לשכנע להיות אופטימי? בבקשה: מי היה מאמין לפני 50 שנים, 2-3 שנים אחרי מלחמה נוראית, יום כיפור, ש 2-3 שנים אחרי, לפני בדיוק 47 שנים, מרץ 1979, יחתם הסכם שלום עם מיצרים? שעם סגירה חלקית של המרחב האוירי בישראל, ישראלים וזרים יוכלו לצאת מישראל דרך סיני?
גם יו"ר ועדים ריכוזיים, כוחנים, מניפולטורים וכו'- אפשר להעמיד במקום, לקצץ כנפיהם, להציגם במערומיהם. זה דורש זמן וסבלנות, נכונות ויכולת לספוג הכפשות ולחצים ועור של פיל, ניהול טקטיקה מושכלת של המאבק. מניסיון.
לא סתם הטענה שב-7/10 לא הייתה מדינה, אותה החליפו יוזמות אזרחיות של הסעת חיילי מילואים, אספקת ציוד למפונים, מיפוי ההרוגים והנעדרים ועוד. נודע לי בכנס על הנובה שבימים הראשונים לאחר ה-7/10, הדיווחים הרישמיים על מספרי הרוגים ונעדרים הסתמכו על התארגנות של מארגני, מפיקי, עובדי, ספקי, מישתתפי אירועים שהכירו את הקהילה והיו חלק ממנה.
בפשטנות, עם נפגעי פוסט טראומה קשה לדעת איזה טיפול יכול לעזור ואיזה לא. לכן, על דרך של ניסוי וטעיה, אפשר לנסות כל דבר עם נפגעי פוסט טראומה: נשימות, יוגה, בע"ח, תרופות אנטי דיכאוניות ואנטי חרדתיות, קנביס, הכל. מה שעוזר לאחד לא בהכרח עוזר לשני, וההיפך. דבר אחד לא לעשות, כמו שנוהגים לעשות בכוונה טובה- לשאול את הנפגע על פירטי האירוע או האירועים. במיקרה של זימון לועדה, עצם הזימון והמחשבה על השאלה, גורמים להחרפה של מה שכבר נרגע.
עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית היא יסוד הכרחי לחברה חופשית ובריאה.
ישראל מתמודדת עם מתקפה חסרת מעצורים על יסודות הדמוקרטיה ועל כל המוסדות הממלכתיים שלה. ובמקביל, התקשורת הישראלית מאבדת את עצמאותה ואת יכולתה לבקר את השלטון. זמן ישראל הוכיח שאפשר גם אחרת: שניתן ליצור עיתונות חופשית, אחראית, ביקורתית ונחושה, המגינה על שלטון החוק ועל זכות הציבור לדעת.
תמיכתכם תאפשר לנו להמשיך לפרסם תחקירים, ניתוחים וכתבות עומק הנשענים על עובדות, ועל עבודה עיתונאית מקצועית ויסודית.
