לאחרונה, כשעמדתי עם קבוצת מפגינות בעד שחרור החטופים, נקלעתי לשיחה שהתפתחה בין זוג צעיר שעמד לידי לבין אישה מבוגרת יותר, פרופסור לשעבר לדבריה.

"אנחנו שוקלים לעבור לברלין", אמר הזוג. "ברלין? עם כל האנטישמיות עכשיו?", שאלה הפרופסור, והבחור הסביר ש"ההחלטה נפלה עם הקמת הממשלה הנוכחית, על נטיותיה הפשיסטיות". "ממשלות פשיסטיות קמות כבר לאורך אירופה", הגיעה התגובה, "קחו את איטליה, ספרד, זה בא עם האנטישמיות, חבילה אחת".

"אנחנו שוקלים לעבור לברלין", אמר הזוג. "ברלין? עם כל האנטישמיות עכשיו?", שאלה, והבחור הסביר: "ההחלטה נפלה עם הקמת הממשלה על נטיותיה הפשיסטיות". "ממשלות פשיסטיות קמות כבר לאורך אירופה", ענתה

רציתי להעיר שלא נראה כי הפרוגרסיבים-ליברלים מי-יודע-מה בעדנו אבל היא המשיכה ושאלה את הבחור, "אגב, עשית צבא? מן הסתם, לא?" "נכון," הוא ענה בחצי חיוך, "שתדעי לך, כחצי העם כבר משתחרר על סעיף פסיכיאטרי. נו, טוב, כשתיגמר המלחמה, נחליט כבר מה לעשות".

קשה לתאר את הרגשות שעלו בי כהר געש באותו רגע. רציתי להגיד לו, רציתי לצעוק לו: "כלומר, אחרי שהבן שלי ואנשים טובים אחרים יסיימו לסכן, וחס וחלילה להקריב חייהם כדי להגן על חייך – אז כבר תחליט מה לעשות".

וזה לא שאני נגד הסעיף הפסיכיאטרי. טוב וחשוב שהוא קיים. אבל ברור לכל שקיים הרבה מן הניצול של הפטור הזה בידי סתם אנשים שלא בא להם בטוב לשרת בצבא, ושהזעם אשר פרץ לאחרונה נגד הנצלנות השפלה של החרדים, מוטב היה לכוונו הרבה מעבר לקבוצת אוכלוסייה זו.

אם כן, כמו תמיד האמת מורכבת. אבל נראה שבתור חברה אנו מעדיפים לפשט את הדברים ולכוון את הכעס והשנאה שלנו כלפי קבוצות של אנשים שאינם משלנו, הא ותו לא. החלוקה לקבוצות על-פי סטראוטיפים גם מונעת מאתנו את העבודה הלא-נעימה של הסתכלות פנימה ועשיית חשבון נפש.

אנו מעדיפים לפשט את הדברים ולכוון את הכעס והשנאה שלנו כלפי קבוצות אנשים שאינם משלנו. החלוקה לקבוצות עפ"י סטראוטיפים מונעת מאתנו את העבודה הלא-נעימה של הסתכלות פנימה

נשאלת השאלה, איזה מין חשבון נפש נדרש מאתנו בימים נוראים אלה? האם על כל השנאה ששררה כאן עד אשר קטע חמאס באכזריות את השיחה? על פני הדברים, כן. כלומר, אם לשפוט לפי כל הסרטונים והכרזות שגודשים את המרחב הציבורי כעת ומצהירים על אהבת חינם, אחוות אחים, אחדות העם וכד'. רק שבפועל, עבור רבים מאתנו, קריאות אלה בעיקר מעצבנות, בטח כשמי שמפיץ אותן תמך ואולי עוד תומך בממשלה שהלכה וקרעה את העם לרסיסים, ועוד היד נטויה.

מעבר לכך, כשמסתכלים לקיטש בעיניים, נראה שאף קריאות אלה מבוססות על אותה חלוקה סטריאוטיפית לקבוצות. זאת ועוד, לא אחת מתקבל הרושם שמה שעומד מאחורי הצגות אחדות אלה אינם אלא רעיונות של עליונות הגזע היהודי – ולא כולנו מצדדים באותה גישה. כך או כך, מניסיון העבר, ניתן להניח שברגע שרק יתאפשר לנו, נתפצל שוב לקבוצותינו המקוריות ולעמדותינו הקבועות ולדעותינו הקדומות.

בנסיבות אלה, הייתי רוצה להציע בסיס אחר לחשבון נפש שלנו וכן לאחדות העם, אשר מתרחק מן המנעד של שנאה-אהבה. הכוונה לתחום של גאווה-ענווה, והוא נובע מאותה הכרה בדבר מורכבות האמת. "לִפְנֵי שֶׁבֶר – גָּאוֹן, וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן – גֹּבַהּ רוּחַ", כתוב בספר משלי. כלומר, כשבא אסון על האדם, לא כל שכן עם, הוא חייב לעשות חשבון נפש כדי להבין במה חטא, והחטא הראשון שיש לחפש הוא הגאווה, והכוונה בלשוננו ליוהרה. האסון הוא תוצאה טבעית של אותה הגאווה. למשל, ככל שמדובר בזלזול בכוחם של היריבים, ואת השלכות הגאווה הזאת ושל היוהרה המתמשכת של רבים ממנהיגנו, אנו אוכלים עכשיו.

הייתי רוצה להציע בסיס אחר לחשבון נפש שלנו וכן לאחדות העם, אשר מתרחק מן המנעד של שנאה-אהבה. הכוונה לתחום של גאווה-ענווה, והוא נובע מאותה הכרה בדבר מורכבות האמת

אבל בלי המוכנות של כל אחד ואחת מאתנו להסתכל פנימה, מבעד לצביעות ולהתנשאות ולאהבה העצמית הטמונות בנו, לא נראה שנצליח להיחלץ ממסלול ההמראה להרס העצמי שבו התאספנו כשבחר האויב להכות. ברגע שכל אחת ואחד מאתנו נכיר בכך שאף אחד מאתנו אינו חסין מפני טעויות ולא נקי מעבירות, לא בתור יחידים ולא בתור חברי קבוצה, ושאף אחד מאתנו לא רואה הכל, לא מבין הכל, לא יודע הכל – נתחיל להכיר בצורך להקשיב ולהתחשב בדעות ובנקודת המבט של אחרים, והנה לפניכם בסיס לאחדות העם.

ד"ר אומי (נעמי) לייסנר היא חוקרת עצמאית, בעלת תארים אקדמיים במשפטים ובלימודי מגדר. במחקר, בהוראה ובכתיבה היא שמה את הדגש על זכויות נשים, בעיקר בהקשרים של בריאות ופריון. דרום- אפריקאית בעבר, היא גרה מזה שנים עם משפחתה בירושלים.