חמאס והג'יהאד האסלאמי הכניסו את מדינת ישראל  לסחרחרת שבה מדינה שלמה מוכה בהלם מהאובדן, מהרצח ההמוני, שתוכנן מראש במשך זמן רב. העולם הליברלי ער לדפוסים כאלה, וזיכרון מלחמת העולם ואירועי טרור דומים כמו אסון התאומים גורמים לו לפעול במהירות. זה מסביר את התנועה המהירה של הצי האמריקאי לאזורינו.

השאלה שצריכה להטריד אותנו היא מה עושים מכאן. שורת המחדלים של איך זה קרה לא קיבלו מענה, ובוודאי שההתחמקות של הממשלה והעומד בראשה מלקיחת אחריות מעוררת תהייה.

השאלה שצריכה להטריד אותנו היא מה עושים מכאן. שורת המחדלים של איך זה קרה לא קיבלו מענה, ובוודאי שההתחמקות של הממשלה והעומד בראשה מלקיחת אחריות מעוררת תהייה

זו לא אמירה טהרנית וזה בוודאי לא אקט בוגדני. אני סמוך ובטוח שיציאה של ראש הממשלה בנימין נתניהו מהבונקר וקיום מפגש שאלות ותשובות עם עיתונאים היה נראה מכובד. במסגרת מפגש כזה אמירה כמו: "קרה אסון נורא, כשלנו בהגנה על תושבי עוטף עזה" הייתה מתקבלת בכאב, בלי החרפת התחושות כלפי ראש הממשלה. אך נראה שהוא מעדיף את חמימות הבונקר ואת ההצהרות הפומפוזיות במעמד צד אחד, ללא מתן דין וחשבון על פני התנצלות בפני אזרחי ישראל.

כך למשל צפיתי בנאום שלו לפני הקמת ממשלת החירום, בהצהרה בשידור חי מול מצלמה, כמו גם בהצהרות שהגיעו אחריה – ודומה שקשה לו להשתחרר ממעגלי המלל שהוא ייצר במשך השנים.

הוא פתח שם עם השוואה בין חמאס לדאעש ועל הצורך לחסלו. ומכאן עבר לצעדים שהוא נוקט וינקוט, כמי שמוביל את הממשלה, בעודו חומק ממה שנדרש ממנהיג במצב כזה, לקחת אחריות. חומק מהצורך לומר לציבור משהו כמו: "אני ראש הממשלה, האחראי מתוקף תפקידי לשמור על ביטחונכם".

נתניהו כמו נתניהו, אומן המלל כתמול שלשום, המשיך בבטחה לכאורה בדרכו וקרא לאופוזיציה להצטרף לממשלת החירום ללא תנאים. הוא אמר את הדברים ביודעו שמדובר במחדל הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל. הוא אמר זאת מבלי להבין שהוא האחראי למה שקרה. אין כאן הטחת אשמה אלא ציון עובדה שראש הממשלה נושא באחריות לתוצאות המדיניות שהוא הוביל.

נתניהו, אומן המלל, המשיך בבטחה לכאורה בדרכו, ביודעו שמדובר במחדל הקשה ביותר בתולדות המדינה, מבלי להבין שהוא האחראי לו. זו לא הטחת אשמה אלא ציון עובדה: רה"מ נושא באחריות לתוצאות מדיניותו

ביוזמת המחנה הממלכתי קמה ממשלת חירום, והם החלו לפעול ביחד. אני מאמין שהגנרלים בדימוס עובדים 24/7. הם באו מתוך תחושת אחריות וצריכים לקחת בחשבון שבשלב כזה או אחר נתניהו ינסה לגלגל את האחריות אליהם כדי לקדם את מעמדו, לכשיסתיימו הקרבות ותעמוד על הפרק דרישה לוועדת חקירה.

ממשלת חירום לאומית היא צעד טכני שנועד לפתור עד כמה שאפשר את העכשיו ואת הדחוף. השאלה היא האם נתניהו נהנה עדיין אמון ציבורי שכה נחוץ למנהיג בעת הזאת.

ברשתות החברתיות יש שיח ער מאוד בסוגיה הזאת, כשתומכיו שמתמעטים, אם לשפוט על פי הסקרים, טוענים שנתניהו הוא המנהיג המנוסה ויש לסמוך עליו. לעומתם, רבים מאוד תובעים ממנו ומהממשלה לקחת אחריות ולהתפטר לאלתר.

כמובן שלקריאות כאלה יש כעת ערך ציבורי, והשאלה היא כיצד עושים זאת מבלי להכניס את המדינה לסחרחרת אינסופית בכלל ובפרט כשהמלחמה בעיצומה ואף אחד לא יודע מה יהיה ההמשך.

אפשרות אחת היא להגיע על הסכמה בין האופוזיציה לקואליציה על החלפה מסודרת של השלטון בהבנה ובאמצעות אי אמון קונסטרוקטיבי. משמעות הדבר היא החלפת מקבלי החלטות בלי בחירות ובדרך שקטה ואחראית.

אפשר לעשות זאת גם אם המלחמה תסתבך חלילה יותר. במקרה כזה חברי כנסת מהקואליציה שלא יוכלו לשאת עוד את המשא הזה אולי יאפשרו לאופוזיציה להגיע לאי אמון של 61 ואולי אף יותר, כדי לייצב את השלטון בישראל לפחות לשנה או שנתיים. אני כמובן מעדיף אי אמון קונסטרוקטיבי בהסכמה.

אפשרות אחת היא להגיע על הסכמה בין האופוזיציה לקואליציה על החלפה מסודרת של השלטון בהבנה דרך אי אמון קונסטרוקטיבי. המשמעות היא החלפת מקבלי החלטות בלי בחירות ובדרך שקטה ואחראית

נדרשות החלטות לא פשוטות תוך כדי המאבק הבלתי מתפשר עם ארגון הרוע חמאס, ותוך כדי המאמצים להחזיר את החטופים בריאים ושלמים כדי להתחיל לעכל את מספר הנרצחים. במסגרת מאבק כזה ניאלץ לראות ממשלת חירום שמנסה לתפקד גם אל מול העומד בראשה שרוצה לשרוד בתפקידו. במילים אחרות זוהי פוליטיקה של מלחמה שמחליפה את הפוליטיקה שנועדה לשרת את האינטרסים הציבוריים.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.