רעידת האדמה הרגשית של השבעה באוקטובר מטלטלת מאז את הארץ בעוצמה, בסדר גודל ובהיקף שקשה לשאת.
מעגלים-מעגלים של אבל, אימה, פחד, צער, דאגה, כעס, בהלה, השפלה, זעזוע ממשיכים להתפשט כל הזמן, מקצה הארץ ועד קצה הנפש.
אל הנפגעים הישירים עדיין קשה להישיר מבט: מי שבני משפחתם, אהוביהם וחבריהם הקרובים נרצחו או נחטפו לעזה; מי שבתיהם נשרפו וקהילתם חרבה, שנעקרו מביתם, שאיבדו את פרנסתם ולא יודעים מה יילד יום.
לצידם מאות אלפים שיקיריהם נלחמים בעזה והם מתקשים לנשום בימים ומתהפכים על משכבם בלילות, מבועתים לשמוע את הדפיקה המצמיתה בדלת, זו שרק המחשבה עליה יכולה להקפיא את הדם בעורקים.
לצידם מאות אלפים שיקיריהם נלחמים בעזה והם מתקשים לנשום בימים ומתהפכים על משכבם בלילות, מבועתים לשמוע את הדפיקה המצמיתה בדלת, זו שרק המחשבה עליה יכולה להקפיא את הדם בעורקים
וסביבם כל השאר. כלומר אנחנו. בני המזל שילדיהם חיים, בתיהם עומדים על תילם ואהוביהם לצידם ולא במעבה האדמה ברצועה. קמים בבוקר וממשיכים למלא את חובותינו כשכל הזמן מונחת עלינו שמיכה כבדה של מועקה והזדהות וצער.
רבים נזקקים לכדורי שינה והרגעה. אחרים מגדילים את צריכת האלכוהול והסמים. יש מי שקמים כל בוקר עם מחשבה משתקת על הילדים החטופים בעזה. יש מי שמאלחשים את הכאב בפעילות קדחתנית של התנדבות לטובת מאות האלפים שזקוקים עכשיו לעזרה, ומושיטים יד היכן שרק אפשר, למי שזקוק לעזרה, מתוך תחושה עמוקה של שותפות גורל.
אלה הם חיינו בזמן האחרון.
"אנחנו בתוך טלטלה אדירה, טקטונית ממש", כתבה השבוע שירי ארצי, בפוסט יפה שפרסמה בפייסבוק, "כל מה שרצינו להאמין בו הוכח כמוטל בספק. אם לא נסכים לבחון מחדש את כל הנחות היסוד שלנו, ניפול עמוק יותר אל תוך הבולען הפעור הזה.
"אנחנו בתוך טלטלה אדירה, טקטונית ממש. כל מה שרצינו להאמין בו הוכח כמוטל בספק. אם לא נסכים לבחון מחדש את כל הנחות היסוד שלנו, ניפול עמוק אל תוך הבולען הפעור הזה"
"לא יודעת מה זה אומר, רק יודעת שאני מוכרחה לפרוק את זה. את התחושה שאני כבר למעלה מחודש נמצאת בג'ט-לג קיומי מייסר. לא מצליחה להדביק את הקרעים בתודעה הפצועה שלי, לא מצליחה להתנחם למול התחושה שהעולם נשבר לנו על הראש".
שותפות הגורל הזו שנרקמת מחדש בין ישראלים אל מול הבולען שנפער לרגלינו, היא קרן אור שבוקעת מהאפלה שירדה עלינו. אנחנו נשענים עליה עכשיו, מתנחמים בה, שואבים ממנה כוחות לקראת ההתמודדויות הקשות, שברור שעוד נכונו לנו.
ושוב ושוב אנחנו נדהמים לגלות – שלא כולם חשים כמונו. לא כולם חווים את הג'ט-לג הקיומי המייסר הזה. לא כולם שותפי גורל.
כדי להבין את עומק הבולען הרגשי שעל סיפו אנחנו עומדים – חייבים להפריד בין מה שקרה עד שבעה באוקטובר לבין מה שקרה וקורה בישראל מאז. נעזוב לעת עתה – עוד תגיע השעה לחזור גם לזה – את המחלוקת הנוקבת סביב הקשר שבין אירועי השנים האחרונות בישראל למחדלים שאפשרו את השבת השחורה.
על מה שקרה וקורה בישראל מאז השבעה באוקטובר לא יכולה להיות כל מחלוקת. ישראל מאז היא אומה חבולה, פצועה וכואבת – שמתגברת על הכאב ומגייסת את הזעם ואת כוחותיה הנפשיים, הכלכליים והפיזיים כדי לעמוד מול מציאות חדשה, שמציבה בפנינו אתגרים ודילמות שלא התמודדנו איתם קודם. וישראל הזו היא גם אומה שרבים בתוכה לא משוכנעים שהם יכולים לסמוך על שיקול הדעת של מנהיגיהם.
ישראל מאז היא אומה חבולה, פצועה וכואבת – שמתגברת על הכאב ומגייסת את הזעם ואת כוחותיה הנפשיים, הכלכליים והפיזיים. וישראל הזו היא גם אומה שרבים בה לא משוכנעים שהם יכולים לסמוך על מנהיגיהם
או כמו שהשר שלמה קרעי קרא לזה ביום שני השבוע: "תעשיית דכדוך".
קרעי אמר את זה בתוכנית "הפטריוטים" של ערוץ 14 – זירה טלוויזיונית שבה שום דבר לא מוטל אף פעם בספק ולאף אחד אין כל כוונה אמיתית לבדוק את הנחות היסוד שלו.
ינון מגל: "אני מרגיש שקרה לנו משהו, שהשם כעס עלינו מאוד והעניש אותנו, ראיתי איזה רב ששאלו אותו איפה השם היה ב 7.10, והוא אמר שהשם לא היה איפה שלא רצו אותו" pic.twitter.com/CgtFITCgIr
— ???????? ???????????????????????????????? (@iloveisraell) November 16, 2023
"אני מרגיש שקרה לנו משהו, שהשם כעס עלינו מאוד והעניש אותנו", הצהיר מנחה התוכנית ינון מגל. "ראיתי איזה רב ששאלו אותו איפה השם היה בשבעה באוקטובר, והוא אמר שהשם לא היה איפה שלא רצו אותו".
"אני מרגיש שקרה לנו משהו, שהשם כעס עלינו מאוד והעניש אותנו", הצהיר מנחה התוכנית ינון מגל. "ראיתי איזה רב ששאלו אותו איפה השם היה בשבעה באוקטובר, והוא אמר שהשם לא היה איפה שלא רצו אותו"
ואם מישהו בערוץ 14 כבר עושה קולות של חשבון נפש, הוא כנראה לא יישאר שם לאורך זמן, ובכל מקרה יתקשה לשכנע מישהו בכנות כוונותיו. ככה זה – כששכירי חרב חוזרים מהחזית: הם הרבה פעמים מגלים שאף אחד כבר לא מצפה לשובם (היי, שי גולדן).
"אני לא חושב שאנחנו צריכים לשתף פעולה עם התעשייה הזו", הרחיב שר התקשורת בתשובה לשאלה מה דעתו על הביקורת שנמתחת עכשיו על ראש הממשלה.
ואז המשיך ושיבח את מארחיו בערוץ 14: "דווקא כאן אנחנו מדברים על דברים טובים. מי שמתעסק עם דברים קטנים לא מבין שיש מאות אלפי לוחמים על הגבולות".
שלמה קרעי: "יש תעשיית דכדוך". חבל שלא הוסיף "צאו לאיזה מסיבת טבע תנקו את הראש ואז תחזרו לבית שלכם לישון בשקט ותשאירו אותו לא נעול, אנחנו שומרים עליכם פה הכל טוב שום דבר לא יקרה לכם". כבר לא ברור אם האיש מנותק מהמציאות כי אין לו מוח או אין לו לב. חזוסpic.twitter.com/qQxAN2IJbe
— מר כ. (@Nifla_Po) November 13, 2023
מי שבלי ספק מבין שיש אלפי לוחמים על הגבולות הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהציב לעצמו אתגר טיקטוק אדיר, להצטלם עם כל אחד מהחיילים – בתנאי שאינו חייל מילואים, שחלילה עלול למתוח עליו ביקורת.
מי שבלי ספק מבין שיש אלפי לוחמים על הגבולות הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהציב לעצמו אתגר טיקטוק אדיר, להצטלם עם כל אחד מהחיילים – בתנאי שאינו חייל מילואים, שחלילה עלול למתוח עליו ביקורת
הצילומים והסרטונים של ראש הממשלה מוקף חיילים וחיילות, מדבר אל המצלמה מעל ראשם של הניצבים במדים, כשעל פניו חיוך מטריד – הפכו לאחד הטקסים המשונים של הימים האלה. מישהו עוד יכנס אותם יום אחד לתערוכה שתישא את הכותרת "ניתוק רגשי".
נניח לצורך הדיון כאן, שבזמן מלחמה חשוב שמנהיג המדינה יפגוש חיילים היוצאים לקרב ויחזק את רוחם, וגם ישדר לאויבינו ולעולם עוצמה וביטחון.
האם זה עד כדי כך חיוני, שצריך לחזור דווקא על הפעולה הזו פעם ועוד פעם ועוד פעם? האם זו הדרך הכי טובה שבה ראש הממשלה יכול עכשיו לשרת את האומה? האם השאלה הזו בכלל מעסיקה אותו?
וכשכבר בוקע מתוך מסך האטימות הזה רגש שנדמה שהוא אותנטי – גם הוא מצליח להכעיס. באותו יום שבו סיפר שר התקשורת על "תעשיית הדכדוך" וראש הממשלה יצא שוב להצטלם עם חיילים, כינס יו"ר ש"ס אריה דרעי את חברי סיעתו וסיפר להם על התופת הנוראה בקיבוץ בארי.
"הייתי לפני שלושה שבועות בסיור בבארי וראיתי את הזוועות שם", אמר דרעי, "ובסוף לקח אותי הקצין הבכיר שלווה אותי הצידה ואמר לי: אני רוצה להראות לך משהו אישי יותר. הוא לקח אותי לחצר אחד הבתים, עמדה שם סוכה שהייתה הרוסה לגמרי, הוא אמר לי 'כדי שיזכרו את הדבר הנורא שעשו לנו, אני נותן לך מזכרת מהמקום'".
דרעי הושיט יד אל מתחת לשולחן ושלף משם אתרוג חרוך. דמעות עמדו בעיניו וקולו רעד כשהוא אמר: "וזה מה שהוא נתן לי: אתרוג שהיה שם. עד עכשיו לא הראיתי אותו לאף אחד. לא הייתי מסוגל. זה צבט לי את הלב. הפסוק הראשון שעלה לי כשראיתי אותו היה: 'בורא עולם, הרחמן הוא יקים את סוכת דוד הנופלת'".
דרעי שלף אתרוג חרוך. דמעות עמדו בעיניו וקולו רעד כשהוא אמר: "וזה מה שהוא נתן לי: אתרוג שהיה שם. עד עכשיו לא הראיתי אותו לאף אחד. לא הייתי מסוגל. זה צבט לי את הלב"
אני לא מזלזל ולא ממעיט בעוצמת הרגש שהאתרוג מבארי עורר בדרעי. אני חילוני, ומבחינתי מדובר בלא יותר מפרי הדר חרוך. אבל אני מבין ומקבל שמבחינת דרעי מדובר בסמל יהודי, ששריפתו מעוררת בו רגשות עזים.
אריה דרעי דומע כשמציג לראשונה את מה שנשאר מהאתרוג מהטבח בבארי. pic.twitter.com/tmbT0a4Qvo
— ישי כהן (@ishaycoen) November 13, 2023
באותה ישיבת סיעה של ש"ס התארחה שיר סיגל, ששני הוריה נחטפו לעזה. "בלי להשיב את החטופים לא תהיה לנו מדינה", היא אמרה לנוכחים, ודרעי הבטיח לה שהוא קשוב למצוקת המשפחות ובטוח שהממשלה עושה הכול כדי להשיב אותן – ואם יהיה לו חלילה ספק קל בעניין, הוא מתחייב לקום ולזעוק.
באותה ישיבת של ש"ס התארחה שיר סיגל, שהוריה נחטפו לעזה. "בלי להשיב את החטופים לא תהיה לנו מדינה", היא אמרה, ודרעי הבטיח לה שהוא קשוב למצוקת המשפחות ובטוח שהממשלה עושה הכול
"אי אפשר להשלים עם זה שילדים, נשים וקשישים נמצאים שם. לפני הכול. הערב חל ראש חודש כסלו, חודש של ניסים ואורות ונקווה שננצח בעזרת השם", הוא אמר.
בחודש כזה של ניסים ואורות, מה שנותר לנו זה לקוות שגם ראש הממשלה, יועציו הקרובים, שריו הנאמנים, ערוצי התקשורת שמשרתים אותו וצבא התומכים שלו – ירגישו כלפי כל אזרחי ישראל, אפילו כלפי שמאלנית עדינת נפש כמו ויויאן סילבר שנרצחה בקיבוץ בארי, או כלפי חבריה לקיבוץ שהופקרו לנפשם והפכו פליטים חסרי בית במולדתם – קמצוץ מהרגשות שהתעוררו באריה דרעי אל מול אתרוג קטן חרוך.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם