אז מה שלום המורות והמורים בימים אלה? טוב ששאלתם, הגיע הזמן שכולנו נשאל. לצד חיילי צה"ל, שוטרי משטרת ישראל ושאר אנשי כוחות הביטחון, עובדי מערכת הבריאות ואנשי מערכות השלטון המקומי, גם המורים מצאו עצמם מיד בחזית – החזית החברתית לאורך ולרוחב המדינה ההמומה ממתקפת הפתע של חמאס ב-7.10.

בתי הספר הושבתו מיד כזכור, אבל המורים לא שבתו מפעולה כמעט לרגע. להפך. הם נדרשו להיערך תוך זמן קצר ללמידה מרחוק, ובעיקר, בהתחלה, למתן תמיכה רגשית לתלמידיהם – בתווך המקוון, בשיחות טלפון וגם בביקורי בית. זה קרה בכל הארץ, וביתר שאת בישובים שקרובים יותר לקווי העימות בדרום ובצפון.

בתיה"ס הושבתו מיד כזכור, אבל המורים לא שבתו מפעולה כמעט לרגע. להפך. הם נדרשו להיערך במהרה ללמידה מרחוק, ובעיקר, בהתחלה, למתן תמיכה רגשית לתלמידיהם – בתווך המקוון, בשיחות טלפון ובביקורי בית

כשכמעט כל אחד מאיתנו, וכך גם ילדינו, מכיר אנשים שנפגעו בשבת הנוראה במעגלים קרובים ורחוקים, מצאו עצמם המחנכים כמעט מיד מתווכים לתלמידיהם את הזוועות שאירעו, בעדינות, ברגישות ובסינונים הכרחיים. הם אפשרו להם מה שמכונה בעגה המקצועית "ונטילציה" וייצרו עבורם, רגע אחרי אותה שבת ותוך כדי ימים של ירי מתמשך אל עבר העורף האזרחי, הפוגות יצירתיות מהמצב יש מאין.

כל זאת בלי שהם הספיקו בהכרח לעכל את הסיטואציה שנפלנו לתוכה באחת, לעבד לעצמם, ולו באופן ראשוני, את אשר אירע. לא היה זמן, מנהיגות צריכה להתיישר תוך כדי תנועה, ומורים הם מנהיגים מובילי דרך בקהילותיהם. אירוע אסוני שכזה ממחיש עד כמה לא מדובר רק באידאל ובמילים יפות, אלא בכישור נדרש ממש למורים ולמחנכים שרוצים לייצר אמון והסתמכות – ולהצליח במשימתם החינוכית.

מאז החלה המלחמה נחשפתי להרבה מקרים של מנהלים ומחנכים, שהיו לציר המניע של הקהילות שבתוכן הם פועלים. למשל, מנהל מאחת ערי הדרום המופגזות ביותר שאחד מבוגריו נפל בקרב מול מחבלים, והוא וצוותו התגייסו מיד כדי ללוות את המשפחה האבלה בכל דבר מקטן עד גדול. בין היתר, במאמץ עיקש ולא קל, שצלח לבסוף, להעלות ארצה מאתיופיה, בעצם הימים האלו, את אחד מאחיו של הבוגר שנהרג, כדי לאחדו עם שאר בני המשפחה.

או התיכון מבאר שבע, שאחת מבוגרותיו, חיילת בשירות סדיר, התקשרה למחנך שלה  וסיפרה שבשל הגעת מילואימניקים ליחידתה, היא וחברותיה נאלצות לישון על כיסאות במשרד. לא עברו שעות וכבר נאספו עבורן מזרונים בכמות שהעפילה הרבה מעבר לצורך. ואלו רק שתי דוגמאות מחממות לב מני סיפורים הרבה.

המחנכים מצאו עצמם מתווכים לתלמידיהם את הזוועות שאירעו, ברגישות ובסינונים הכרחיים, בלי שהם עצמם הספיקו בהכרח לעכל את הסיטואציה. לא היה זמן, מנהיגות צריכה להתיישר תוך כדי תנועה

יש לדברים משמעות כבדה, הרבה מעבר לעזרה בסיסית חומרית ותפעולית לתלמידים, בוגרים ובני משפחותיהם – עניין חיוני לכשעצמו. לא תמיד שמים לב, אבל מורים, מחנכים ובתי ספר מהווים עבור רבים מהתלמידים והתלמידות עוגן מוסדי סמכותי כמעט יחיד אליו הם נושאים עיניים. כך בימי שגרה, כל שכן כעת, כשנראה כי מערכות רבות אחרות מתקשות מאוד לתפקד. וכשהם נקראים כעת לדגל, נשות ואנשי החינוך, רובם המכריע יודע להתעלות לגודל השעה והאתגר.

הם ממשיכים להיות מבוגרים משמעותיים עבור תלמידיהם גם כשהם מגויסים בצו 8, ומעבירים להם מסרי עידוד וחיזוק מהחזית. מנהל אחד התיכונים בצפון הקליט לתלמידיו סרטון חיזוק, וביקש מהם לשים לב במיוחד לקטע שצירף לסוף הסרטון, בו צילם את אחד הבתים ההרוסים בקיבוצים. הוא וחבריו מצאו שם פסנתר שלא הושחת ועמד על מכונו, ואחד מהם ניגש ספונטנית לנגן. נדמה לי שאת מנגינת התקווה שיצאה מהקלידים ואת שירת המילואימניקים המצמררת שבקעה פתאום מתוך ההרס, התלמידים יזכרו עוד הרבה זמן.

המורים, המחנכים והמנהלים צריכים להיות שם עבור התלמידים תוך שהם עצמם שרויים בחלקם באי וודאות אישית קשה, עם בני זוג וילדים שסוגרים כבר ימים ארוכים במילואים, חלקם כבר עמוק בפעילות מבצעית בתוך שטח הרצועה. החרדה המשפחתית אצל רבים מהם, והדברים עולים שוב ושוב בשיחות איתם, נמהלת בשליחות החינוכית 24/7.

מורים, מחנכים ובתי ספר מהווים עבור רבים מהתלמידים והתלמידות עוגן מוסדי סמכותי כמעט יחיד אליו הם נושאים עיניים. כך בימי שגרה, כל שכן כעת, כשנראה כי מערכות רבות אחרות מתקשות מאוד לתפקד

וכל האמור עד כה נכון שבעתיים לגבי מחנכים של נוער במצבי סיכון. שהרי בעת סיכון כללי, ונצבר כאן לא מעט ניסיון בעניין לאורך השנים, הסיכון שלהם לא נעלם, להפך, הוא רק עולה, אך בד בבד נדחק למטה בסדר העדיפויות הכללי. אז מי "מחזיק" את בני הנוער האלו בימים כאלה, וכעת במיוחד? מי דואג, ברוב המקרים, לשמור איתם על קשר רצוף ולשמור אותם כמה שניתן במעגלי עשייה למען הכלל? המורים והמחנכים שלהם, המסורים מאוד לשליחותם.

ומי בכלל יחזיק את החברה שלנו ביום שאחרי המלחמה מתי שיגיע? והוא יגיע. מי יאסוף אז את השברים ויאחה את הקרעים? צה"ל נמצא כעת בחזית המאבק על מקומנו ומעמדנו במרחב, נלחם על השבת הביטחון ותחושת הביטחון לאזרחי ישראל. המורים נמצאים בחזית המאבק על החברה הישראלית. הם חלק מרכזי בכיתת הכוננות ליום שאחרי.

חמאס ניסה לשבור את הרוח. הפגיעה איומה, אבל הניסיון כשל, כמו שכבר מעידות ההתגייסות האזרחית המפעימה, רוח הערבות ההדדית הישראלית המיוחדת וגם ההתעשתות הצבאית.

יש כאן חינוך לדורות, עם כל הקושי והאתגרים, שתרם ללכידות ולחוסן שעומדים לנו בשעת מבחן זו. צריך להמשיך ולבנות את הלכידות הזו הלאה, לטובת הדור הצעיר, ילדים ונוער שעוברים עכשיו חוויה מטלטלת כמוה לא חוו כאן בני גילם עשרות שנים. זהו תפקיד בראש ובראשונה של מערכת החינוך הממלכתית, של המחנכות והמחנכים, המורות והמורים. לא סתם כונו פעם בוני מולדת. הכינוי עדיין רלוונטי.

מתוך הרוע הגדול שחווינו צריך לבוא תיקון, שיאפשר לנו כיחידים וכחברה להתייצב נגדו: חזרה לחינוך שאינו מעביר רק ידע אלא מחנך לערכי יסוד ולערכי חוק חינוך חובה, לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו. המחנכים והמחנכות הם בוני האומה, ובאמצעותם ייתכן שינוי חברתי אמיתי והחזרת שיח של סובלנות, אחדות ותקווה לחברה הישראלית.

ומי בכלל יחזיק את החברה שלנו ביום שאחרי המלחמה כשיגיע? והוא יגיע. מי יאסוף אז את השברים ויאחה את הקרעים? המורים נמצאים בחזית המאבק על החברה הישראלית. הם חלק מרכזי בכיתת הכוננות ליום שאחרי

המון צרכים חיוניים וצודקים יהיו בשש אחרי הניצחון הצבאי המיוחל, אבל אם לא נשכיל להבין כי המפתח לתיקון והחלמה הוא חינוך ולא נשים אותו ואת החוסן החברתי בראש סדר העדיפויות, לצד החוסן הצבאי, לא נצליח להביא לשינוי ולריפוי אמיתיים בחברה הישראלית.

שנדע ימים טובים ומתקנים במהרה.

תומר סמרקנדי הוא מנכ"ל "דרך כפר יוזמות חינוך", הפועלת לשינוי פני החברה באמצעות חינוך מעצים לאוכלוסיות מוחלשות. העמותה מלווה ומנחה עשרות קהילות חינוך ומכינות קד"צ בפריפריה (צילום: ליאת מנדל)