השבוע רצו ברשתות החברתיות ציטוטים מתוך דבריו של העיתונאי אמנון אברמוביץ':
"הדבר הכי חשוב שיצא מהמלחמה הזאת (הוא) שהפוליטיקה תחדל להיות קריירה. אי אפשר להפקיד את גורלנו בידי יריב לוין, ומירי רגב, ושמחה רוטמן, ובצלאל סמוטריץ', ואיתמר בן גביר, ועמיחי שיקלי, ואריאל קלנר ועמית הלוי. אני חושב שאנשים שכבר עשו לביתם מתחומי המשק, הניהול, הכלכלה, האקדמיה, פעילים חברתיים וממערכות שונות חייבים להיכנס לפוליטיקה כשליחות, ולא כקריירה".
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
אברמוביץ' צודק. חייבים אנשים חדשים וראויים בפוליטיקה. אלא שזיהוי האנשים הראויים באמת לעמדות הנהגה ביום שאחרי המלחמה היא משימה מורכבת מכפי שניתן לחשוב, והסיכון שאנחנו, הציבור, ניפול שוב בפח – הוא גדול.
אברמוביץ' צודק. חייבים אנשים חדשים וראויים בפוליטיקה. אלא שזיהוי הראויים באמת לעמדות הנהגה ביום שאחרי המלחמה היא משימה מורכבת מכפי שניתן לחשוב, והסיכון שאנחנו, הציבור, ניפול שוב בפח – גדול
בעשורים החולפים, ובעיקר מאז שהפציעו בחיינו מפלגות האווירה, הפוליטיקה הישראלית ראתה לא מעט אנשים שהגיעו לכנסת ולממשלה עם קורות חיים מרשימים. גברים ונשים שכיהנו בתפקידים בכירים בצבא ובכוחות הביטחון, בהייטק, בכלכלה, ברגולציה, באקדמיה ובעמותות חברתיות. רובם ככולם גם הגיעו מצוידים ברשת ענפה של קשרים והיכרויות והיו פרצופים מוכרים באולפנים וברשתות לפני שהפכו רשמית לפוליטיקאים. בקיצור, האנשים הנכונים.
התוצאה: כישלון גמור. שנים כבר עברו, וקשה לחשוב ולו על אחד מהאנשים הנכונים האלה, אשר הצליח להותיר חותם משמעותי, שרשם על שמו הישג ניכר, או שבאופן כללי חולל שינוי אמיתי בפוליטיקה שלנו.
רובם ככולם פשוט הפכו להיות עוד מאותו הדבר. פוליטיקאים העובדים בלגרוף לייקים ולקדם לעצמם את האייטם הבא בתקשורת, לרוב בלי ערך ממשי. ולראייה: הנה, שוב קוראים כאן לאנשים טובים להיכנס לפוליטיקה כדי לתקן. כלומר, האנשים הנכונים שאמורים היו לעשות בדיוק את זה – הכזיבו.
הסיבה המרכזית לכישלון היא שלכל האנשים הנכונים לא באמת היה משהו להציע מלבד קורות החיים הנאים. עוד לפני שנכנסו לפוליטיקה, וגם לאחר מכן, רובם המכריע מעולם לא נקטו עמדה אמיצה, כזו המאתגרת את הקונצנזוס וחושבת מחוץ לקופסה. מעולם לא הביעו רעיון מקורי או יצירתי.
הסיבה המרכזית לכישלון היא שלכל האנשים הנכונים לא באמת היה משהו להציע מלבד קורות החיים הנאים. עוד לפני שנכנסו לפוליטיקה, וגם לאחר מכן, רובם המכריע מעולם לא נקטו עמדה אמיצה
רובם עשו קריירה פוליטית מלומר את המובן מאליו ולחזור על טיעונים ומסרים, שאחרים לפניהם כבר העלו. רבים מהם התמחו רוב שנותיהם בלא להרגיז אף אחד. זו אמנם מיומנות העשויה להועיל בקריירה, אבל זה ממש לא מה שאנחנו מחפשים בדור הבא של המנהיגים שלנו, אם המטרה היא לבנות כאן ישראל אחרת.
ולכן, התכונה החשובה מכל שעלינו לדרוש מאלה המבקשים להכנס בשערי הפוליטיקה הישראלית (ובניגוד לדימוי, הם רבים) היא אומץ. אומץ לנקוט עמדות שוברות מוסכמות, כאלה שנועדו להוביל את הדרך עבור הציבור ולא לצעוד בבטחה רק היכן שאחרים כבר שירטטו את גבולות הקונצנזוס.
אומץ לבטא ולהילחם על דעות פורצות דרך, גם אם כרגע הן בלתי פופולריות (ולא, להקדים דל"פ לציוץ לא נחשב – אם כבר, ההקדמה הזו מעידה לא אחת על פחד לצאת נגד דעת הקהל).
אנחנו זקוקים לפוליטיקאים שיאזרו אומץ לדבר על סוגיות הליבה של הישראליות – הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הפרדת דת ממדינה, יחסי יהודים-ערבים, ההתקרנפות בקרב התקשורת ושומרי הסף, ובאופן כללי, החזון ארוך הטווח לעתיד המקום הזה.
רבים מהם התמחו רוב שנותיהם בלא להרגיז אף אחד. זו אמנם מיומנות העשויה להועיל בקריירה, אבל זה ממש לא מה שאנחנו מחפשים בדור הבא של המנהיגים שלנו, אם המטרה היא לבנות כאן ישראל אחרת
בקרב גיבורי המלחמה ומשפחות החטופים והקורבנות כבר אפשר לזהות שמות המדברים באומץ ומציעים אופק מעורר תקווה ליום שאחרי. חלקם סוקרו זה מכבר בתקשורת.
לדוגמה: יעל אלון ששכלה את בנה הלוחם אחרי שאיבדה את אביה במלחמת יום הכיפורים; יעקב גודו, שבנו תום נהרג בכיסופים כשהגן על משפחתו; ומעוז ינון, שהוריו נרצחו בנתיב העשרה. העמדות שהם מבטאים מאז האסון אמיצות לאין שיעור מאלה של רבים מחברות וחברי הכנסת, המתראיינים ומצייצים בלי הרף אך אינם אומרים דבר.
מנגד, אסור לנו ליפול שוב בפח של אלה, אשר עבורם האסון הוא הזדמנות להגשים את שאיפותיהם הפוליטיות מימים ימימה. יהיו אלה עסקני מפלגה, כוכבי טוויטר או לשעברים למיניהם.
לרוב יהיה קל לזהותם – עסוקים בלי סוף ביחסי ציבור לעצמם מבלי להציע רעיון אמיץ אחד, ומפזרים סיסמאות חלולות על כך שהם "שוקלים להיכנס לחיים הציבוריים" או ש"חשוב להם לתרום". האמיצים באמת לא זקוקים להצהרות כאלה. העמדות האמיצות שלהם מדברות בפני עצמן.
בקרב גיבורי המלחמה ומשפחות החטופים והקורבנות אפשר לזהות שמות המדברים באומץ ומציעים אופק ליום שאחרי. עמדותיהם מאז האסון אמיצות בהרבה מעמדות רבים מהח"כים, המתראיינים ומצייצים בלי הרף
אם נשכיל ללמוד את הלקח מהאכזבה שהנחילו "האנשים הנכונים", ולתת הזדמנות לאנשים האמיצים, אולי באמת נזכה לראות כאן התחלה מחדש ביום שאחרי המלחמה.
עמירם גיל הוא משפטן, יועץ ומרצה. עומד בראש המיזם מוסדות, הפועל לחיזוק המוסדות הדמוקרטיים בישראל. לשעבר מנהל תכנית קלינית ומרצה למשפטים באוניברסיטת רייכמן, עורך דין בפירמות בישראל ובארצות הברית, וחבר ועד מנהל ואחראי על מדיניות בארגוני חברה אזרחית.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועדיין- פוליטיקה היא עולם תוכן שחובה ללמוד אותו כדי להיות אפקטיבי ולהשפיע. לא רוצה לקרוא לכך מקצוע? תקרא בשם אחר. אבל עם כל ההוקרה והכבוד מעשיהם של מי שהזכרת, מס' שבועות אינו זמן מספיק להכיר את התחום כדי להמשיך להשפיע מעבר לנושא האישי .
עוד אחד שמסוגל להסתכל תמיד רק מצד אחד של המפה והעיקר מדבר על אומץ…אסור לנו להפקיר את גורלינו לאנשים כמו אברמוביץ וחבריו בתקשורת השמאלנית, ובטל לא לאנשים כמו גנץ, לפיד, מיכאלי וחבריהם שדוחפים כבר שנים לנתק אותנו מהזהות היהודית שלנו ולערער על צדקת דרכינו, זאת ארץ אבותינו, והיא שייכת לעם היהודי