מאז פרוץ המלחמה אני צופה בטלוויזיה בכל שעות היום. ליתר דיוק אני צופה בחדשות, מכיוון שהן ממלאות את לוח השידורים כמעט לחלוטין. הצפייה, אשר הפכה עבורי להרגל הכרחי בהיותה מאפשרת תחושה של שליטה, ולו כאשליה, נעדרת ברובה פרספקטיבה רעננה ומעמיקה.

אני מוצאת את עצמי מזפזפת בין הערוצים וצופה באותן הידיעות ובאותם המסרים. עדיין, דווקא ההתבוננות והפניית הקשב לאלה, חושפת את הנרטיב השכיח ומגמות בשיח, באופן שכמו מבקש בחינה ביקורתית שלהם.

אני מוצאת את עצמי מזפזפת בין הערוצים וצופה באותן הידיעות ובאותם המסרים. עדיין, דווקא ההתבוננות והפניית הקשב לאלה, חושפת את הנרטיב השכיח ומגמות בשיח שמזמינים בחינה ביקורתית

צפייה ממושכת בערוצי התקשורת חושפת כי הידיעות המובאות מן המלחמה, הראיונות עם אישי ציבור והפרשנויות באולפנים מתאפיינים כולם במשלב לשוני נמוך מן המצופה מפלטפורמות רשמיות.

כך למשל, באחת ממהדורות החדשות קראה דפנה ליאל, כתבת הכנסת של ערוץ 12, קריאה נרגשת "להיכנס באמ אמ אמ אמא שלהם". דוגמה נוספת ניתן למצוא בשם המלחמה עצמה, אשר נטבע פעמים רבות ע"י השר בצלאל סמוטריץ' ואחרים כ"מלחמת השביעי באוקטובר" (במקום שבעה באוקטובר). מסתמן כי אין מדובר בהתבטאויות חריגות.

צורמות במיוחד הן השגיאות הדקדוקיות של דובר צה"ל, תת-אלוף דניאל הגרי. תפקיד הדובר דורש לכאורה בקיאות מלאה בשפה בהיותה הכלי המרכזי המשרתו בתפקיד. הגרי, המתייצב בפני האומה פעמיים מדי יום, הוא פנייה של המלחמה וקולה. הוא גם קורא "אנחנו נסיים ת'משימה הזאתי", מסביר ש"ניתן לפנות למספר – אחד אחד אחד" (במקום אחת אחת אחת) ומתאר "עד כה תקפנו כחמש מאות מטרות בהם…" (במקום בהן). הדוגמאות הן רבות ומגוונות, וזאת על אף היותו דמות הנתפסת כייצוגית.

ייתכן שאנשי החדשות והפוליטיקאים עייפים וטרודים מכדי להקפיד על שפתם. ייתכן גם כי דניאל הגרי משתדל לדקלם את מסריו מבלי להציץ בדפי הנאום המוקלדים מראש, או כי את שפתו יש לייחס לעגה הצבאית ואופייה הייחודי.

אפשרות נוספת היא שאת השיח במשלב לשוני נמוך ניתן לפרש כאקט של הזדהות עם "העם" ורצון לפנות אליו בשפה יום-יומית ובלתי מאיימת.

צפייה ממושכת בערוצי התקשורת חושפת כי הידיעות המובאות מן המלחמה, הראיונות עם אישי ציבור והפרשנויות באולפנים מתאפיינים כולם במשלב לשוני נמוך מן המצופה מפלטפורמות רשמיות

ברצוני להעניק לתופעה פרשנות אלטרנטיבית, ולהתמקד באינטרסים פוליטיים כמעצבי שיח על מנת לגזור מן התופעה משמעות רחבה.

מישל פוקו (1981) טען כי שיח חושף את האידיאולוגיה והתרבות הפוליטית, ובייחוד את יחסי הכוחות המשתמעים ממנה. דובר צה"ל ממלא, בהקשר זה, תפקיד משמעותי במאבק על עיצוב תפיסת המלחמה. התקשורת, בעודה מתעדת את האירועים, משקפת את המציאות החברתית אך גם מעצבת אותה. בכך היא הופכת, יחד עם הפוליטיקאים והפרשנים הדנים במלחמה, לסוכנת אקטיבית בעיצוב סדרי השיח. קולם של מעצבי הדעה מתעצב כקול "עממי". על כן נשאלת השאלה: מהם ה"כוחות" המצויים במאבק על מאפייני השיח ועיצובו, ואיזו אידיאולוגיה הם טומנים בחובם?

בעשרות השנים האחרונות מתקיים ניסיון של גורמים במערכת הפוליטית דוגמת הליכוד וש"ס להחליש מוקדי עוצמה של מה שמכונה "ההגמוניה הישנה" – אליטה חילונית ומערבית אשר היוותה ועודנה מהווה פלח משמעותי מן העולם האקדמי-אינטלקטואלי.

פרויקט פופוליסטי זה, אשר מאפיינו הבולט הינו "אנטי-אינטלקטואליזם", מונע מרצון לתעל קהל אלקטורלי דרך שימוש במונחים של "אנחנו והם" והעמקת קיטוב בין קבוצות פוליטיות (פילק, 1996). מאמץ זה מסתמן, בין היתר, בפיחות ערכה של ההשכלה וכפועל יוצא גם של השפה התקנית.

התקשורת המתעדת משקפת את המציאות החברתית אך גם מעצבת אותה. בכך היא הופכת, עם הפוליטיקאים והפרשנים הדנים במלחמה, לסוכנת אקטיבית בעיצוב סדרי השיח, וקולם מתעצב כקול "עממי"

הרדידות השפתית והעילגות הפכו לסמל סטטוס המעיד על שייכות לקבוצה "האחרת"- פריפריאלית, מסורתית ומקופחת. כפי שהגדיר אבישי בן חיים, "ישראל השנייה" על פני "ישראל הראשונה". אימוץ גישה זו כלפי השיח ע"י גורמים רשמיים מעיד יותר מכל על הצלחת הניסיון המדובר.

בראיון בתוכנית הלילה של אברי גלעד וארז טל, אפיין ליאור אשכנזי, בתור מי ששיחק בשנים האחרונות בסדרות העוסקות במלחמת יום כיפור, את ההבדל בימים שלפני מלחמת 73' לימים שבאו אחריה דרך המסגרת השפתית.

לטענתו עברה החברה הישראלית מטמורפוזה – "מריש מתגלגלת… לשירים של כוורת". או במלים אחרות, חוותה החברה פירוק של האליטיזם התקשורתי-אינטלקטואלי לטובת דמוקרטיזציה של השיח. המעבר השפתי סימן שינוי דורי, אשר דחה את המנהיגות המנותקת לטובת חברה צעירה ותוססת. משתמע מכך כי שינוי במאפייני השיח יש בו כדי לשקף שינוי חברתי.

בהמשך לרעיון על פיו שינויים חברתיים יבואו לידי ביטוי בשפה, לו קיימת שאיפה ולפיה החברה הישראלית שתקום לאחר מלחמת שבעה באוקטובר תשנה פניה, ישנה חשיבות גדולה לצמצום פערים חברתיים.

הרדידות השפתית והעילגות הפכו לסמל סטטוס המעיד על שייכות לקבוצה "האחרת"- פריפריאלית, מסורתית ומקופחת. כפי שהגדיר אבישי בן חיים, "ישראל השנייה" על פני "ישראל הראשונה"

מטרה זו לא תושג ע"י השטחת השפה, שהרי זהו כלי המשרת אינטרסים פוליטיים של העמקת השסעים החברתיים. היא תושג על ידי האדרת ערך ההשכלה וכפועל יוצא יכולת הביטוי. שימוש רווח בשפה רהוטה ובהירה, אשר תיוותר תקנית בעודה מתחדשת, יסמל תחייתה של חברה רעננה, של כוח אזרחי ביקורתי וחד.

מתעניינת מאוד בזירה הפוליטית ומרגישה שיש לה מה לכתוב, בעיקר על האופן שבו היא נדונה בתקשורת.