הבעיה האמיתית עם חוק הלאום

אילוסטרציה (צילום: wildpixel/iStock)
wildpixel/iStock
אילוסטרציה

לפי דו"ח הגזענות של מכון ברל כצנלסון לשנת 2017, נכתבו באותה שנה קרוב לחמישה מיליון ביטויי גזענות, קללות וקריאות לאלימות ברשת. מתוך כך, 100,000 תגובות ופוסטים הנושאים תכנים אלימים נכתבו כנגד מערכת בתי המשפט ושופטי העליון באופן אישי. כמו כן, 42,000 תגובות ופוסטים הנושאים תכנים אלימים וקריאה לאלימות נכתבו כנגד התקשורת הישראלית, כאשר 61% מתוכם נכתבו על ידי אנשים המזוהים עם הימין.[1]

סגנונו של בנימין נתניהו, אגב, הפך מודל לחיקוי לפוליטיקאים רבים אשר מנסים לבלוט בקיצוניותם אל מול נתניהו: השר אביגדור ליברמן קרא לחרם על ערביי ישראל,[2] ואילו השרה איילת שקד קראה להפגזתם של חפים מפשע בעזה,[3] והרשימה נמשכת ונמשכת.

מי ימין נאמן ומי שמאל פחדן?

השיח הציבורי במדינת ישראל, רווי בשנים האחרונות בדיבורים על נאמנות. ריבוי העיסוק בנושא הנאמנות הגיע לשיאו בתקופת הכהונה של הכנסת ה-20, והדוגמאות רבות מכדי למנות את כולן. בלטה במיוחד בהקשר הזה המתקפה של פוליטיקאים על כלי התקשורת כפי שצוין לעיל, אשר נועדה להטמיע בציבור מסר לפיו "התקשורת" (בה"א הידיעה, כאילו שמדובר בגוף אחד עם זרועות רבות) אינה נאמנה למדינה, ולכן עסוקה בהחלשת המדינה על ידי ביקורת כנגד אותם פוליטיקאים.

דוגמה נוספת היא הצעת החוק של חבר הכנסת יואב קיש, אשר קידם בכנסת ה-20 הצעת חוק אשר מטרתה סימון עמותות אזרחיות אשר מקבלות מימון ממדינה זרה.[4]

אותו יואב קיש קידם תיקון נוסף "בחוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, תשע"א-2011" (אשר מכונה "חוק החרם"), ואף הביא לאישורו בקריאה טרומית,[5] כך שניתן יהיה להטיל פיצויים של עד חצי מיליון שקלים ללא הוכחת נזק למי שקורא לחרם על ישראל או על "אזור הנמצא בשליטתה". כלומר, מי שמתנגד לכיבוש הישראלי בשטחים על ידי מחאה, עשוי להסתכן בתשלום חצי מיליון שקלים לממשלת ישראל.

דוגמה נוספת היא התיקון לחוק האמנות והתרבות אשר קידמה שרת התרבות בממשלת ישראל ה-34, מירי רגב, אשר מכונה בפי רוב "חוק הנאמנות בתרבות". חוק זה נועד, לשיטתה של רגב, למנוע מימון של משרד התרבות תכנים אשר לשיטת השרה פוגע בין השאר בכבוד דגל המדינה או סמל המדינה, או חותר תחת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הפרשנות תהא כאמור מונחת לפרשנות משרד התרבות, ותהא תלויה בהשקפתו הפוליטית של שר התרבות בנוגע להגדרתם של המושגים של "פגיעה" או "חתירה".

ככל הנראה, הנושא הנפיץ ביותר בכנסת ה-20 בהקשר של נאמנות למדינה, היה הדיון סביב חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, אשר מכונה בקצרה "חוק הלאום". חוק הלאום הוא חוק היסוד היחיד שחוקק בכנסת ה-20 (מלבד חוק יסוד תקציב המדינה לשנת 2017-2018), ועניינו מתן זכויות לאום שונות לעם היהודי בארץ ישראל.

לכאורה, החוק מצהיר על המצב הקיים, קרי זכותו של הלאום היהודי להגדרה עצמית בישראל, המנון המדינה, דגל המדינה, סמל וכדומה. עם זאת, הוא אינו מאזכר, שלא לומר משמיט את ערך השוויון כערך יסודי במדינת ישראל. קיבוע זכויות הלאום של העם היהודי, תוך השמטה מכוונת של התייחסות לערך השוויון במדינה, למעשה מאותת למיעוטים החיים במדינת ישראל שהם אינם שווי זכויות בתוכה: ישראל היא מן המדינות הדמוקרטיות היחידות בעולם שאין להן חוקה פורמאלית, והמדינה היחידה שאין בה כל עיגון חוקי להגנה על זכויות מיעוט.[6]

מעבר לכך, חוק הלאום הוריד את מעמדה של השפה הערבית בישראל משפה רשמית (כפי שהייתה מתקופת המנדט הבריטי) לשפה "בעלת מעמד מיוחד". בעצם, חוק הלאום מקבע את זכותם של היהודים להגדרה עצמית בארץ ישראל, אולם משלא התייחס למיעוטים החיים בארץ ישראל או לערך השוויון, אפשר להבין כי רק ליהודים תהא זכות להגדרה עצמית בארץ ישראל.

משמעות מעשית?

סעיף 7 לחוק הלאום, מצהיר כי "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לקדם ולעודד הקמה וביסוס שלה", כלומר, קידום התיישבות יהודית בלבד, לא ערבית. סעיף זה יכול לשמש כטיעון נגד בבית המשפט העליון אל מול מי שיעתור לפסילת מדיניות גזענית בחלוקת קרקעות.

מסעיף זה משתמעת בפירוש עדיפות ליהודים על פני ערבים, בחוק יסוד שהוא כאמור בפרק על בתי המשפט המקבילה הישראלית לחוקה. מעבר לכך, חוק הלאום יכול לשמש לפסילת חוקים אשר אינם עולים בקנה אחד עם חוק הלאום, ולכך עלולות להיות משמעויות נרחבות.

חקיקתו של חוק הלאום עוררה ביקורת רבה ועוררה שיח ציבורי נרחב בין תומכים למתנגדים. עם זאת, בנימין נתניהו ביטל את הביקורת בהקשר הזה באומרו: "ההתקפות שהגיעו (על חוק הלאום ע.כ) מחוגי השמאל שמגדיר את עצמו ציוני חושפות את השפל אליו הידרדר השמאל… השמאל הישראלי צריך לעשות חשבון נפש, הוא צריך לשאול את עצמו מדוע מושג יסוד של הציונות, מדינת לאום יהודית של עם ישראל בארצו, הפך אצלו למושג גס, למילה גסה, לעיקרון שיש להתבייש בו".[7]

לשיטת נתניהו כאמור, כל ביקורת היא פוליטית, ולכן אין לה כל משמעות כלשהי מלבד היותה כזאת. עם זאת, בהקשר הזה של חוק הלאום, מעניינים דווקא דבריו של לא פחות מאשר זאב ז'בוטינסקי, כפי שנשא אותם בפני ועדת פיל בתקופת המנדט הבריטי בשנת 1937:

"בדברי על מדינה עברית, ברצוני להוסיף למעמד של מדינה הוראת-לואי "לאומית". פירושו של דבר הוא זה: אינני סבור כי רצוי שחוקתה של איזו מדינה תכיל סעיפים מיוחדים המבטיחים במפורש את אפיה "הלאומי". סבורני, כי סימן טוב הוא לחוקה, אם נמעט למצוא בה סעיפים כאלה. הדרך הטבעית והטובה ביותר היא שאפיה "הלאומי" של מדינה יהא מובטח על ידי עצם העובדה שיש בה רוב מסוים… בהביעי את המילים "מדינה עברית", כוונתי לקהליה או לכברת-ארץ, הנהנית ממידה מספקת של עצמי בענייניו הפנימיים והחיצוניים, וישנו בה רוב יהודי".[8]

כלומר, גם זאב ז'בוטינסקי בכבודו ובעצמו, אבי תנועת הליכוד, היה מוותר על חוק שכזה, בוודאי כאשר אין חוקה למדינת ישראל, ויתכן כי אף היה מבקש מדינה מן הדגם המכונה בפי רוב "מדינת כלל אזרחיה". חקיקתו של חוק הלאום בנסיבות אלו, נועדה לאותת לציבור הערבי את מקומם במדרג החברתי ואת חשיבותם הפוחתת בחברה הישראלית ובשיח הציבורי.

מכל מקום, התמונה הכללית המשתקפת מחקיקת חוק הלאום, הוקעת ארגוני חברה אזרחית המתנגדים לכיבוש ושיח סביב נאמנות, מתארת דה-לגיטימציה של הציבור הערבי בישראל, וכן דה לגיטימציה של עמדות המתנגדות לכיבוש בשטחים. באווירה ציבורית שכזאת, מי שמעז לערער על כך, מוקע כחיצוני לחברה, חסר נאמנות, בוגד.

ניתן לזהות תהליכים המזכירים את אירופה של פעם

באווירה ציבורית שכזאת, השמאל הפך להיות מטרה נוחה. יצירת הזיקה תודעתית בין השמאל לתקשורת, דומה לאנטישמיות הישנה באירופה, אז האשימו את היהודים בשליטה בתקשורת ובהחדרת אנשי שלומם לעמדות מפתח. כל איש ציבור, אמן או איש רוח אשר מתבטא כנגד הדה-לגיטימציה כנגד הערבים או הפלסטינים, או שמתבטא ביחס למחירים אשר החברה הישראלית משלמת עקב הישיבה בשטחים, מוקע כשמאל, בוגד, אויב.

האווירה מזכירה את המתואר בבדיחה ישנה: מספרים כי כאשר הגיעה העלייה הרוסית לישראל בתחילת שנות ה-90, תושבי הארץ התעניינו מאד בחיים שהיו מעבר למסך הברזל. כאשר ירדו העולים הראשונים מן המטוס, פנו קבוצת ישראלים סקרנים אל אחד מן הנוסעים שירד מן המטוס ושאלו אותו, איך היו החיים ברוסיה? העולה החדש השיב: "נו, אתם יודעים, אי אפשר להתלונן".

מופתעים למשמע תשובתו, ניסו להמשיך ולדלות מידע: מה זאת אומרת? איך הכבישים? המכוניות? התשתיות? העולה החדש משך בכתפיו ושוב הפטיר: "נו, אתם יודעים, אי אפשר להתלונן". קבוצת הישראלים הייתה מופתעת, אך המשיכה להקשות על העולה החדש: ומה עם אוכל? היה לכם אוכל בבית? יכולתם לקנות אוכל במכולת? העולה החדש הביט בהם בחביבות והשיב: ""נו, אתם יודעים, אי אפשר להתלונן".

אם כך, מדוע עלית לישראל? שאלו. העולה החדש השיב עם חיוך: "אתם יודעים, כאן אפשר סוף סוף להתלונן".

הכנסת ה-20 הוחלפה בכנסת ה-21, שלא הספיקה לתפקד עד להחלפתה בכנסת ה-22 שאמורה לקום בקרוב, עד שאולי גם היא תתחלף בסבב בחירות נוסף. העתיד של ישראל לוט בערפל, ואף אחד לא יודע לאן זה הולך. רק תדעו, שהנזק של נתניהו אינו רק בשחיתות שהפכה נורמטיבית או בדריסת שומרי הסף. מורשת נתניהו האמיתית, השוני הגדול שהביא איתו כמנהיג, הוא ההסתה נגד השמאל.

* * *

[1] דו"ח שיח שנאה נגד מוסדות השלטון והדמוקרטיה קרן ברל כצנלסון (נובמבר 2017). לקריאה לחצו כאן.

[2] ג'קי חורי "ליברמן על העימותים בוודאי ערה: צריך להחרים את תושבי האיזור, שירגישו שהם לא רצויים כאן" הארץ (10.12.2017). לקריאה לחצו כאן.

[3] ב-1.7.2014 ציטטה איילת שקד בדף הפייסבוק האישי שלה מאמר ובו נכתב: "השבוע יש חגיגות אבל וכבוד בשני בתים של שני רוצחים נתעבים. אני מניח שפתחו שם סוכות אבלים, וכל נכבדי העיר באים לתת כבוד לאימא ולאבא שגידלו את השטן. את שני הבתים האלה צריך להפציץ מן האוויר, על מנת להרוס ועל מנת להרוג. וצריך להודיע שכך נעשה מכאן ואילך לכל בית של כל שאהיד. אין דבר צודק מזה, וכנראה שאין גם דבר יעיל מזה. כל מתאבד צריך לדעת שהוא לוקח איתו גם את ההורים שלו ואת הבית שלו וחלק מהשכנים. כל אום-ג'יהאד גיבורה ששולחת את הבן שלה לגיהינום צריכה לדעת שהיא הולכת איתו. יחד עם הבית וכל אשר בו". איילת שקד מאז מחקה את הפרסום.

[4] מורן אזולאי "בחוק השתולים פגמים חוקתיים חמורים" Ynet (9.2.2016). לקריאה לחצו כאן.

[5] הודעות הכנסת "אושר בטרומית: פיצויים ללא הוכחת נזק לקורא לחרם על ישראל" אתר הכנסת (22.11.2017). לקריאה לחצו כאן.

[6] "כל מה שרציתם לדעת על חוק הלאום"  המכון הישראלי לדמוקרטיה (16.07.2018). לקריאה לחצו כאן.

[7] "נתניהו: ההתקפה על חוק הלאום חושפת את השפל אליו הידרדר השמאל" הארץ (4.12.2018). לקריאה לחצו כאן.

[8] ז'בוטינסקי זאב, עדותו לפני הוועדה המלכותית בלונדון (ועדת פיל) – חוברות, קטעי עתונים. מכון ז'בוטינסקי בישראל. לקריאה לחצו כאן.

עומר כהן הוא משפטן וכותב תוכן מראשון לציון. מנהל את הבלוג ״תשובת השמאל״.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,395 מילים
סגירה