עברית וערבית הן שפות שונות מדי

אסמה והבה בעברית, צילום מסך מסרטון של  Mehwar TV
אסמה והבה בעברית, צילום מסך מסרטון של Mehwar TV

עברית וערבית הן שפות שונות מדי. אולי הדוגמה הטובה ביותר לאחרונה היא המונולוג של אשת התקשורת המצרית בסמה והבה, שניסתה לדבר בעברית בפנייה ישירה לעם ישראל. הריאיון איתה זכה לתפוצה רחבה בתוך ישראל ואף למספר קטעי סאטירה, בין היתר בארץ נהדרת וברחבי האינטרנט.

וכאן מתחיל להסתמן הפער התרבותי העצום בין העולם הערבי ובין ישראל. כשישראלים שיתפו את המונולוג שלה ועשו עליו בדיחות, זה לא הגיע מתוך כוונה להשפיל אותה, לשנוא או לפגוע בה ולסכן את חייה. אף אחד לא כאן לא מכיר אותה ולא יודעים מה לחשוב עליה. מה גם שהמונולוג שהיא הציגה לא היה קיצוני ולא העלה שום שיח שלא מתקיים גם ככה, בעוצמות הרבה יותר גבוהות, בתוך ישראל.

כשבסמה והבה גילתה את המערכונים שעשו עליה, היא הסתכלה על זה דרך עיניים ערביות: המילה צחוק והמילה לעג הן נרדפות בשפה הערבית. כאשר קריקטורה ערבית מבקשת לצחוק על מישהו, זה בא יחד עם רמות גבוהות של שנאה, טינה, ורצון לעשות דמוניזציה.

כשבסמה והבה גילתה את המערכונים שעשו עליה, היא הסתכלה על זה דרך עיניים ערביות: המילה צחוק והמילה לעג הן נרדפות בשפה הערבית. כשקריקטורה ערבית צוחקת על מישהו, זה בא עם שנאה ודמוניזציה

בסמה ראתה את מה שהיא תפסה כהבעת שנאה כלפיה, והסיקה: זה רק מראה כמה ישראל חלשה, כמה היא נפגעת מהמילים שלנו. היא ראתה את המונולוג המאולתר שעשו עליה באמצעות אינטליגנציה מלאכותית. מונולוג שמטרתו להצביע על צביעות ולהשתמש בוויראליות של הקטע כדי להראות כיצד מסר צודק היה יכול לעבור גם דרך דמויות ערביות. אך והבה, מתוך הפרספקטיבה הערבית, תפסה את האלתור כמעין ניסיון להפליל אותה ולהכניס לה מילים לפה במטרה לחסל את דמותה בדעת הקהל הערבית.

בעוד שישראלים צחקו על החיקוי והבינו שזה אלתור, ערבים ראו בזה ניסיון אותנטי לזייף מציאות. בעוד שישראלים חיפשו אסקפיזם וגירדו סאטירה והומור שחור מתוך הטרגדיה הלאומית שנפלה עליהם, הערבים ראו בזה מלחמת נרטיבים ושנאה יוקדת.

הפער התרבותי בין הערבים והמערב הוא כ"כ גדול, שלפעמים שניהם מדברים מתוך יקומים מקבילים שונים. הפער הזה לא מאפשר אפילו קיום דיאלוג בסיסי בין שני הצדדים.

באירועים האחרונים המערב עמד לצד ישראל פה אחד, כי זה התיישב טוב מאוד עם תפיסת העולם המערבית: כאשר גנב פורץ אליי הביתה, מותר לי לירות בו מתוך הגנה עצמית.

בעוד שישראלים צחקו על החיקוי וראו בו אלתור, ערבים ראו בזה ניסיון אותנטי לזייף מציאות. בעוד שישראלים חיפשו אסקפיזם וגירדו הומור שחור מהטרגדיה הלאומית, הערבים ראו בזה מלחמת נרטיבים ושנאה

עכשיו, האם עונש מוות הוא עונש ראוי לניסיון גניבה? כמובן שלא. אבל הדילמה המוסרית הזאת לא מתקיימת בתוך עולם המונחים המשפטי של פשע מול עונש מידתי לחומרת הפשע – אלא בתוך עולם המונחים התרבותי והפילוסופי שעליו מושתת הסדר החברתי.

כאשר אדם פורץ לביתו של אדם אחר, הוא מפר את ההסכם החברתי המאפשר לו, בין היתר, את הזכות לביטחון, קניין וחיים. הפרת ההסכם היא הפרת ההסכם במלואו. היא לא נותנת למפר, כלומר לתוקפן, את הזכות להחליט סלקטיבית איזו זכות ראוי לשלול ממנו או להשאיר לו (כשהבחירה הזאת לא ניתנה לקורבן), או להחליט מה העונש המידתי. ברגע שמתקיים מצב שבו הקורבן צריך להתגונן מפני הפרה של הזכויות שלו, הקורבן יחליט, מתוך המקום הפגיע שלו, איך ובאיזו עוצמה להגיב כדי להדוף את הסכנה.

וזה מחזיר אותנו לפוליטיקה. ברגע שישראל החליטה לנקום בחמאס על הפעולה שעשה, היא לא עושה את זה בתור עונש. כלומר, הדיון כאן לא מתקיים בכלל סביב השאלה "האם 9000 אזרחים מתים בעזה זה עונש מספיק תמורת 1400 ישראלים שנטבחו". אלא כיצד ניתן להעביר בצורה הברורה והנחושה ביותר את המסר: נחצה כאן קו אדום בל יעבור.

אם ישראל לא תגיב בצורה ההרסנית ביותר, המסר הלוגי שיתקבל אצל הצד הערבי יהיה: יופי, אם נרצה להשיג מטרות פוליטיות, אנחנו צריכים לתכנן ולבצע עוד מעשי טבח כאלה.

ואכן, הלוגיקה הזאת של הצד הערבי משתקפת בלא מעט אמירות, גם אצל בסמה והבה ועיתונאים פרו-פלסטיניים אחרים וגם ברשתות. כאשר הם נשאלים מה לדעתם התגובה "המידתית" שצריכה להיות לישראל, אז התשובה הפלסטינית היא "ישראל הייתה צריכה לפנות לצלב האדום ולהתחיל לחשוב על שחרור השבויים". כלומר במילים אחרות, מבחינת הצד הערבי ישראל צריכה לשדר לחמאס שהפעולה שלהם השתלמה להם וכדאי להם לעשות יותר פעולות כמוה בעתיד.

הדיון כאן לא מתקיים בכלל סביב השאלה "האם 9000 אזרחים מתים בעזה זה עונש מספיק תמורת 1400 ישראלים שנטבחו". אלא כיצד ניתן להעביר בצורה הברורה ביותר את המסר: נחצה כאן קו אדום בל יעבור

וזה מסר שאסור שיעבור. אין מדינה שתסכים להעביר את המסר הזה לאף גורם שמפר את ריבונותה ופוגע בחיי אזרחיה.

וזה לא משנה, בשלב הזה, כמה לגיטימי הדיון סביב ההתנחלויות, הגבולות עם עזה, יחסי ישראל עם הרשות הפלסטינית וכו'. כי ברגע שנדרשים לענות על שאלה בסיסית – כמה יקרים לנו חיי האזרחים – אז התשובה צריכה לעבור בצורה מאוד בהירה, מאוד כואבת, ושתהיה בלתי נשכחת ובלתי ניתנת לפרשנות אחרת: תחצו קו אדום ותגרמו לנו טרגדיה לאומית, נדאג להבהיר לכם ולמי שיבוא אחריכם שזה לא עסק משתלם.

עלי עדי הוא פעיל פוליטי וחברתי מרקע מוסלמי, מזוהה עם הימין הקפיטליסטי בישראל. בעל תואר בקולנוע וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. שימש כעוזר עריכה ומפיק פוסט בהפקה "לבנון - גבולות הדם"

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 750 מילים
סגירה