הציבור בישראל שרוי בהלם מוחלט לאחר אירועי ה-7 לאוקטובר, ולמדינה לקח זמן ארוך מדי להיערך למצב החדש בנושא השבויים והנחטפים.

במשך שנים "מפמפמים" לנו שלישראל המודיעין הטוב בעולם והציבור מאמין. במאמץ תודעתי זה נותנת העיתונות גב רחב למערכת הביטחון ובד"כ נמנעת מלהציג עמדות ביקורתיות ומשמשת בפועל כזרוע הארוכה של דוברי מערכת הביטחון.

במשך שנים "מפמפמים" לנו שלישראל המודיעין הטוב בעולם והציבור מאמין. במאמץ תודעתי זה נותנת העיתונות גב רחב למערכת הביטחון ובד"כ משמשת בפועל כזרוע הארוכה של דוברי מערכת הביטחון

כל זאת – עד שהאמת מתגלה והיא מאד לא נעימה. דבר דומה קרה לתקשורת גם לפני מלחמת יום הכיפורים והיה נדמה שהלקח נלמד אך לא עברו שנים רבות והעיתונות חדלה שוב מלעשות את תפקידה.

לפני שאדון במצב הנוכחי, ברצוני לחזור 50 שנה לאחור, לאירועי מלחמת יום הכיפורים. בתום המלחמה ההיא התברר כי לישראל כ- 300 שבויים במצרים ובסוריה, רובם הגדול חיילים ( היו גם כמה אזרחי עובדי צה"ל).

הממשלה הבינה מיד כי מתפקידה לטפל בנושא כולל במשפחות השבויים והיא לא המתינה שהדבר יעשה על ידי ארגונים וולונטריים. הנושא הוטל מיידית על אהוד אבריאל ואל"מ במיל פול קידר, שתי דמויות מוערכות בעלי רקורד ציבורי מהמעלה הראשונה. צוות זה פעל בנושא ללא ליאות והיה הכתובת למשפחות ואף נפגש איתן לעיתים קרובות.

מאחר שלא היה ברור מי נשבה, הוקם בתל אביב מרכז מידע אליו הגיעו המשפחות כדי לזהות את יקיריהם השבויים על פי תמונות שפורסמו במדיה העולמית. התמונה של מי נמצא בשבי התבהרה רק מאוחר יותר כאשר הגיעו הרשימות של הצלב האדום.

מתחילת הדרך, המשפחות הפעילו לחץ ציבורי חזק על הממשלה בסיוע של התקשורת כדי שנושא חילופי השבויים יהיה בעדיפות ראשונה, כולל בפגישות עם ראש הממשלה והשרים ואף עם הנרי קיסינג'ר, המתווך האמריקאי שטיפל בהסדרי הביניים מול מצרים וסוריה.

מה שאפיין את נושא השבויים מידי בסיום מלחמת יום הכיפורים היה שהמשפחות סמכו על המדינה שתעשה מה שנדרש ממנה וגם המדינה הבינה שזו אחריותה לטפל בנושא ולא להתמהמה.

מה שאפיין את נושא השבויים מייד בסיום מלחמת יום כיפור היה שהמשפחות סמכו על המדינה שתעשה מה שנדרש ממנה וגם המדינה הבינה שזו אחריותה לטפל בנושא ולא להתמהמה

עכשיו המצב שונה לחלוטין. מדובר במספר רב של חיילים ואזרחים שנחטפו ונשבו והקושי מתעצם מאחר שלא מדובר בהתנהלות מול מדינות כפי שהיה אחרי מלחמת יום הכיפורים אלא מול ארגון טרור.

גופים אזרחיים היו הראשונים שהתגייסו לסייע באיתור החטופים והשבויים מאחר שהם זיהו מיד את התמהמהות הממשלה, שלא לומר את אזלת ידה המשוועת, וגם האמינו שיש להם יכולות ייחודיות.

אמנם מונה מתאם לנושא מטעם הממשלה, גל הירש, הפועל מול מטה המשפחות, אך זאת פעילות בעצימות נמוכה והירש זוכה לביקורת על תפקודו. בנושא פועל גם האלוף (במיל.) ניצן אלון מטעם צה"ל. בעת כתיבת שורות אלה נראה שמי שמוביל את המאמץ לאיתור החטופים הוא המטה האזרחי שהוקם על ידי גורמים שונים המגזר העסקי.

באתגר של זיהוי השבויים והחטופים נתפסה מערכת הביטחון, כולל קהיליית המודיעין, עם יכולות טכנולוגיות שאינן מהמתקדמות ביותר ולוואקום זה נכנסו היכולות המתקדמות ביותר הנמצאות במגזר העסקי. חברות פרטיות בתחום הסייבר התגייסו כדי לתת מענה לצרכים הדחופים והן מצליחות להביא תוצאות מרשימות.

באתגר של זיהוי השבויים והחטופים נתפסה מערכת הביטחון, כולל קהיליית המודיעין, עם יכולות טכנולוגיות שאינן מהמתקדמות ביותר ולוואקום זה נכנסו היכולות המתקדמות ביותר הנמצאות במגזר העסקי

אינני רוצה לחשוב מה היה קורה אם המאמץ האזרחי עסקי לא היה משתלב באתגר זה. כנראה שהיה לוקח הרבה זמן, אם בכלל, להגיע לתמונת המצב כפי שקיימת עתה.

גם בימים קשים אלה חשוב לשאול כמה שאלות קשות בהקשר לכישלון המודיעיני האדיר שהתגלה לנגד עינינו. שאלה ראשונה היא האם על רקע היתרון הטכנולוגי של המגזר העסקי, המתגלה עכשיו בטיפול בזיהוי השבויים והחטופים, יכול להיות שהמערכת המודיעין הממלכתית ששמענו עליה תשבחות אין סופיות איננה מהמתקדמות כפי שסיפרו לנו, ולכן הופתענו בצורה כה קשה?

שאלה שנייה היא, האם קהילחיית המודיעין לא הייתה שבוייה בקונספציה שהיא פיתחה בעצמה, לפיה היא מהמובילות בעולם? האם לכן לא פעלה באופן נחרץ כדי למקסם פיתוח ואימוץ טכנולוגיות שכבר נמצאות במגזר האזרחי ו/או לחילופין לפעול באופן בלתי מתפשר כדי להשאיר במערכת את הטובים ביותר כדי שלא יזלגו למגזר העסקי?

שאלה שלישית, בהנחה שהמגזר העסקי יודע לזהות הזדמנויות, היא האם לאחר ההתגייסות המרשימה של חברות הסייבר – אפשרי כי חברות אלה (שחלקן נמצאות תחת ביקורת ציבורית עולמית קשה בגין שימוש בכלים שלהן לסיוע למשטרים העוקבים אחרי עיתונאים, פוליטיקאים, פעילי זכויות האדם ומתנגדי משטר) יקבלו הקלות בתנאים? הקלות שיאפשרו להן להרחיב את האישורים שהם מקבלות למכירת מוצריהם?

אינני רוצה לחשוב מה היה קורה אם המאמץ האזרחי עסקי לא היה משתלב באתגר זה. כנראה שהיה לוקח הרבה זמן, אם בכלל, להגיע לתמונת המצב כפי שקיימת עתה

לסיכום – שוב הוכח כי היתרון של המגזר האזרחי, הנדרש לשפר את יכולותיו כל הזמן כדי ליצור ולשמר יתרון תחרותי, הוא יתרון מובהק שלו על המערכות הממלכתיות. המערכות אשר במקרה הטוב מתחרות עם עצמן ובמקרה הרע כנראה שנשארות מאחור.

ד"ר אבנר ברנע הוא עמית מחקר במרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה, בכיר לשעבר בשב"כ ואוהד ספורט.(אוהד מנצ׳סטר יונייטד מילדות). מתגורר בתל אביב