בכניסה לקיבוץ עלומים – 2.5 קילומטרים מגבול עזה ובאמצע הדרך בין קיבוץ כפר עזה לקיבוץ בארי – קומץ מילואימניקים וכמה שוטרים מאבטחים את השער הראשי.
לא הייתי כאן שנים רבות. 40, למען האמת. בחג הפסח הראשון שלי אחרי שעליתי לארץ, לפני שני שלישים מתקופת חיי, ביליתי שלושה שבועות בקיבוץ הזה. צבעתי ענפים של שיחי אבוקדו בלבן (כדי להגן על העץ מפני השמש?) לצדה של אביטל שרנסקי, שנלחמה בגבורה למען שחרור בעלה האסיר מברית המועצות. אף פעם לא הקדשתי מחשבה לקרבה של המקום לעזה.
האזור סגור למחצה כעת, אבל עצרו אותי רק פעם אחת בדרך, והמאבטחים בשער הכניסו אותי ברגע שסטיבי מרקוס התקשר אליהם כדי לערוב לי. הוא בעלה של חברה ואחד מקומץ האנשים שחיים כרגע בקיבוץ הכולל 120 המשפחות.
כמעט כל התושבים פונו לשני בתי מלון בנתניה. סטיבי חייב להיות כאן, לפחות במהלך השבוע. יש לו 730 פרות שדורשות טיפול והשגחה. הוא רוכב על אופנוע ואני נוסע אחריו לאורך כביש צר החולף על פני מאות פרות וביתני מגורים של פועלים תאילנדים ונפאלים שעבדו בקיבוץ – עד שמגיעים למכון החליבה ולמשרדים שלו.
סטיבי, חביב וענייני, מספר לי את מה שהוא יודע על מה שקרה כאן ב־7 באוקטובר, כשמחבלים מעזה פתחו במתקפה ברחבי האזור. מכיוון שהתושבים נדרשו להישאר במרחבים המוגנים לאורך כל אותה שבת ועד ראשון בבוקר, הוא מזכיר מפעם לפעם כי מה שהוא מספר הוא "ככל הידוע לו".
קבוצת החמושים הראשונה, רכובה על אופנועים, נכנסה דרך השער האחורי של הקיבוץ, שפונה לגבול עם עזה. היה עליהם להתגבר על מנעול אחד – והם היו בפנים.
תאי טרור נוספים נכנסו לקיבוץ מנקודות אחרות – כ־40–50 בסך הכול, הוא מעריך. למרבה המזל, חברי כיתת הכוננות של הקיבוץ הצליחו להגיע לנשקייה שלהם, וסטיבי מראה לי היכן הם התפרסו
מסיבה כלשהי, אותה קבוצה ראשונה של רוצחים חצתה את הקיבוץ לעבר השער הראשי במקום לפנות אל בתי המגורים. הם פתחו בירי קטלני לעבר כל רכב שנסע בכביש הראשי. באותם כלי רכב היו גם אנשים שנמלטו מהטבח שהתרחש באותה שעה בפסטיבל המוזיקה שהתקיים מעט דרומה משם.
תאי טרור נוספים נכנסו לקיבוץ מנקודות אחרות – כ־40–50 בסך הכול, הוא מעריך. למרבה המזל, חברי כיתת הכוננות של הקיבוץ הצליחו להגיע לנשקייה שלהם, וסטיבי מראה לי היכן הם התפרסו והצליחו להדוף רבים מהרוצחים.
לאחר מכן הוא לוקח אותי לביתנים המרוחקים כמה מטרים בלבד מהרפת, שבהם התגוררו הפועלים הנפאלים והתאילנדים. וכאן, הוא אומר, נטבחו כ־19 מהם. "אם לא אכפת לך, זה קצת מוכתם בדם", הוא אומר בהתנצלות כשאני מבקש להיכנס פנימה.
סטיבי עובד ברפת במשך 20 שנה, אם כי מכון החליבה הנוכחי הוא בן שנה בלבד. הוא מראה לי היכן פגע רימון בצנרת והיכן האש שרפה את הכבלים. הוא מראה לי את המשרדים השרופים שלו ושל עמיתיו. יש חורי קליעים בכל מקום. אבל מכון החליבה עצמו נותר כמעט ללא פגע.
לאחר מכן אנחנו הולכים אל הפרות. הוא אומר שלא האכילו אותן מאותה שבת דמים ועד יום רביעי. מיואשות, חלק מהן פרצו את שערי הגדרות בחיפוש אחר מזון – וחלקן נתקעו בניסיון לפרוץ החוצה
משם הוא מוביל אותי במשך שתיים–שלוש דקות לשער האחורי שדרכו נכנסה החוליה הראשונה. בדרך אנחנו חולפים על פני מכונת ההזנה שנשרפה ומה שנשאר משני אסמים ענקיים, שגם הם הוצתו על־ידי המחבלים. באותו בוקר הם היו מלאים בחציר, ועדיין עלו באש כעבור שבועיים. אנחנו משקיפים דרך השער על עזה, שנראית בבירור במרחק מה משם.
לאחר מכן אנחנו הולכים אל הפרות. הוא אומר שלא האכילו אותן מאותה שבת דמים ועד יום רביעי. מיואשות, חלק מהן פרצו את שערי הגדרות בחיפוש אחר מזון – וחלקן נתקעו בניסיון לפרוץ החוצה. 15 מתוך 730 הפרות מתו, בהן, הוא אומר, שתיים שנקלעו לאש צולבת. הוא מצביע על המקום שבו התנהלו הקרבות, בצדה השני של המכלאה שבה אנחנו עומדים.
הוא מספר לי את המעט שהוא יודע על שני שוטרים שהגיעו לקיבוץ לאחר ששמעו על המתקפה. הם הגיעו מצוידים באקדחים האישיים שלהם ותו לא, ונרצחו בשער הראשי. "לא היה להם שום סיכוי", הוא אומר.
כמה שעות אל תוך הסיוט הגיעו צנחנים במסוק. רקטת אר. פי. ג'י. פגעה בו דקה אחרי שהם נחתו וירדו ממנו. "גם הם נלחמו. הרבה כוחות מיוחדים הגיעו, מסיירת מטכ"ל ומיהל"ם". עשרות מחבלים נהרגו ליד השער הראשי, גם בידי כוחות שהגיעו במסוק נוסף.
קצין מיהל"ם נהרג בתוך הקיבוץ. חבר קיבוץ נהרג ברעים. חבר נוסף נהרג בלחימה בעזה לפני 10 ימים. כמה חברים בכיתת הכוננות נפצעו. אבל אף חבר קיבוץ לא נהרג בקיבוץ
קצין מיהל"ם נהרג בתוך הקיבוץ. חבר קיבוץ נהרג ברעים. חבר נוסף נהרג בלחימה בעזה לפני 10 ימים. כמה חברים בכיתת הכוננות נפצעו. אבל אף חבר קיבוץ לא נהרג בקיבוץ.
יותר ממאה תושבים נטבחו בקיבוץ בארי, מעט יותר דרום־מערב מכאן. עשרות רבות של אנשים נטבחו בקיבוץ כפר עזה, מעט יותר צפונית־מזרחית. מבלי להמעיט בערך החיים שאבדו כאן, המצב היה יכול להיות הרבה יותר גרוע.
בשקט ובאופן מעורר השראה שלא במתכוון, סטיבי מדבר על האסם הזה שיצטרך להיבנות מחדש ועל המשרד. נראה לי ברור מאופן הדיבור שלו שמבחינתו החיים בקיבוץ עלומים ללא ספק יימשכו. אני שואל אותו איך מרגישים האחרים לגבי זה. הם דיברו על זה בבתי המלון, הוא אומר. "הדור המבוגר יותר אומר, 'בטח, זה הבית שלנו'. הדור הצעיר יותר אומר, 'לא, אלא אם יהיה שם בטוח'. וכולם צודקים".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם