על המרקע רצות עכשיו כתבות מהארכיון של רשות השידור הממחישות את השאננות שרווחה במקומותינו בימים שקדמו ל-6 באוקטובר 1973 ואת אווירת "העסקים כרגיל". ואני מבקשת לחזור אל הימים הראשונים שאחרי המלחמה הנוראה. אל רשימה נודעת שחיבר לוחם בעת חופשתו הראשונה, הקצרה, לאחר קרבות מרים.

מחבר הרשימה חש כמי שהשמיים נפלו עליו. דבריו מבטאים תחושת הלם טוטלי שהייתה משותפת אז לרבים.

מדובר ברשימה "הזמנה לבכי" מאת ארנון לפיד, לוחם בן עשרים ומשהו אז, מקיבוץ גבעת חיים איחוד. רשימתו הנואשת פורסמה תחילה בשבועון קיבוצי, עשתה לה כנפיים, צוטטה שוב ושוב בבמות נוספות, אפילו הולחנה ונמסרה לביצוע של להקה קיבוצית. היא הייתה לסלע מחלוקת, נושא לפולמוס ציבורי. האמירה "נ ב כ ה   א ו ק י י נ ו ס"  הכלולה באותה רשימה נצרבה בראשי לתמיד.

רשימתו הנואשת פורסמה תחילה בשבועון קיבוצי, עשתה לה כנפיים, צוטטה שוב ושוב בבמות נוספות. היא הייתה לסלע מחלוקת, נושא לפולמוס ציבורי. האמירה "נבכה אוקיינוס" נצרבה בראשי לתמיד

הנה נוסח ה"הזמנה לבכי" מאת ארנון לפיד:

"כמה שעות לפני שנפל אוריאל, בחור צנום ויפה כנערה. מקופלים היינו בשוחה הרדודה, בחול הרך. הייתה שעת שחר מכוערת והשמיים והארץ סערו. אוריאל סיפר על מילאנו, ממנה הגיע שלשום, ואני סיפרתי על ניו יורק ממנה הגעתי לפני כמה ימים.

אוריאל אמר שהוא מוכרח להכיר לי ילדה מקסימה, איריס, שאיך זה יתכן שאיננו מכירים, הרי נולדנו אחד בשביל השנייה, או להיפך. הוא הכין סרט כדורים חדש, מבהיק ל"מאל", ואני מצצתי דבוקה של סוכריית מנטה ממנת הקרב כדי לרענן את נשימתי משנת הלילה. בטרם ניתנה פקודה לצאת מן השורות ולרוץ קדימה, נפלה החלטה חפוזה בינינו לארגן מסיבה בביתו שבצפון תל-אביב, לאחר המלחמה.

אוריאל הבטיח לשלוח הזמנה מודפסת בזהב. מוזר שחשבנו על מסיבה.

אני רוצה לשלוח לכם הזמנה לבכי. היום והשעה אינם חשובים, אך תוכנית הערב תהא עשירה: בכי.

אני אבכה על המתים שלי, אבכה על אברהם, דודו ויאיר, על אמיתי, עוזי ובני.

ואתם תבכו על שלכם. נבכה על השכולים החדשים ועל האלמנות החדשות. נבכה על היתומים החדשים ועל הידידויות העזות שנחתכו ועל האשליות המתוקות שנופצו, ועל האמיתות שנתגלו כשקריות. ועל העצב שירחף על כל שמחה לנצח. ונרחם על עצמנו, כי אנחנו ראויים לרחמים.

אח, כמה נבכה, נהרות נבכה, נ ב כ ה   א ו ק י י נ ו ס.

ומי שירגיש כי נשבר, ואיננו יכול עוד, יצא בחשאי ,על קצות אצבעותיו יצא, קרוב לוודאי שבאשמורת אחרונה איוותר לבדי.

* * *

הרשימה הכה עוצמתית נתפסה על-ידי רבים כמבטאת תמורה אשר חלה בחלקים מהחברה הישראלית: מעבר מהתמקדות ב"אני" הקולקטיבי – ל"אני" הפרטי. לאומץ לחרוג מהאיפוק וההבלגה אשר אפיינו את תרבות השכול הישראלית מאז מלחמת העצמאות ולקבל בפתיחות בכי וקינה פומביים, הנכונות לחשיפה רגשית אף היא נתפסה כחידוש.

נשמעה גם טענה שרשימה מעין זאת מבטאת תבוסתנות ומערערת את המורל הלאומי. אני זוכרת את דברי התוכחה שפרסמה חנה זמר, עורכת עיתון "דבר" המנוח. היא פירשה את רשימתו הנואשת של הלוחם הצעיר כמאמר תבוסתני, פרוגרמטי, שמצביע על דרך לרבים.

אני זוכרת את דברי התוכחה שפרסמה חנה זמר, עורכת עיתון "דבר". היא פירשה את רשימתו הנואשת של הלוחם הצעיר כמאמר תבוסתני, פרוגרמטי, שמצביע על דרך לרבים

ואילו אני חשבתי כבר אז שמוטב לפרש את דבריו של לפיד על רקע נסיבות כתיבתם, לא כמאמר אקטואלי מקיף על מצב האומה.

המלחמה תפסה את ארנון לפיד באמצע לימודיו בניו-יורק. הוא חש מייד לישראל  והצטרף ללחימה. חברים נפלו לידו, וכבר הגיעו שמועות על נופלים מקיבוצו. ובקיבוץ האבל הוא קולקטיבי וכבד מאוד. כולם מכירים את כולם ועדים לשבר של משפחות הנופלים.

הוריו הקיבוצניקים של ארנון לפיד לא ידעו האם הוא בארץ ונטרפו מדאגה. את חופשתו הראשונה, הקצרצרה, הוא עשה בבית זוג חברים שהתגוררו בדרום. בלילה כתב את הרשימה המדוברת וביקש מידידתו לשלוח אותה לשבועון קיבוצי. והשאר היסטוריה, כלשון הקלישאה.

אני הבנתי את רשימתו כביטוי מיידי לזעזוע ולהלם טוטלי, לכאב ולדמע שחסמו כל אופק בעת הכתיבה. ואגב, לפיד היה בהמשך לכותב הכי מבריק לטעמי בעיתונות הקיבוצית לדורותיה.

* * *

אני חוזרת אל השנים שבין "ששת הימים", 1967, למלחמת יום הכיפורים. באותן שנים גברה המודעות של הציבור לבעייתיות הקשה הנלווית לשלטון כיבוש והחריפו הספקות שביטאו צעירים על סף גיוסם לצה"ל. נערים מ"תיכון חדש" התל אביבי ננזפו על ידי מחנכיהם ועל ידי שר החינוך בכבודו לאחר שהעזו לתבוע מראש הממשלה נסיגה מכל השטחים למען השלום. כצפוי, הודבקה להם התווית "שמאלנים".

נערים מ"תיכון חדש" התל אביבי ננזפו על ידי מחנכיהם ועל ידי שר החינוך בכבודו לאחר שהעזו לתבוע מראש הממשלה נסיגה מכל השטחים למען השלום. כצפוי, הודבקה להם התווית "שמאלנים"

המחזאי חנוך לוין פרץ בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת עם מחזותיו שהלעיגו והגחיכו את הפאתוס של המיליטריזם הישראלי ("מלכת האמבטיה" או הפרודיה "את ואני והמלחמה הבאה").

"עיתונות מחתרת" של נוער שגשגה בתיכונים צפון תל אביביים וגם במספר קיבוצים. וברקע הייתה מלחמת ההתשה. אותה עיתונות הייתה גדושת ביטויי התקוממות ומחאה על קיום במבוי סתום ואבסורדי, במצב מלחמה.

הנה, למשל, המניפסט "שלוש נשים על גבר" שפורסם ב"געשוש", עיתון מחתרת שהוציאו גימנזיסטים תל אביביים בתחילת שנות השבעים. באותו מניפסט מקאברי שעשה לו אז כנפיים הוסבר לגברים בישראל כי עליהם לרוות נחת ממצב המלחמה המדלל את שורותיהם ולפיכך מגדיל את הביקוש שלהם בשוק האהבה.

בני נוער רבים לא הסתפקו בהתקוממות רגשית נבוכה. הם בנו עליה תיאוריות פוליטיות בוסריות ואמורפיות, קרובות ברוחן לשמאל הכי קיצוני, ואף תפיסות א-לאומיות המתנערות בשובבות מכל ערך מקודש.

בעקבות "ששת הימים" גם הסתמנה תמורה ביחסו המוצהר של הנוער אל הגיוס לצה"ל. אם היו קודם לכן רגשי רתיעה ופחד, הנערים נמנעו מלבטאם. בשנים הבאות שוב לא התביישו בכך ולביטויים הבוטים נלוו "בדיחות גרדום" מקאבריות. ובה בעת גברה ההסתייגות מהסגידה לספרטניות.

* * *

אני חוזרת אל שיח שהקליטו ב-1970 נערים משני קיבוצי השומר הצעיר בעמק המעיינות: ניר דוד (תל עמל) ורשפים. הם עיבדו את השיח למופע שהוצג בחגיגה שלהם עם סיום כיתה י"ב. התבקשתי להנחות את שיח הנערים בזכות ניסיון כלשהו בדיבוב לוחמים שרכשתי כשותפה לצוות מנחי השיחות שנכללו בקובץ הנודע "שיח לוחמים" – קובץ שיחות של לוחמים קיבוצניקים ב"ששת הימים".

הנערים שפגשתי עמדו על סף שחרורם מצה"ל כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים. בעת פגישתנו הם כבר התכוננו נפשית לאייש בקרוב את מעוזי קו בר-לב בסיני. הלוא ברור שכקיבוצניקים הם חייבים להתנדב ליחידות קרביות.

הנערים שפגשתי עמדו על סף שחרורם מצה"ל כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים, והם כבר התכוננו נפשית לאייש בקרוב את מעוזי קו בר-לב בסיני. הלוא ברור שכקיבוצניקים הם חייבים להתנדב ליחידות קרביות

אותם נערים השתייכו לדור אשר כונה אחרי מלחמת יום הכיפורים "הדור שבלם". ערב גיוסם הם חשפו את מבוכותיהם, את הזעם, הבלבול  והמחאה על הגורל המועיד אותם (גם אותם!) להיות "מגש הכסף", כלשונו של אחד מהם. הנה קטעים אחדים מדבריהם של בני ה-18:

"כל עניין הגיוס והמלחמה מערער ומערפל את העתיד. והמצב הזה דוחף להחזיק משהו ביד. אולי אנשים מבינים שהם צריכים לעשות יותר למען עצמם ופחות למען החברה. פשוט מתחילים לתפוס אחרת את ממד הזמן. הכול יותר בוער, צריך להספיק יותר. אנשים התחילו לתכנן ולחשב יותר את הדברים…פה קטפים לנו פרק רציני מאוד מחיי הנעורים שלנו. אני רוצה שכל זה יהיה מאחורי, כדי שהדרך הלאה תהייה פתוחה בפני".

דברי נער אחר:

"סיפר לי בחור אחד שאין כמו ידידות בצבא, שאין צביעות בידידות הזאת, כי אתה מכיר את האדם תחת אש. אני אישית רוצה צדדים אחרים ביחסי הידידות שלי. אני לא רוצה שההתנהגות תחת אש תהייה הבוחן שלי, בדיוק כמו בג'ונגל".

דני ברקוביץ מתל עמל, הנער שיזם את השיח, אמר שהוא היה הגיוני מדי:

"דיברנו כאן על החשק הזה לצעוק נגד ההורים…העניין הוא שמצד אחד אין ברירה, זה לא תלוי בנו. אבל מה קורה לנו? לפעמים נראה לי שהערבים והפת"ח הופכים את המדינה הזאת ללא כלום. יש פה פטליזם הגיוני. אנחנו נמשיך במצב הזה עד אינסוף…פעם חלמתי על שלום, היום אני חולם על שביתת נשק. אומרים ששביתת נשק תביא למלחמות הבאות…ואני אישית לא מוכן מבחינה נפשית ורגשית למלחמה כזאת ארוכה. לא מוכן למלחמה מתמדת".

כשלוש שנים לאחר שהרהר כך בקול רם, דני השריונר נפל במלחמת יום הכיפורים. לאחר מותו הוענק לו עיטור המופת בזכות "גילויי אומץ לב, תושייה וכושר מנהיגות מופתי".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.