בני גנץ וגדי איזנקוט נכנסו לממשלת נתניהו ללא כל תנאי. כיום הם נושאים באחריות משותפת להרס מערכות המדינה ע"י השרים בממשלת ישראל. עליהם להתפטר היום כדי להציל את הדמוקרטיה.

*  *  *

רבי אלופים (מיל.) גנץ ואיזנקוט הינם הגרסה העכשווית של קרנפים. מתקרנפים בצו 8. תחת הטענה של מצב חירום השניים הצטרפו, ללא כל תנאי, לממשלת החורבן של בנימין נתניהו, ממשלה שגם נוכחותם בה אינה מסירה ממנה את שם התואר "חורבן".

ברזומה שלהם תופיע שותפות בממשלה לצידם של הגזענים והמשיחיסטים, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' וחבורותיהם, והצלתו מהדחה של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אלו לא מעשים להתגאות בהם. במעשיהם, השניים גם אינם מצילים את מדינת ישראל, אלא מסייעים בחיסול הדמוקרטיה, בדרך לחיסול המדינה.

ברזומה של גנץ ואיזנקוט תופיע שותפות בממשלה לצד גזענים ומשיחיסטים, והצלתו מהדחה של נתניהו. במעשיהם, השניים גם אינם מצילים את המדינה, אלא מסייעים בחיסול הדמוקרטיה, בדרך לחיסול המדינה

עבור גנץ ואיזנקוט, ההצטרפות לממשלה היא חזרה לעבר הטוב והמיטיב, כתינוק שחוזר לכוח מחצבתו, הרחם. הנה הם שוב שותפי סוד, שוב רוכנים על מפות ובוחנים את מהלכי הצבא. מבקרים פצועים ומשפחות הרוגים (אף אחד אחר בממשלת החורבן, ובייחוד נתניהו, לא יתקבל ע"י משפחות פצועים והרוגים); הם המומחים הצבאיים כאשר מתכנס קבינט המלחמה, אבל אין להם מושג בדיפלומטיה וניהול מו"מים מורכבים. הם יישאו באחריות כאשר דברים ישתבשו.

לצידם פועל ראש הממשלה, נתניהו, שהעניין שלו בפעולות הצבא, להערכתי, מוגבל; האינפוט שלו לפעילות הצבאית אפסי, בגלל ידע מוגבל בתחום, והצד הפוליטי מעניין אותו הרבה יותר. מעניין אותו יותר גם חיסול יסודות הדמוקרטיה של המדינה באמצעות שליחיו במשרדי הממשלה ובביורוקרטיה הממשלתית, פעולות שגנץ את אייזנקוט אינם משמיעים נגדן קול.

גנץ את אייזנקוט נכנסו לקבינט החירום מבלי לשקול אופציות אחרות. למשל איחוד כוחות עם יש עתיד, מפלגת העבודה, יצירת הבלוק הגדול ביותר בכנסת והדחת ראש הממשלה (בשיתוף פעולה עם המפלגות הערביות).

השניים נכנסו לממשלה מבלי לדרוש, למשל, ניהול מקצועי של משרדי הממשלה השונים, שממשיכים במינויים לא מקצועיים ובקידום אג'נדות מחסלות דמוקרטיה; הם היו חייבים לדרוש שרים מטעמם במשרדים חשובים כדי שהשפעתם לא תוגבל לפעילות הצבאית בלבד.

גנץ את איזנקוט נכנסו לקבינט החירום מבלי לשקול אופציות אחרות. למשל איחוד כוחות עם יש עתיד, מפלגת העבודה, יצירת הבלוק הגדול ביותר בכנסת והדחת רה"מ (בשת"פ עם המפלגות הערביות)

אבל מבלי שגנץ את אייזנקוט הציבו תנאים כלשהם, שר האוצר ממשיך לתקצב התנחלויות וחרדים בתקציבי עתק ולבזבז את הכספים הקואליציוניים; שר התקשורת, שלעת עתה לא הצליח לחסל את התאגיד ולסרס ארגוני חדשות אחרים, רוצה כעת לממן בעשרות מיליוני שקלים את ערוץ 14; שר המשפטים ממשיך לקדם את ניפוץ מערכת המשפט; הממשלה, בה חברים גנץ את אייזנקוט, בחרה בשרה אורית סטרוק לנציגת הממשלה בוועדה למינוי שופטים; שרת התחבורה ממשיכה להחריב את משרד התחבורה; והרשימה היא ארוכה, ומוביל אותה ראש הממשלה, נתניהו. נושאים באחריות גם גנץ את איזנקוט וחבריהם למפלגה.

נוסטלגיה

גנץ את איזנקוט נהנים כיום מהחמימות הצבאית שבה הם העבירו את חייהם, נוסטלגיה מיליטריסטית. עיניהם מסומאות מלראות את המתרחש מחוץ לבור ומעל לאדמה.

שניהם אינם מנוסים בפעילות פוליטית ובתעמולה כנתניהו ושלוחיו, המשטים בהם בקלות (גנץ הציל את נתניהו בתקופת הקורונה וזכה לתגמול נאה, התעלמות מהסכם הרוטציה). שניהם וחברי מפלגתם אולי נהנים מהסקרים התיאורטיים המעניקים למפלגתם ניצחון גדול בבחירות, אבל בינתיים הם לוקחים חלק בהרס הדמוקרטיה הישראלית, הרס שעלול למנוע בחירות נורמליות בעתיד.

גנץ ואיזנקוט וחברי מפלגתם אולי נהנים מהסקרים התיאורטיים המעניקים למפלגתם ניצחון גדול בבחירות, אבל בינתיים לוקחים חלק בהרס הדמוקרטיה הישראלית, מה שעלול למנוע בחירות נורמליות בעתיד

אחריות

לגנץ ואיזנקוט אחריות אישית להתחזקות חמאס בתפקידיהם כרמטכ"לים ושר ביטחון, אם כי אחריותם נופלת במידה ניכרת מזו של נתניהו, שהתחזקות חמאס התרחשה לאורך כל תקופת כהונתו כראש ממשלה בעשור וחצי האחרונים וכפועל יוצא ממדיניותו. גנץ, בחוכמתו, אף התנדב, במספר מקרים, לקחת אחריות על אסון ה-7 באוקטובר, מעשה שנתניהו בחוכמתו לא יעז לעשות.

על גנץ את איזנקוט לפרוש מהממשלה עוד היום בניסיון, נואש יש לומר, להצלת הדמוקרטיה בישראל.
למרבה הצער השניים הם יותר חיילים מדמוקרטים.
יותר חיילים מקרנפים, ובכל זאת מתקרנפים.

יעקב צלאל הוא עיתונאי