בזמן מלחמת יום הכיפורים ב-1973 מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר עזר לסיים את הקרבות בין ישראל לבין מצרים וסוריה. הפסקת האש יצרה את הבסיס להסכם השלום ההיסטורי בין קהיר וירושלים, שהוביל ליצירת יציבות יחסית באזור תחת מטריית ההגמוניה האמריקאית.

הצלחתו של הדיפלומט האמריקאי המיתולוגי שיקפה אסטרטגיה של צעדים הדרגתיים, בניגוד לשאיפה למפץ מדיני שיפתור את כל הבעיות. המטרה המרכזית של ד"ר קיסינג'ר הייתה להסיר את מצרים ממחנה הקונפליקט הערבי עם ישראל, וכמו במקרה של צרפת לאחר המלחמות הנפוליאוניות – לשלב אותה בסדר אזורי חדש, ובו בזמן לבודד את מדינות ערב הרדיקליות שנתמכו על ידי ברית המועצות.

קיסינג'ר קידם את האסטרטגיה שלו בהדרגה. העזרה הצבאית שקיסינג'ר שלח לישראל בזמן המלחמה הצליחה להטות את מאזן הכוחות לטובת ישראל. אך הוא גם מנע ניצחון צבאי ישראלי ואת ההשפלה של מצרים באמצעות הצלת הארמיה המצרית השנייה. הצעדים האלו אפשרו לשני הצדדים לממש את התפקיד שקיסינג'ר ייעד להם במשחק, שהסתיים מבחינה מעשית בתיקו צבאי ומדיני.

קיסינג'ר קידם את האסטרטגיה שלו בהדרגה. העזרה הצבאית שקיסינג'ר שלח לישראל בזמן המלחמה הצליחה להטות את מאזן הכוחות לטובת ישראל. אך הוא גם מנע ניצחון צבאי ישראלי ואת ההשפלה של מצרים

מבחינה זאת, הנשיא האמריקאי ג'ו ביידן ניצב בפני מציאות אסטרטגית דומה במזרח התיכון כאשר כמו ב-1973 הישראלים נאלצו להתאושש לאחר התקפת פתע על כוחות ערבים.

ב-1973 הנשיא האמריקאי ריצ'רד ניקסון, כשהוא פועל על פי התסריט שהכין לו קיסינג'ר, סיפק לישראל את הכלים הצבאיים שלהם הייתה זקוקה כדי להגן על עצמה, ואפילו שם את הכוחות הגרעיניים האמריקאיים ברמת כוננות גבוהה לאחר שהסובייטים איימו להתערב במלחמה כדי להציל את מצרים מתבוסה על ידי ישראל.

הנשיא ג'ו ביידן, בצורה דומה, הדגיש את מחויבותה של ארה"ב להגן על ישראל ושלח שתי נושאות מטוסים אמריקאיות וכוחות מרינס למזרח התיכון כדי להרתיע את איראן וחזבאללה מלהתערב במלחמה בין ישראל וחמאס.

אבל כמו ב-1973, התמיכה האמריקאית בישראל היא לא מוחלטת. האמריקאים תומכים במטרה המרכזית של ישראל להכות את חמאס, מסיבה דומה לזאת שהאמריקאים רצו למנוע הישגים מצריים במלחמת יום הכיפורים.

אז זה נבע מהצורך למנוע שינוי מאזן הכוחות האזורי לטובתה של ברית המועצות, בעלת הברית של מצרים. היום זה משקף אינטרס אמריקאי למנוע מאיראן הישגים אסטרטגיים שיעניקו גם יתרון לרוסיה וסין.

אבל כמו ב-1973, התמיכה האמריקאית בישראל לא מוחלטת. האמריקאים תומכים במטרה המרכזית של ישראל להכות את חמאס, מסיבה דומה לזאת שהאמריקאים רצו למנוע הישגים מצריים במלחמת יום הכיפורים

אבל ארה"ב הצהירה במפורש שהיא מתנגדת לכיבוש מחדש של רצועת עזה על ידי ישראל ומעוניינת ליצור תנאים שבהם הרשות הפלסטינית תחליף את חמאס כגורם השלטוני שם. ובו בזמן מדגישה ארה"ב את מחויבותה לפתרון שתי המדינות, שבמסגרתה תוקם מדינה פלסטינית עצמאית לצידה של ישראל. עמדה זו לא מקובלת על ההנהגה הישראלית הנוכחית.

מכאן, שכמו ב-1973, ארה"ב היא בעמדה לקדם הסדר דיפלומטי במזרח התיכון שיהיה מבוסס על שמירת כוחה הצבאי של ישראל מתוך מטרה להרתיע את איראן ובעלות בריתה באזור. אבל הנשיא ביידן הוא כעת הכוח הגלובלי היחידי שיכול לעזור לפלסטינים לזכות בעצמאות פוליטית וליצור תנאים להתאוששות כלכלית ברצועה. זאת כחלק מאסטרטגיה שבה ישחקו סעודיה ושאר מדינות ערב הסוניות תפקיד מרכזי.

בקונטקסט הזה האמריקאים יכולים להחיות את תוכניתם לנורמליזציה ביחסים בין הישראלים והסעודים. אבל הפעם, בניגוד לצעדים שלא ננקטו תחת ממשלו של הנשיא דונלד טראמפ, המסגרת של הסכמי אברהם תשמש – לא לבידודם המדיני של הפלסטינים אלא לשיתופם בתהליך הדיפלומטי, כאשר הרשות הפלסטינית משמשת כמנוף פוליטי שיבוא במקום חמאס.

סעודיה ומדינות המפרץ תוכלנה לשמש כמנוע כלכלי מרכזי ברקונסטרוקציה של רצועת עזה, והגדה המערבית ומצרים וירדן יוכלו לעמוד בראש הכוחות הערבים והבינלאומיים שישליטו סדר וישמרו על השלום ברצועת עזה.

האמריקאים יכולים להחיות את תוכניתם לנורמליזציה ביחסי הישראלים והסעודים. והפעם, בניגוד לצעדים שלא ננקטו תחת ממשל טראמפ, מסגרת הסכמי אברהם לא תשמש לבידודם המדיני של הפלסטינים

בכל מקרה מדובר בתהליך ארוך שלא יישא פרי אלא לאחר שנים שבהן לחץ צבאי ודיפלומטיה אקטיביסטית אמריקאית ישחקו תפקיד מרכזי. בהחלט לא מדובר ב"שלום ישראלי-פלסטיני" שיביא לסיום היסטורי של הסכסוך הארוך.

אם בכלל, המטרה היא להביא להפרדה בין שני עמים, שעדיין לא מוכנים לסולחה הגדולה ביניהם. כדאי להיזכר שהסכם השלום הישראלי-מצרי נחתם יותר מארבע שנים לאחר הסכמי הפסקת האש בין שתי המדינות.

ד"ר לי-און הדר הוא עיתונאי, פרשן לעניינים גלובליים ומרצה ליחסים בינלאומיים בוושינגטון. לשעבר עמית מחקר במכון קאטו ופרופסור אורח באמריקן יוניברסיטי, הוא משמש כעת כעמית בכיר במכון למחקרי מדיניות חוץ ועורך תורם בנשיונל אינטרסט מגזין.