נולדתי במורג, שהייתה היאחזות נח"ל בין חאן יונס לרפיח. היו לנו קשרים חבריים מאוד טובים עם התושבים שם. היינו מתארחים באירועים משפחתיים ועושים אצלם קניות. אבא שלי, תל אביבי מלידה, חלם להיות חקלאי ויחד עם חברים מגרעין נח"ל רביבים הקימו את היאחזות מורג בגוש קטיף.
ב-1982, עם פינוי ימית, פינו גם אותנו. נתנו לנו אדמות במועצה אזורית אשכול, פתחת שלום (ששת היישובים הדרומיים במועצה). חבל הארץ הזה נטוע בנשמה שלי, בשורשים שלי.
ב-1982, עם פינוי ימית, פינו גם אותנו. נתנו לנו אדמות במועצה אזורית אשכול, פתחת שלום (ששת היישובים הדרומיים במועצה). חבל הארץ הזה נטוע בנשמה שלי, בשורשים
הילדים שלי הם דור שלישי באזור משני הצדדים. הוריו של בעלי, גם הם ממפוני ימית, הקימו את מושב דקל, והוריי היו ממייסדי מושב יבול ועבדו בו כפרחנים במשק שהקימו. היום יש לנו משק של 250 דונם פלפלים ועגבניות.
יום שבת, שבעה באוקטובר
ביום שישי, ערב שמחת תורה, הרגשתי אי-שקט. הבן שלי היה אמור לנסוע לסופשבוע אצל חברה בקיבוץ בארי ולא הייתה לי סיבה הגיונית לסרב מלבד איזו אינטואיציה שהחלטתי להקשיב לה.
בעלי, חובב מסיבות שטח, תכנן ללכת למסיבה ברעים או למסיבה בנירים אבל משהו לא התיישב לי וביקשתי שלא ילך. מיהרתי לייצר אלטרנטיבה וקבעתי עם חברים מכיסופים שנבוא בשבת בצהרים לעשות איתם "על האש".
ב-06:35 התעוררתי בבהלה לקול פיצוצים ושריקות טילים. לא היה צבע אדום. הערתי את הילדים ותוך שאני מאיצה אותם לממ"ד, אני אומרת לעצמי שיש פה משהו אחר, גדול ממה שאליו התרגלנו.
כבר 18 שנים אני מכירה את הקולות האלה. מאז ששני הייתה בת שנה והייתי בהריון עם שליו, אני בורחת עם הילדים כשיש רעש – ולא במקרה אני משתמשת במילה "בורחת". אחת לכמה זמן, אנחנו עוזבים את ביתנו בצורה חפוזה ונודדים עד שחוזר השקט.
הירי היה אינטנסיבי. נכנסנו לממ"ד ואחרי חמש דקות בעלי, שהוא סגן רבש"צ וחבר בכיתת הכוננות, קיבל הודעה, לקח את האפוד, הקסדה, האקדח וה-M16 – ויצא מהבית.
התקשורת בממ"ד הייתה גרועה ומדי פעם התכתבתי עם אביטל, בת הדודה שלי שגרה בקיבוץ חולית וחיה לבד. היא כתבה: יש פה בומים מטורפים. היא מתקשרת ואני שומעת צרחות. אמרתי לה: כנסי לממ"ד, תנעלי את הדלת.
התקשורת בממ"ד הייתה גרועה ומדי פעם התכתבתי עם בת הדודה שלי שגרה בקיבוץ חולית וחיה לבד. היא כתבה: יש פה בומים מטורפים. היא מתקשרת ואני שומעת צרחות. אמרתי לה: כנסי לממ"ד, תנעלי את הדלת
התקשורת ביננו נמשכה עד 09:30 והיא כותבת לי: תהילה מתה. השכנה שלה. אני מתחילה להבין מה מתחולל. בעלי מגיע, משאיר לי את האקדח שלו, אני מבקשת שיסביר לי איך לירות. הוא אומר, לא משנה מה קורה, את לא פותחת את הדלת לאף אחד ואם צריך – את יורה.
אני מאלתרת שתי משקולות ושני מגבים ומצמידה לדלת, ונזכרתי איך במלחמת המפרץ אטמנו כל סדק עם סלוטייפ מתוך איזו תמימות, כאילו זה מה שיציל אותנו. כאילו אם אנעל את הממ"ד ואירה על מי שנכנס, אהיה בסדר.
אני מאלתרת שתי משקולות ושני מגבים ומצמידה לדלת, ונזכרתי איך במלחמת המפרץ אטמנו כל סדק עם סלוטייפ מתוך איזו תמימות, כאילו זה מה שיציל אותנו. כאילו אם אנעל את הממ"ד, אהיה בסדר
אני מוצאת את עצמי עם המשקולות על הדלת ובת דודה שלי צורחת בטלפון שהדלת שלה לא ננעלת והחלון שבור ואני צריכה לשמור על ארשת רגועה ליד הילדים, והכל הזוי. אני מבינה שיש התקפה משולבת, אני מבינה שיש חדירת מחבלים, שיש חטיפות, אני מבינה שפחד הילדות הכי גדול שלי מתממש.
לפני כמה חודשים, הרבש"צים התריעו שיש סכנה ובכל זאת הממשלה והצבא צמצמו את כיתות הכוננות ולקחו כלי נשק ואמרו שאין סיכוי שתהיה התקפה משולבת ושלא נדאג כי יש לנו את הצבא הכי חזק ואת הגדר הכי חכמה.
עכשיו, כשאני מספרת לך את זה, תקועה לי בראש התמונה שלהם חוצים את הגדר בהמונים, הכול פרוץ, אין צבא. הם נכנסים ליישובים, מעמיסים אנשים, רוצחים והורסים. אף אחד לא מפריע להם.
ישבתי עם הילדים בממ"ד ושמעתי את הנשק האוטומטי ליד הדלת. אמרתי להם שזה הצבא שלנו, למרות שידעתי שזה הנשק של המחבלים.
בכל פעם שהיריות התקרבו, היד שלי הלכה אל הנשק. לא ידעתי איפה בעלי. הרגשתי כמו בחוויה חוץ-גופית, מספרת לעצמי סיפור כדי שאוכל להכיל את מה שקורה וחושבת, איך יכול להיות שכל כך הרבה שעות אנחנו יושבים בממ"ד ואני לא שומעת שום מטוס? כמה זמן לוקח להביא מסוק עם חיילים?
הרגשתי כמו בשר תותחים, על זמן שׁאול, עסוקה בהישרדות ואין פה אף אחד.
הפינוי
ביום ראשון בבוקר, אחרי לילה נטול שינה, החלטתי שאני חייבת להתפנות עם הילדים. לא ידעתי שכל אזור המועצה עדיין מלא מחבלים. חמישה חבר'ה שהצליחו לצאת מהמסיבה ברעים והגיעו לצומת צוחר, נרצחו בידי חוליה שחיכתה להם שם. שלושה מהם היו תלמידים שלי.
לא ידעתי את כל זה כשהייתי בממ"ד ואמרתי לבעלי, אתה חייב להוציא אותי מפה והוא אמר, את לא יוצאת עכשיו. אנשים התחילו לפנות את עצמם מרוב לחץ. מי שהצליחו לצאת ראו מוות בכל מקום. מראות קשים מאוד. גופות מחבלים, גופות של אנשים מוכרים ירויים.
אנשים התחילו לפנות את עצמם מרוב לחץ. מי שהצליחו לצאת ראו מוות בכל מקום. מראות קשים מאוד. גופות מחבלים, גופות של אנשים מוכרים ירויים
את הקיבוצים פינו באופן מאורגן ואנחנו, אנשי המושבים, התפנינו – כרגיל – באופן עצמאי. קיבלנו הודעה מהצבא שילוו אותנו דרך ציר פילדלפי, לאורך הגבול עם מצרים. נפרדתי מבעלי בשער המושב ונסענו עד קדש ברנע ומשם לחברים בחצבה (מועצה אזורית ערבה תיכונה).
מה לקחת איתך במזוודה?
כבר 18 שנים אני נודדת כשיש ירי לעוטף. יש לי רשימת ציוד מוכנה כמו "תיק לידה", אבל הפעם בקושי הספקתי לארוז. באחת ההפוגות אמרתי לילדים, לכו לחדר ותכניסו לתיק בגדים לכמה ימים. יש לכם עשר דקות, תספיקו מה שתספיקו. הם מתורגלים, אבל אף פעם לא יצאנו בבהילות כזאת.
לקחתי את הדברים הכי בסיסיים: בגדים לשלושה ימים, תיק רחצה, ארנק, מטענים ומחשב נייד כי אני מורה וידעתי שאקרא לדגל.
למזלנו, יש בחצבה חברותא מדהימה ומתחם של תרומות ולאט לאט אנחנו משלימים את החסר. בהתחלה היה לנו מאוד קשה לבוא לקחת דברים. פעם אנחנו היינו אלה שתורמים, עכשיו אנחנו אלה שזקוקים.
איך נראה היומיום?
אני חיה מרגע לרגע, הכול גמיש. בשבועיים הראשונים גרנו בצימר קטן, כמו קופסת שימורים עם מטבח-חוץ ומתחם כביסה ומתחם שאליו מגיעות כל התרומות (מצרכים יבשים, בגדים וחיתולים).
הכנסת האורחים פה מדהימה. תושבי חצבה עובדים קשה, וגם להם לא פשוט. יש גברים שיצאו למילואים וכיתת הכוננות שלהם עובדת שעות נוספות ושום דבר לא מובן מאליו. אין לי מילים להודות על זה.
הכנסת האורחים פה מדהימה. תושבי חצבה עובדים קשה, וגם להם לא פשוט. יש גברים שיצאו למילואים וכיתת הכוננות שלהם עובדת שעות נוספות ושום דבר לא מובן מאליו. אין לי מילים להודות על זה
הדבר שהכי חשוב לי הוא הילדים שלי והצרכים שלהם. יש מורות חיילות שנמצאות פה ומעבירות פעילויות, ורק בן העשר שלי לא מוכן לצאת מהבית ולהכיר חברים חדשים. אז מצאתי בשבילו אמנית מחצבה, שפותחת עבורו את הסטודיו שלה שלוש פעמים בשבוע. מאז שהוא הולך אליה, הוא חזר לחייך. היא פשוט מצילה את הילד, והכל בהתנדבות.
שבועיים אחרי הפינוי, התבקשתי להקים את תיכון נופי הבשור בעין-יהב, בערבה התיכונה. הודות לאנשים נפלאים ועבודה קשה הצלחנו לעשות את זה ובימים האלה אני מנהלת את המרחב הלימודי של אשכול. אנחנו משתדלים לייצר שיגרה לילדים, עד כמה שאפשר. לתת מענה רגשי, חברתי, ולימודי.
הבדואים
יש לנו פועלים בדואים מרהט, שהם חלק בלתי נפרד מחיינו. אנשים מדהימים. היו לנו עשרים ושישה עובדים תאילנדים ומנהל עבודה בדואי מרהט, אוסאמה אבו מדיים, שהוא ואחיו ניהלו פה את העבודה.
ביום שבת הנורא אוסאמה הגיע כרגיל בשעת בוקר מוקדמת, הוריד בשדות את בני משפחתו שעובדים אצלנו, ונסע. כשהגיע לאזור מבטחים תפסה אותו חוליית מחבלים וריססה את הטנדר שלו. בשארית כוחותיו הוא התקשר לשאדי, אח שלו, שעלה על מכונית ונסע כמו מטורף כדי לראות את אח שלו מפרפר את פרפוריו האחרונים.
מרוב טירוף, שאדי מצא בשטח נשק זרוק של מחבלים והתחיל לירות והרג חמישה מהם. אחר כך הוא התקשר לבעלי ואמר לו, אני אחזור לעבוד במשק ואני אביא את העובדים שלי ואת הילדים שלי ועל הרצח של אח שלי, לא אשקוט.
שאדי מצא בשטח נשק זרוק של מחבלים והתחיל לירות והרג חמישה מהם. אחר כך הוא התקשר לבעלי ואמר לו, אני אחזור לעבוד במשק ואני אביא את העובדים שלי ואת הילדים שלי ועל הרצח של אח שלי, לא אשקוט
בימים אלה הוא עובד במשק. זו שותפות הגורל שלנו עם הבדואים, כי כשהטיל נופל ברהט – הוא לא מבדיל בין דם לדם.
סיוע כלכלי מהמדינה
פעמיים ביום מגיעות אלינו חמגשיות עם ארוחה חמה. המועצה שלנו משלמת 400 שקל ללילה עבור כל משפחה מפונה, סכום שעובר ישירות למקומות המארחים. כלומר, העלות החודשית עבור כל משפחה מפונה היא 15,000 שקל בחודש. אם היינו מקבלים ישירות את הסכום הזה, יכולנו לשכור בית ולחיות מההפרש.
אני מניחה שיהיה הסדר פיצויים – אבל גם כשמגיע הסדר, הוא בדרך כלל חיוור ומגוחך.
סדרי העדיפויות של הממשלה מעוותים. כנראה יש דברים דחופים יותר מאשר להעביר כסף למפונים – כמו, למשל, לאשר בזמן המלחמה תקציב של 30 מיליון שקל לשיפוץ מעון ראש הממשלה, לסלול עוד כביש ביהודה ושומרון או לשמור על סוכה בחווארה.
כנראה יש דברים דחופים יותר מאשר להעביר כסף למפונים – כמו, למשל, לאשר בזמן המלחמה תקציב של 30 מיליון שקל לשיפוץ מעון ראש הממשלה, לסלול עוד כביש ביהודה ושומרון או לשמור על סוכה בחווארה
כרגע אנחנו מצליחים להחזיק את המשק בזכות העובדים מרהט, ובעזרת מתנדבים שבאים מכל הארץ. ישראל היפה עוטפת אותנו. האזרחים.
למה את הכי מתגעגעת?
לבית שלי, לגינה שלי, לשגרה שלי, לבעל שלי. אני לא רואה אותו כמעט בכלל. הוא עובד כל הזמן במשק ומנסה להציל מה שאפשר.
העתיד
אני לא יודעת מה יהיה מחר. מדובר בסיטואציה שאף אחד לא חווה קודם. כבר עכשיו יודעים שהיישובים צמודי הגדר של המועצה (כרם שלום, חולית, סופה, ניר יצחק, ניר עוז, נירים, עין השלושה, מגן) לא יחזרו בשנה הקרובה לבתיהם.
באחד מסופי השבוע נסעתי לאילת. רציתי לפגוש חברים שפונו לשם, וחטפתי חום. אנשים מסתובבים כמו זומבים, בלי אופק ובלי תכלית והתוכניות העתידיות כל כך אפורות.
אני שומעת על פתרונות דיור בבניינים בתל אביב ובקריית גת וחושבת, איך יכניסו אנשים שכל חייהם בשדות פתוחים לתוך בניינים אפורים בלב עיר? איך לא הייתה תכנית מגירה לפינוי? קיבוץ מול קיבוץ, מושב מול מושב.
אני שומעת על פתרונות דיור בבניינים בתל אביב ובקריית גת וחושבת, איך יכניסו אנשים שכל חייהם בשדות פתוחים לתוך בניינים אפורים בלב עיר? איך לא הייתה תכנית מגירה לפינוי? קיבוץ מול קיבוץ, מושב מול מושב
שנים התרענו על כך שעלולה להיות מתקפה משולבת. חשבנו שהיא תבוא מתוך המנהרות אבל כרגיל, הנושא הוסט הצידה וכל זה טפח על פנינו בשבעה באוקטובר.
הגיע הזמן שמישהו יעשה תכלול ונבין איפה עוברים הגבולות שלנו ומה אנחנו רוצים. האזרח הפשוט רוצה לחיות. אף אחת לא רוצה שהילדים שלה יגדלו לתוך שנאה וימותו על קדושת השם.
לסיום
כבר 17 שנים אני מורה בבית הספר. התלמידים שלי הם כמו הילדים שלי. בשבת השחורה איבדתי כל כך הרבה תלמידים שלמדו אצלי, חלקם נרצחו, חלקם חטופים.
שני גורן, בת 27 מניר עוז, הייתה תלמידה שלי ונחטפה. שמרנו על קשר קרוב כל השנים. אור יעקב מניר עוז הוא תלמיד שלי, בכיתה י"א. הוא ואחיו – יגיל, תלמיד כיתה ח' – חטופים.
לפני כמה ימים רציתי לקיים פגישת זום עם תלמידים וקיבלנו הנחייה להוציא מהקבוצות את מי שנחטפו ולחסום את מספרי הטלפון שלהם. כנראה משהו שקשור לביטחון. אבל אני לא מסוגלת להוציא את אור מהקבוצה. לא מסוגלת לחסום אותו. אני מרגישה שאם אעשה את זה, כאילו ויתרתי עליו. אני מחכה שהוא יחזור.
קיבלנו הנחייה להוציא מהקבוצות את מי שנחטפו ולחסום את מספרי הטלפון שלהם. אבל אני לא מסוגלת להוציא את אור מהקבוצה. לא מסוגלת לחסום אותו. אני מרגישה שאם אעשה את זה, כאילו ויתרתי עליו
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם