תיעוד הזוועות בקיבוץ בארי ב-14 באוקטובר 2023, שבוע אחרי מתקפת חמאס שם (צילום: עומר פיכמן/פלאש90)
עומר פיכמן/פלאש90
תיעוד הזוועות בקיבוץ בארי ב-14 באוקטובר 2023, שבוע אחרי מתקפת חמאס שם

מבעד למראה

יש להודות באמת: ישראל לא נלחמת בנאצים ולא נאבקת בהיטלר, המאבק בחמאס לא דומה למרד גטו ורשה והפוגרום בדרום הוא לא ליל הבדולח ● גיוס השואה או דאעש לא רק שחוטא לאמת אלא מסלף אותה - עד כדי התכחשות לאירועי ההווה ● דעה

"I had not thought death had undone so many"
T. S. Eliot, The Wasteland

הבגידה הראשונה של הממשלה היא הבגידה בשפה. כלומר, הבגידה במציאות. חפיפה מעושה בין זוועות שונות, כדי לתאר השתקפות מטושטשת של דברים שאינם באמת חופפים, משטיחה את ההווה תחת אבני הרחיים של העבר, ולא מאפשרת לעתיד הולם לצמוח אפילו כאופציה לשונית. "טבח חמאס הוא כטבח דאעש", "הטבח הוא אסון התאומים הישראלי" ועוד מקבילות שונות אינספור, מעוותות את האפשרות לבניית מערך מציאות עכשווי ורחב, בתוכו ניתן לפעול.

ביטויים כמו "שש אחרי המלחמה" (מופשט מהאירוניה שבו), או כל ניסיון אחר לדחיית הדיון במחדל כדי להתמקד ב"ניצחון" (כאספקלריה לשונית המבטאת שקט מדומה של עבר ישראלי מדומה), מנכיחים את הבגידה באפשרות של עתיד כלשהו. עתיד הנמצא מחוץ למנגנונים דטרמיניסטיים של שפה וכוח הדוגלים ב"חזרה לערכי העבר", ומשעבדים אותו למציאויות מקבילות, במעין משחק קוואנטי חסר תכלית או שכפול רדי מייד של אסלת־חיים אחת ענקית.

עתיד הנמצא מחוץ למנגנונים דטרמיניסטיים של שפה וכוח הדוגלים ב"חזרה לערכי העבר", ומשעבדים אותו למציאויות מקבילות, במעין משחק קוואנטי חסר תכלית או שכפול מוכן מראש של אסלת־חיים אחת ענקית

ההתחמשות הצבאית הישראלית מאז ומתמיד הייתה למעשה מנגנון מפתה שעתוק, והפיתוי תפס. כך פוליטיקאים פופוליסטים עושים שימוש במנגנון השיתוק הלשוני להגמשה של ביטויים־מן־המוכן, המשמרים כמו בתמונת סטילס את החיים מחוץ להיסטוריה, כלומר, מחוץ לעתיד או הווה. והרי ההיסטוריה הלא מאוד רחוקה היא שהובילה אותנו לנקודת הקטסטרופה הנוכחית, שאיש לכאורה לא יכול היה לחזות, כי היא נעדרה ממנגנוני השפה הקיימים!

שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן נואם בפני מועצת הביטחון כשטלאי צהוב על דש בגדו. 30 באוקטובר 2023 (צילום: AP Photo/Eduardo Munoz Alvarez)
שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן נואם בפני מועצת הביטחון כשטלאי צהוב על דש בגדו. 30 באוקטובר 2023 (צילום: AP Photo/Eduardo Munoz Alvarez)

יש להודות באמת: ישראל לא נלחמת בנאצים ולא נאבקת בהיטלר, המאבק בחמאס לא דומה למרד גטו ורשה והפוגרום בדרום הוא לא ליל הבדולח.

מלבד סילוף זוועות הנאצים וההכחשה המסוימת של זוועת הטבח בעוטף עזה, המיסוך הלשוני פוגע פגיעה אנושה באפשרות ההווה. כמו חומר משמר למזון פג־תוקף, כך פועלת הפקרת האפשרות, המשמרת סיטואציה שקרית המזינה מנגנונים פסיכולוגיים של פחד (הנאצים שוב על הדלתות), שמשרתים את הישרדות האשליה (ואת מי היא משרתת?). צ'ארלס דיקנס אמר שהדברים היפים ביותר אינם אלא אשליות. כנראה שגם המוכרים.

כמו חומר משמר למזון פג־תוקף, כך פועלת הפקרת האפשרות, המשמרת סיטואציה שקרית המזינה מנגנונים פסיכולוגיים של פחד (הנאצים שוב על הדלתות), שמשרתים את הישרדות האשליה (ואת מי היא משרתת?)

המציאות כפי שהיא באה לידי ביטוי כיום מתכחשת לעצמה, חותרת נגד עצמה באמצעות דימויים פופוליסטיים ומתמסמסת עד שלא נותר לנו דבר מלבד העבר. הטבח ביישובי העוטף מזוויע מספיק בפני עצמו. גיוס השואה או דאעש לא רק שחוטא לאמת אלא מסלף אותה עד כדי התכחשות לאירועי ההווה.

"המציאות הישראלית" מתקיימת למעשה בשתי "מציאויות" מקבילות. האחת מאגית כמעט, שכמו נייר העתקה מעל נייר העתקה, מעוותת את עצמה על ידי שימור הפחד, החרדה ומסכות האב"כ של מלחמת המפרץ. השתקפות של אמת אחרת (מוכרת ומשוחזרת), עד שאין איש שחי ממש עכשיו.

חייל צה"ל בקיבוץ ניר עוז אחרי מתקפת חמאס בשמיני עצרת, 30 באוקטובר 2023 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)
חייל צה"ל בקיבוץ ניר עוז אחרי מתקפת חמאס בשמיני עצרת, 30 באוקטובר 2023 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

השנייה, הריאליסטית והמוכחשת, מאפשרת את החיים בתוך ההיסטוריה ולפעול בתוכה. התעלות מעל רובד הלשון הכפולה והדימוי המיידי, מרחיבה את הידע הקיים כדי לאפשר ריבוי משמעויות בלי מחיקה או התכחשות להווה. ואילו בגלל השימוש המופקר בלשון, נראה הרובד הריאליסטי פחות ריאלסטי מהרובד המאגי. אם החמאס הם פעילי דאעש או נאצים (תמיד משהו מהעבר), לא נותר מקום לחמאס של ההווה.

בגלל השימוש המופקר בלשון, נראה הרובד הריאליסטי פחות ריאלסטי מהרובד המאגי. אם החמאס הם פעילי דאעש או נאצים, לא נותר מקום לחמאס של ההווה

התרחקות מעכשיו נוכחי מאפשרת לכאורה את המבט הגבוה ממעוף הציפור, המספק בהירות חמימה מסוימת, אך גם מהווה למעשה נטישה של ההיסטוריה מתוך שכפולה לתמונה מדומיינת שאינה קיימת.

המנגנון הרקורסיבי משתק ומשמר מראית עין של ודאות ותנועה, וכאזרח עליי להיות מאוד חשדן כשמישהו מוכרח להפוך את העכשיו ל"עכשיו וגם עכשיו וגם עכשיו". זו לא יותר מהתקפה ברוטלית על ההווה, התקפה עצלנית על חשבון המתים והשורדים. המתכחשים להווה תמיד יפספסו אותו, בדיוק כפי שפספסו את ההיתכנות של מתקפת שבעה באוקטובר.

כשאליס עוברת מבעד למראה, מבחינתה היא נמצאת בהווה בלתי אפשרי, אך זה ההווה היחידי המתקיים. כשהיא מתייעצת עם חתול הצ'שייר באיזו דרך במבוך התעתועים עליה ללכת, משיב החתול שזה תלוי לאן היא רוצה להגיע. אליס עונה שזה לא חשוב לה, והוא משיב: "אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי".

"מעבר למראה", איור של ג'ון תנייל מהמהדורה הראשונה שיצאה ב-1871 (צילום: Picture Press / Alamy)
"מעבר למראה", איור של ג'ון תנייל מהמהדורה הראשונה שיצאה ב-1871 (צילום: Picture Press / Alamy)

ריבוי המציאויות מעניק ממד מאגי מבהיל לכל אחת מהן, בניתוקן מהקשר ההווה וההוויה (האפשריים לחלוטין). יכולתה לנוע כלל משותקת, מונעת עתיד ושחרור מההשתעבדות לטראומה.

כשפני הלשון לכיוון ההיסטוריה, לא מתאפשר טיפול במנגנוני הטראומה האמיתיים המתקיימים בתוך המציאות העכשווית. כשזו משליכה את המחר או מפחדת מהחדש, העתיד נתון במבחן הערכה מחדש של עבר (שאי אפשר למנוע), במקום באחד מפוכח של ההווה (האם ההיסטוריה חוזרת על עצמה, או שאנו חוזרים על ההיסטוריה?).

כך גם הבהלה לסופרמרקטים בתחילת המלחמה מעידה על חיים בהווה מדומיין. הנהירה הקולקטיבית לאגירת מזון ומים היא ביטוי פתולוגי של החייאת רוחות הרפאים של דימויים ממלחמות המאה ה־20 שכללו הרעבה ומצור (חזרה נוספת לנאצים).

כך גם הבהלה לסופרמרקטים מעידה על חיים בהווה מדומיין. הנהירה הקולקטיבית לאגירת מזון ומים היא ביטוי פתולוגי של החייאת רוחות הרפאים של דימויים ממלחמות המאה ה־20 שכללו הרעבה ומצור

"תורנו" או "אנחנו" במאוים הקולקטיבי משמרים מדומיין (אחר אך זהה) שמקבל את המלחמה הנוכחית בלית ברירה (עבור המתים ההם), מתמזג אליה, ולמעשה אף מזמין אותה (בשם המתים ההם).

הלווייתן של ליאן שרעבי ושתי בנותיה, נויה (16) ויהל (13), שנרצחו במתקפת חמאס על קיבוץ בארי בשמיני עצרת, 25 באוקטובר 2023 (צילום: AP Photo/Ariel Schalit)
הלווייתן של ליאן שרעבי ושתי בנותיה, נויה (16) ויהל (13), שנרצחו במתקפת חמאס על קיבוץ בארי בשמיני עצרת, 25 באוקטובר 2023 (צילום: AP Photo/Ariel Schalit)

הלשון היא אותה לשון, אך קנה המידה הממשי של החיים והזוועה משובש ומעוות. כל פרט מידע זר ומאיים שמזכיר ומצלצל את הטראומה, מעצים אותה, וחדשות הכזב מזינות את חדשות ההווה ומונעות את הניתוק ביניהן.

הכאן והעכשיו תמיד מורכב וקשה יותר להבנה, אך כדי לגדל אומה של אנשים החיים מחוץ למסדרון הטראומה, מוכרחה החוויה הסובייקטואלית הבלתי אותנטית לאפשר את היציאה מ"אנחנו" מדומיין, "אנחנו" של עברים רבים, אל הווה נחווה שאינו זקוק להשוואה (הווה הווה). הווה מריר, קרוע, אכזרי אבל גם אפשרי. ובאפשרי לפחות ניתן לפעול פעולה של אמת.

עוד 863 מילים
סגירה