את הטקסט הבא אני רוצה להקדיש לכל מי שמגדיר עצמו מזוהה אידיאולוגית עם הזרם הימני/שמאלי בישראל, ובפרט – לסבא שלי. בכל פעם שעולה נציג של תנועה כזו או אחרת להתראיין ומצהיר שקבוצתו "אינה פוליטית" ו"בסך הכול קוראת לשינוי", עולה בי הזיכרון שלו.

סבא שלי נולד למשפחה ציונית שמקורה בחברון, דור שישי בארץ. הוא היה רוויזיוניסט, ממקימי מפלגת "התחיה", מהמפגינים בימית. אצלו הייתה הטלוויזיה פתוחה תמיד על שידורי החדשות, והיה מנהל ויכוחים ערים וחד-צדדיים עם הפרשנים, אדם דעתן ובוטה. באחת משיחותנו דימה את אהבתו לארץ ישראל לאהבה רומנטית.

מתעניינת מאוד בזירה הפוליטית ומרגישה שיש לה מה לכתוב, בעיקר על האופן שבו היא נדונה בתקשורת.

אחרי שדרום אפריקה הציגה את טיעוני התביעה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, עלתה לי תחושת מחנק בגרון. יום חמישי היה רווי כותרות שליליות, והתיעוד של בני משפחות החטופים זועקים דרך רמקולים עצומים לכיוון עזה רק העצימו את תחושת הקבס.

שלושת החודשים האחרונים היו מלאים באין ספור אירועים כואבים, אבל דווקא מאורעות יום זה דכדכו אותי במיוחד. זאת למרות שהדרום אפריקאים לא העלו מסכת טיעונים מטלטלת, ובכל הקשר שאינו העת הנוכחית המשוגעת, הבאתם של ציטוטים הנעים על הקשת שבין דבריו של ניסים ואטורי לאלה של קובי פרץ בפני בית הדין המעונב היו מעלים בי חיוך.

מתעניינת מאוד בזירה הפוליטית ומרגישה שיש לה מה לכתוב, בעיקר על האופן שבו היא נדונה בתקשורת.

מי שאינו טורח להתעדכן בסדרי היום של ביצת הקולינריה הישראלית ייתכן שפספס את התפכחותו הטרייה של מאיר אדוני והתנערותו מקרב מחנה השמאל. ב-17 בנובמבר פרסם השף פוסט בסטורי של עמוד האינסטגרם שלו, והנה ציטוט מתוכו:

"מודה ומתוודה שהייתי מהאפסים שתמכו והטיפו לשלום!.. חלמתי חלומות הזויים על עולם יפה, שקט, מלא בטוב ובאהבה! עולם שלא קיים ליהודי וישראלי. שילמתי מחיר ענק… אבל נאחזתי בטמטום ההזוי שרציתי להאמין בו. ב-7 לאוק ב-6 וחצי בבוקר מאיר אדוני נפטר. דקה אחרי נולד מאיר אדוני אחר. מאיר שמכה על חטא. מאיר שמתבייש שהיה חלק מההזיה של אנשי השמאל ההזויים שלא מבינים שאנחנו מוקפים במפלצות אסלאם קיצוני שאין להם עניין בשלום ונורמליות אלא רק רצון לשרוף אותנו חיים! מתבייש ומבקש סליחה מהעם שלי שלקחתי חלק בהונאה הגדולה של השמאל. מתפלל שבורא עולם יסלח לי…".

מתעניינת מאוד בזירה הפוליטית ומרגישה שיש לה מה לכתוב, בעיקר על האופן שבו היא נדונה בתקשורת.

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

את מקור הנוהג להתאבל על המתים ניתן למצוא בתיעודים המוקדמים ביותר של חיי קהילה. נדמה לנו לעתים כי המוות ושלל המנהגים העוטפים אותו מוחלטים וקבועים, אך כמו כל תופעה חברתית עברו מנהגי הקבורה תהליך של שינוי לאורך ההיסטוריה.

הסמלים המאפיינים את מנהגי הקבורה משתנים בין קהילות, ובסימבוליזם זה ניתן למצוא רמזים לאופן בו מפרשות תרבויות שונות את חוויות החיים והמוות.

מתעניינת מאוד בזירה הפוליטית ומרגישה שיש לה מה לכתוב, בעיקר על האופן שבו היא נדונה בתקשורת.

מאז פרוץ המלחמה אני צופה בטלוויזיה בכל שעות היום. ליתר דיוק אני צופה בחדשות, מכיוון שהן ממלאות את לוח השידורים כמעט לחלוטין. הצפייה, אשר הפכה עבורי להרגל הכרחי בהיותה מאפשרת תחושה של שליטה, ולו כאשליה, נעדרת ברובה פרספקטיבה רעננה ומעמיקה.

אני מוצאת את עצמי מזפזפת בין הערוצים וצופה באותן הידיעות ובאותם המסרים. עדיין, דווקא ההתבוננות והפניית הקשב לאלה, חושפת את הנרטיב השכיח ומגמות בשיח, באופן שכמו מבקש בחינה ביקורתית שלהם.

מתעניינת מאוד בזירה הפוליטית ומרגישה שיש לה מה לכתוב, בעיקר על האופן שבו היא נדונה בתקשורת.

יום הזיכרון לרצח יצחק רבין לא הונצח השנה בטקס ממלכתי וגם לא קיבל התייחסות תקשורתית יוצאת דופן (זאת כמובן להוציא את שדרני ערוץ 14, אשר שמו של רבין שגור בפיהם בתור נושא מרכזי באחריות למחדלי ה-7 באוקטובר מתוקף הסכמי אוסלו).

לנוכח אירועי המלחמה ניתן להבין זאת כמובן, אך אין להסיק מכך שציון זכרו אינו רלוונטי בעת הזו, וייתכן שהוא משמעותי אפילו יותר. מעניינת במיוחד ההתבוננות על האופן בו מתעצבת הישראליות בעתות משבר, בצל זיכרון דמותו של רבין, כמו גם בצל אירועי המלחמה העכשווית.

מתעניינת מאוד בזירה הפוליטית ומרגישה שיש לה מה לכתוב, בעיקר על האופן שבו היא נדונה בתקשורת.