יישובי העוטף הותקפו באופן אכזרי ב-7 באוקטובר, וישראל נמצאה לא מוכנה. בזמן שתושבי הדרום הסתגרו בממ"דים ומבלי מסיבת נובה התחבאו בין השיחים וחיכו לכוח שיחלץ אותם, ראינו כיצד "הישראלים היפים" התגייסו למען אותם תושבים. החל מאספקת אוכל, ציוד, אנשים שפתחו את בתיהם ומשרדים פרטיים שהוסבו לאירוח של משפחות שלמות.

לצד האנשים הפרטיים, הגופים והחברות השונות – שכולם נותנים כתף בעת הזו, עומדת ברקע שאלת האחריות הלאומית, ומדוע למדינת ישראל אין תשתיות המתאימות לאירועי חירום.

לצד האנשים הפרטיים, הגופים והחברות השונות – שכולם נותנים כתף בעת הזו, עומדת ברקע שאלת האחריות הלאומית, ומדוע למדינת ישראל אין תשתיות המתאימות לאירועי חירום

התגייסות מיידית

בימים הראשונים של המלחמה הוקמו בישראל מאות חמ"לים ומוקדי סיוע על בסיס תשתיות ארגוניות קיימות כאלו ואחרות. כולם רצו לתרום, תחושת הדחיפות הייתה גדולה. החברה האזרחית והעסקית העבירו תרומות כספיות, טכנולוגיות, ציוד ומוצרים.

בשל ההתגייסות הרחבה נוצר צורך לתכלל את המאמץ, לייצר סדר עדיפות יעיל של התרומות הגדולות, והצבא מייד נכנס לתמונה על בסיס תשתיות שהוקמו לאורך השנים. בתקופת הקורונה פיקוד העורף הקים את מרס"ל (מרכז סיוע לאזרח), שבאמצעותו נקבע סדר העדיפות הפועל בימים אלה.

העורף נמצא בחוסר ודאות

יותר מחודש מפרוץ המלחמה, משפחות רבות עדיין לא יודעות מה עלה בגורל יקיריהן שהקשר עמם נותק. אי-הוודאות גובר, המשפחות נמצאות בערפל, ותהליך פינוי הגופות נמשך זמן רב. עשרות נרצחים זוהו רק כעבור זמן רב, ולא ברור אם תהליך הזיהוי הסתיים.

לאור המורכבות של התהליך, בצה"ל ובממשלה בוחנים את האפשרות לקבורה זמנית של חללים שטרם זוהו. בנוסף לנרצחים, החטופים והנעדרים, עד כה פונו 330 אלף תושבים לנוכח האיום על האוכלוסייה המצויה בסמוך לגבולות הדרומי והצפוני, שכן לא ניתן לשמור על שלומה של האוכלוסייה או להבטיח אספקת מוצרים ושירותים בסיסיים עבורה.

המדינה טרם נערכה לתרחישי חירום בטווחי זמן משתנים

למרות הפעילות הרחבה של המדינה, נראה שהיא אינה ערוכה לתרחישי חירום בסדר גודל שחווינו ב-7 באוקטובר. התשתיות הקיימות של המדינה אינן מותאמות למצב הקיים, ונראה שהמדינה נשענת על אותם גופים פרטיים, חברות עסקיות ותרומות. בלעדיהם להרבה מפונים לא היה מענה במגוון צרכים.

נראה שהמדינה לא ערוכה לתרחישי חירום בסדר גודל שחווינו ב-7 באוקטובר. התשתיות הקיימות שלה אינן מותאמות למצב הקיים, ונראה שהיא נשענת על אותם גופים פרטיים, חברות עסקיות ותרומות

ככל שזמן הלחימה מתמשך, המדינה נדרשת לתת מענה רחב ולייצר תרחישים ריאליים למצב לא נורמלי, אך שגור לאורך זמן. החשיבה הישנה אינה מתאימה. במשך שנים המערכות הציבוריות החיוניות בישראל "הורעבו", יחידות ממשלתיות התמזגו ונפרדו, והמעבר לשגרת חירום מצריך הסתמכות על משאבים נוספים. נדרשת חשיבה חדשה ויצירתית סביב המציאות שנוצרה.

המערכת מתעקשת לתת פתרונות קיימים מתוך הבנה ששגרת החירום היא שגרה לכל דבר. דוגמה לכך רואים עם מערכת החינוך, שכל יום מוציאה עדכון על חזרה מדורגת ללימודים. המערכת צריכה לעבור לתרחיש בו בתי הספר לומדים בשגרה ןמתנדבים בחירום.

למעשה, בתי הספר צריכים להפוך למרכזי התנדבות בחירום, ואין כוונתי רק למבני הציבור – כוונתי לייצר מנגנון של תמיכה בכל המערכות החיוניות לתפקוד העורף בשגרת המלחמה.

יש להכין את בני הנוער לתרום ולהשתלב בימי עבודה בבתי חולים, במד"א, בסיעוד בבתי קשישים, בקטיף של תוצרת חקלאית ובמוסדות מפעילים חיוניים אחרים ועוד. אין שיעור טוב מזה על שותפות גורל, ציונות, ורוח האדם.

טרם ניתן סיוע אמיתי לאוכלוסייה הזקוקה לשהייה ממושכת במרחב המוגן, ישובים ומשפחות שפינו את בתיהם לטווח ארוך, חקלאים ללא עובדים, תלמידי העוטף בלי מסגרת חינוך – יש למצוא פתרון ממשי שיאפשר לקהילות לנהל חיים מבלי לפרק אותם שוב.

יש להכין את בני הנוער לתרום ולהשתלב בימי עבודה בבתיה"ח, במד"א, בסיעוד בבתי קשישים, בקטיף תוצרת חקלאית, במוסדות מפעילים חיוניים ועוד. אין שיעור טוב מזה על שותפות גורל, ציונות ורוח האדם

פתרונות "אד הוק" לא יתנו מענה לתהליך ממושך, הכולל שיקום של אזורים ואוכלוסיות. יש לחפש מענים חדשים, לחפש "שדה לא חרוש" ולא לקבל את המציאות כאקסיומה, המציאות מתעצבת בהתאם לתנאים שנייצר.

מדינת ישראל חייבת לתת מענה בחירום עם שגרות לאורך זמן. פתרונות לטווח קצר עלולים ליצור בעיות תשתית ולבזבז משאבים בתקופה בה מדינת ישראל נמצאת במשבר הגדול ביותר מקום המדינה.

חגית אליאס היא מנכ"לית מומנטום, מנוע הצמיחה של מקצועות הרכב בישראל, בוגרת תואר ראשון בלימודי א"י וגיאוגרפיה מאוניברסיטת חיפה, ותואר שני במדיניות ציבורית למנהלים מאוניברסיטת ת"א. אליאס הובילה מהלכים שהרחיבו את הגיוון ושילבו אוכלוסיות בתת ייצוג בענף, בין השאר נשים.