באין מילים - מחכים לשיר האולטימטיבי על השבת הארורה

.שלט בכיכר דיזינגוף, אוקטובר 2023 (צילום: Tomer Neuberg/Flash90)
Tomer Neuberg/Flash90
.שלט בכיכר דיזינגוף, אוקטובר 2023

"נגמרו המילים" – זאת הייתה כתובת על שלט ענק שהוצב בכיכר דיזנגוף במלאות שבעה לשבת השחורה. בפינה מנגד נפרש דגל ישראל מוקף 1300 נרות נשמה. 1300 לפידים הודלקו בכיכר התל-אביבית. זה היה לפני שהושלמה ספירת החללים. בת משפחה צעירה שהייתה שם התרשמה שהכתובת – "נגמרו המילים" – אכן שיקפה במדויק את תחושות הנאספים בכיכר.

כבר נאמר שמאז אותה שבת ארורה מתבקשת שפה חדשה, כי גם המילים המוכרות קרסו ב-7 באוקטובר. ובאמת אין מילים שבכוחן לבטא שבר כה טוטלי והתהפכותו של עולם תוך יום אחד מסויט.

כבר נאמר שמאז אותה שבת ארורה מתבקשת שפה חדשה, כי גם המילים המוכרות קרסו ב-7 באוקטובר. ובאמת אין מילים שבכוחן לבטא שבר כה טוטלי והתהפכותו של עולם תוך יום אחד מסויט

אנשי ספרות והגות חזרו וציטטו את דברי תאודור אדורנו שהיה פילוסוף, סוציולוג, מלחין, גרמני ממוצא יהודי-איטלקי. הוא קבע: "לכתוב שירה אחרי אושוויץ זאת ברבריות". בהמשך אדורנו הסתייג מקביעתו הנחרצת והסתפק בנוסח יותר מתון: לסבל מתמשך יש זכות לייצוג. אדם מעונה זכאי לצרוח.

ואכן, זעקות ממלאות עכשיו את הארץ. אנשים נסערים חשים צורך בוער להתבטא. להביע כאב מוחץ, זעם אינסופי על מי שהפקירו את תושבי העוטף, אימה, בלבול, חרדה, תחושות של סוף העולם, גם סולידריות ואמפתיה לנפגעים וחיפוש טיפת נחמה.

ולמרות שנגמרו המילים נכתבים כאן אינספור שירים. זה טבעי וצפוי. רוב הכותבים אלמונים, חלקם משוררים ידועים. שירים מציפים את הרשת, את עיתונות הדפוס, ומבליחים גם בשידורי הטלוויזיה. וכמו תמיד יש גם הררי מילים חלולות, קיטש, פראזות, קלישאות.

וכבר עכשיו מובעת ציפייה לשיר האולטימטיבי שיבטא באמת את אימי השבת הארורה. אולי משהו שווה בערכו ומשקלו ל"שיר הרעות" של חיים גורי, המזוהה עם מלחמת תש"ח. או ל"לו יהי" של נעמי שמר, הבולט בשירים המזוהים עם מלחמת יום הכיפורים.

מובעת ציפייה לשיר האולטימטיבי שיבטא את אימי השבת הארורה. אולי משהו שווה בערכו ומשקלו ל"שיר הרעות" של חיים גורי, המזוהה עם מלחמת תש"ח, או ל"לו יהי" של נעמי שמר, המזוהה עם מלחמת יומה"כ

רבים ממהרים לצפות להמנון המלחמה החדשה ונאחזים בשיר "לצאת מהדיכאון". זה שירו של יגל אושרי, כולו בן 23. אופיר כהן הלחין. האופטימיזם של אושרי מוצהר, גלוי ופשטני. "עוד יבואו ימים טובים, אני מבטיח" נאמר בפזמון החוזר של השיר. ויש גם הצעות מעודדות כגון "להאזין גם לשירים/ כי זמרים הם הרופאים הכי טובים שיש למדע להציע". בעיתונות דווח על לוחמים ולוחמות שקעקעו על זרועם הבטחה פיוטית מתוך השיר: "תמיד יהיה כוכב שיאיר לך את עצמך".

אושרי כבר זכה בתואר "יפה ירקוני ממין זכר". הוא אמנם שמע על יפה ירקוני, בהבדל מרוב בני גילו, אבל לדבריו לא ידע שהיא "זמרת המלחמות". ספק אם שמע אי פעם את שירה "האמיני יום יבוא" הנשמע כהתגלמות העידוד והאופטימיזם המוצהר והיה לאחד מסמליה של מלחמת השחרור.

אולי רק ותיקים עדיין זוכרים את "המנון הפלמ"ח" ההרואי שחיבר זרובבל גלעד והלחין דוד זהבי. זהו אחד השירים הראשונים הזכורים לי מהילדות. שמעתי אותו לראשונה בגיל הגן בעת שישבנו במקלט שבקיבוץ, בימי מלחמת השחרור. הילדים הבכורים של קיבוצנו, אז בני 11-12, היו שרים שוב ושוב.

אולי רק ותיקים עדיין זוכרים את "המנון הפלמ"ח" ההרואי. אחד השירים הראשונים הזכורים לי מהילדות. שמעתי אותו לראשונה בגיל הגן כשישבנו במקלט שבקיבוץ, במלחמת השחרור

"מסביב יהום הסער
אך ראשנו לא יישח
לפקודה תמיד אנחנו
אנו, אנו הפלמ"ח".

השיר "לו יהי" של נעמי שמר, מילים ומנגינה, מסמן תמורה חדה ברפרטואר שירי הזמר שנלוו אל מלחמות ישראל. התמורה התחוללה בעקבות מלחמת יום-הכיפורים. מאז – לא עוד שירים הרואיים עם הללויה לצה"ל וגבורותיו, סיפורי קרבות וניצחונות, מדי פעם נימה לאומנית, וגם רומנטיקה קרבית.

כבר מזמן לא מתרפקים כאן על לחשושי אוהבים שזוכרים היטב כי "תיכף ירעמו התותחים", כנאמר בשיר "לילה בדרום" שחיבר חיים חפר וסשה ארגוב הלחין. כבר עשרות שנים לא חוברו כאן שירים עולצים, מרוממי מורל, כמו "כאן השריונים" של חיים חפר, או "שיר החבלנים" מאת אותו חיים חפר, לאמור: "עוד שישה קילומטרים מעליש יא חבלן/ ואזי ידבר דינמיט".

ותותחים כבר לא מזמרים בשירי המלחמות, כגון אלה מהשיר של יוסי גמזו שנסחף והתלהם בחדווה אחרי "ששת הימים". יחזקאל בראון הלחין, יורם גאון שר והתרונן: "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים/ ותותחינו שיר מזמור".

זה היה בימי האופוריה שחוללו ניצחון הבזק והשיבה לחבלי ארץ תנ"כיים. לפני שרובנו התפכחנו והתחלנו לתפוס את אימי הכיבוש.

השיר "לו יהי" של נעמי שמר מסמן תמורה חדה ברפרטואר שירי הזמר שנלוו אל מלחמות ישראל, בעקבות מלחמת יום-הכיפורים. מאז – לא עוד שירים הרואיים עם הללויה לצה"ל וגבורותיו

ואילו השיר "לו יהי" של נעמי שמר נתפס על-ידי רבים כמעין תפילה חילונית. יש בו כאב, געגועים, כמיהה לנורמליות ותקוות צנועות, מהוססות:

"זה סוף הקיץ סוף הדרך
תן להם לשוב הלום
כל שנבקש לו יהי"

כך שרה חוה אלברשטיין, הזמרת שהייתה לפס-הקול של הישראליות.

אשר לציפייה שנראית לי מופרכת לשיר האולטימטיבי שיהדהד כאן בהקדם: כבר הזכירו את ברוס ספרינגסטין, הזמר המהולל, שידע להגיב במהירות וברגישות על אסון התאומים בניו-יורק, באותו 11 בספטמבר, שנת 2021. הוא הצליח לבטא את ה"אנחנו" של אמריקה. ומי יבטא עכשיו, שואלים כאן, את ה"אותנו" הישראלי? טוקבקיסטים אחדים שהתייחסו לשאלה ניסחו דברי טעם: השירים המיוחלים עוד יבואו. עדיין מוקדם מדי ואין לדחוק את הקץ. אמנות אינה עניין לסטופר ולמרוץ שליחים.

ובאמת, אירועי הזוועה עדיין לא נתפסים. הפצע שותת, מדמם, ספק אם אי פעם הוא יגליד. אולי רק ברבות הימים הפצע יהיה לצלקת, וכשהאבק ישקע והתמונה תתבהר ותצטלל, אולי אנשים יחזרו לעצמם. ואז יבשילו שירים מדויקים.

ובינתיים הפרופורציות מתהפכות. "משהו קרה לזמן. בכל לילה שעובר אנחנו מזדקנים בשנה" כתב אלכס אפשטיין ב"הארץ", במדורו השבועי "קצרצרים".

כבר הזכירו את ספרינגסטין, שידע להגיב במהירות וברגישות על אסון התאומים באותו 11 בספטמבר 2021. הוא הצליח לבטא את ה"אנחנו" של אמריקה. ומי יבטא עכשיו, שואלים כאן, את ה"אותנו" הישראלי?

שיר אחד שהולידה מלחמת יום-הכיפורים עשוי להתחבר לעניות דעתי אל האירועים האחרונים. אל תחושות בשדה קרב בבוקר שאחרי, גם אל גילויי הסולידריות, החסד, הרוך, החמלה ואל הפתח לתקווה. זהו השיר "השכם השכם בבוקר" מאת רחל שפירא. סשה ארגוב הלחין וחוה אלברשטיין שרה:

"השכם השכם בבוקר יצאנו לדרכנו
יצאנו לדרכנו שקטים ונדהמים.
עקבות הסערה היו בכל מקום
כמו צללים גדולים, כמו עדים אילמים.

השכם השכם בבוקר יצאנו לדרכנו
מילים שלא אמרנו היכונו בשתיקה.
עקבות הסערה היו בכל מקום,
ידענו שצפויה עוד דרך ארוכה

אחר כך עלתה השמש מול עינינו הלאות
והאירה באור חדש את הקור והבדידות
וכל מי שהיה שם יכול היה לראות
כמה אותות קטנים של ידידות

אחר כך הלכנו יחד אל השמש העולה
שהאירה את עולמו של כל איש באור
חדש.
הבטחנו לעצמנו ללמוד מהתחלה
מה פשר טוב או רע, טמא או מקודש.

השכם השכם בבוקר יצאנו לדרכנו
הפקרנו את פנינו לרוח הקרה,
עקבות הסערה היו בכל מקום
כמו חותם בוער, כמו צעקה מרה.

אחר כך זרחה השמש על אחינו הנחים
והאירה באור חדש את פצעינו הגלויים.
לאט לאט למדנו לשוב ולהבחין
בכוח המופלא של החיים.

אחר כך זרחה השמש ברוך וברחמים
והאירה באור חדש את האימה והתקווה,
וכל מי שהיה שם ביקש לו ניחומים
בחסד ומסירות, סליחה ואהבה.

השכם השכם בבוקר יצאנו לדרכנו".

"בשיר הזה יש משהו קדוש" כתבה חוה אלברשטיין לימים, בתשובה למשאל על שירי זמר ישראליים משמעותיים. על עוצמתו של שיר גדול ועל כוחו המנחם העיד גם הלוחם יורם עשת-אלקלעי שנפצע אנושות מפגיעת פגז בראשו במלחמת יום הכיפורים, אחרי צליחת תעלת סואץ. הוא הצליח להשתקם בכוחות עילאיים והיה לדוקטור לגיאולוגיה. לאחר שחש מיצוי מקצועי פנה להתמחות בחקר טכנולוגיות למידה. בספרו המרתק "אדם הולך הביתה" הוא תיאר את תחושותיו כאשר שמע לראשונה ברדיו שיר לא מוכר:

"…בתחילה הייתי בטוח שמי שכתב את השיר היה איתנו בשחר הצליחה. וכאשר גיליתי שכתבה אותו אישה שלחתי לה מכתב וביקשתי לדעת כיצד ידעה לתאר בדיוק כה רב את מה שהיה שם. וכך, ממש במקרה גיליתי את כוחם המנחם של שירים שהרגשתי שנכתבו ממש בשבילי…והייתי מדבר אל עצמי ללא קול ומוצא נחמה במילים".

שיר אחד שהולידה מלחמת יום-הכיפורים עשוי להתחבר לעניות דעתי אל האירועים האחרונים. אל תחושות בשדה קרב בבוקר שאחרי, גם אל גילויי הסולידריות, החסד, הרוך, החמלה ואל הפתח לתקווה

רבים אכן מחפשים עכשיו בשירים עידוד ונחמה. שירה של לאה גולדברג "האומנם" מצוטט שוב ושוב. הוא מדבר על תחילת התאוששות לאחר קטסטרופה גדולה. השיר נכתב ב-1943, בעיצומן של זוועות מלחמת העולם השנייה. אפשר למצוא בו צפייה לעתיד ופתח לתקווה. סשה ארגוב וחיים ברקני הלחינו את השיר. ושוב – שרה חוה אלברשטיין האחת והיחידה.

נראה שרבים מנסים למצוא אחיזה בשיר הזה. קטעים מהשיר כלולים אפילו במודעה שפרסמה התנועה הקיבוצית. המודעה המרשימה משתרעת על עמוד שלם ב"ידיעות אחרונות". היא נפתחת באמירה הבאה: "התנועה הקיבוצית מבכה את בניה ובנותיה, אוהבי הארץ, שהקימו את ביתם ובנו את חייהם בקיבוצי הנגב המערבי".

והנה הבית הפותח את השיר והבית החותם אותו שהוצבו בראש המודעה:

"האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד
ותלכי בשדה,
ותלכי בו כהלך התם.

…את תלכי בשדה לבדך. לא נצרבת בלהט
השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם,
וביושר לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת
כאחד הדשאים,
כאחד האדם".

כאמור, עדיין לא זכינו לשיר האולטימטיבי. ובינתיים תפס ולכד אותי שיר קצר – "בשוך הקרבות" – מאת עינת הולנדר, דוקטור לאנתרופולוגיה וסוציולוגיה ומחברת פזמונים ולחנים:

"בשוך הקרבות וערפל המלחמה
ניוותר עם הפציעות שריסקו את הנשמה
עם האובדן, הזיכרונות עם שברון הלבבות
עם אבנים שידברו אל מי שנשארו

בשוך הקרבות כשנתעורר אל המחר
בערוגות מפויחות נשתול אמנון וגם תמר
קירות הנפש יבנו בנייה נחושה
ובעולם יתבוננו אל ישראל החדשה".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,371 מילים
סגירה