לתחינות ארוסה והחליטה להישאר בארצות הברית.

המרד רק דעך מעט אבל לא תם, ובכל יום היו הפסקות חשמל, מים מלוחים לשתייה ואוכל תפל באופן שלא יתואר במלים. באיים האזוריים התברר שהפוקהונטס נמצאת במצב ביש כל כך, עד שזקוקה הייתה לעוד שבוע ימים לשם תיקונים. ארבעה מאנשי הצוות ירדו לחוף והתפארו שיטביעו את האונייה לפני שתגיע לנאפולי, נמל היעד, וכאשר נודע לקברניט על דיבוריהם הוא כבל אותם באזיקים.

בינתיים עבר השבוע על הנוסעים בניסיונות לנפוש, וזה לא היה קל. גולדה סיפרה שהיא סיירה בעיר הנחמדה פורטו דלגאדו, נהנתה מהאקלים הנוח ומהנוף המרהיב והלא מוכר.

מוריס וגולדה מאירסון בסביבות 1920 (צילום: University of Wisconsin-Milwaukee Libraries)
מוריס וגולדה מאירסון בסביבות 1920 (צילום: University of Wisconsin-Milwaukee Libraries)

צד אחד מוזר בשהייה הכפויה היה שחבורת הנוסעים היהודית גילתה קהילה זעירה של יהודים-ספרדים (כשלושים נפש בסך הכול) שהייתה מקפידה ביותר בשמירת מצוות עד כדי כי שבועות אחדים לפני כן מת הרב ואנשי הקהילה חששו כל כך שמא יעברו על דיני הכשרות עד שהחליטו לוותר על אכילת בשר לצמיתות.

כשעזבה הפוקהונטס את האיים האזוריים, המסע נמשך כבר חודש ימים, אבל עדיין הייתה צפויה לגולדה ו-18 חבריה הזוועה של המשך גמר המסע.

בפרק האחרון של הנסיעה – המרד למחצה עדיין עמד בתקפו והמקרר של האונייה נופץ, ולכן הנוסעים היו צריכים להסתפק באורז ותה מלוח שלוש פעמים ביום; אבל שורה של טרגדיות מופלאות לא השאירה לנוסעים אף רגע של שעמום.

קודם כל מת אחד הנוסעים, ומאחר שמתקני הקירור של פוקהונטס לא פעלו עוד, השליכו את גופתו לים. אחר כך יצא מדעתו אחיו של הקברניט, שהיה גם הוא באונייה, והוא השתולל בשיגעונו עד שצריך היה לכבול אותו ולכלוא אותו בתא שלו. לבסוף, במצב של דיכאון מוצדק, סמוך לפני בואה ליעד הסופי של הפוקהונטס, נאפולי, התאבד הקברניט, אף כי היו שאמרו כי נרצח.

בנאפולי החבורה נשארה חמישה ימים. הם נחו קצת, אכלו וחיפשו את מטענם שנעלם. לבסוף עלו לרכבת לעיר ברינדיזי, ומשם באונייה נוספת הם הפליגו לאלכסנדריה במצרים. המסע לא תם בעיר המצרית, ומשם החבורה עשתה דרכה ברכבת מאובקת דרך חצי האי סיני לארץ ישראל, לתל אביב.

גולדה מאיר (אז מאירסון) בקיבוץ מרחביה
גולדה מאיר (אז מאירסון) בקיבוץ מרחביה

שיינה קורנגולד, אחותה הבכורה של גולדה, שגם היא הצטרפה למסע התלאות עם שני ילדיה התינוקות, סיפרה בזיכרונותיה על בואם לתל אביב, סוף סוף, ב-14 ביולי 1921:

"העיר שלנגד עינינו זעירה, לבנה. תחנת הרכבת שלה – צריף קטן וצר, מוקף גבעות של חול. מסביב שממה. לאן נכוון צעדינו? מביטים אנו כה וכה והנה עומד לו מן הצד יהודי דק וגבוה. ראה אותנו, עשה פסיעה לקראתנו והציג עצמו: שמו באראש, והוא בעל מלון, אליו הוא מזמין אותנו.

"מלון באראש היה מפורסם אותה עת ושכן בקרבת צריף תחנת הרכבת של תל אביב הזעירה. מצאנו כרכרה עליה הועמסו חפצינו, ואנו בוססנו ברגל אחריה בחולות העמוקים. מסביב לא צל ולא גן, הכול חשוף לעין, בוהק בשמש הלוהטת.

"מלונו של באראש התנוסס בפינת רחובות נחלת-בנימין ולילנבלום, בניין 'גבוה' לפי מושגי אותם ימים של שתי קומות. חדרי המלון מרווחים ומוארים, ובעליו – באראש ואשתו – אנשים נעימים. התמקמנו עם חפצינו, ואיש קבוצתנו יוסף קופילוב בודק את המיטות. כן, כן, סימני פשפשים אינם חסרים… סימנים בלבד.

"קראנו למר באראש וסיפרנו לו על התגלית. בעל המלון דחה בתוקף את ממצאיו של יוסל'ה. מעולם לא היו פשפשים כאן. הוא מוכן לשלם תמורת כל פשפש שנגיש לו, לירה שטרלינג אחת. יוס'לה הלץ החזיר תשובתו מיד: 'מצוין! הזדמנות טובה להתעשר בלא להתאמץ!'".

פרופ' מירון מדזיני, בנה של רגינה, חברתה של גולדה שגם הייתה על הפוקהונטס, כתב בספרו "גולדה – ביוגרפיה פוליטית", כי גולדה נרשמה ביום 28 ביולי 1921 במשרד מחלקת העלייה המנדטורית ביפו וקיבלה אישור שהייה מספר 2083 ובכך הפכה לאזרחית של פלשתינה-ארץ ישראל וכנראה ויתרה על אזרחותה האמריקאית, אם כי היא כנראה מעולם לא קיבלה אזרחות אמריקנית ולא ביקשה אותה.

פרופ' מדזיני הוסיף כי ארץ ישראל הייתה לביתה של גולדה מאיר ב-57 שנים הבאות – הארץ שגולדה תעזור לטפח את עצמאותה, ארץ שעם מנהיגיה וראשיה נמנתה כעבור 15 שנה ותעמוד בראשה 48 שנים לאחר מכן.

אמיר בשה הוא שותף במשרד עורכי הדין בשה זבידה המתמחה במשפט עבודה קיבוצי ואישי. מנכ"ל מכון גולדה מאיר למנהיגות וחברה, העוסק בהנצחת גולדה מאיר, תוך עיסוק בפועלה ומורשתה, קידום מנהיגות נשים, עידוד מחקר ושיח על מדינת הרווחה ועידוד מחקר ושיח על שאיפתה של ישראל לשלום וביטחון. עו"ד בשה חיבר מאמרים ומחקרים רבים בנושא משפט עבודה והוא בעל תואר שני בהיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה מאוניברסיטת תל אביב.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,177 מילים ו-3 תגובות
סגירה