האם החזקה נרחבת של נשק בידי אזרחים פרטיים היא דבר טוב או רע? השאלה הזו – אחת השאלות הטעונות והמפלגות ביותר בפוליטיקה האמריקאית – כמעט שלא נידונה בציבוריות הישראלית. אצלנו, הפרקטיקה המקובלת הייתה שצה"ל והמשטרה אוחזים בנשק ומספקים את הביטחון לאזרחים; הבעלות הפרטית על נשק הינה מצומצמת, יחסית.

אולם בשנים האחרונות מסתמן שינוי מדיניות. גלעד ארדן, כשר לביטחון פנים, פעל להרחיב את הזכאות של אזרחים לרישיון נשק, ועבור השר הנוכחי, איתמר בן גביר, חימוש של אזרחים הוא מטרה מרכזית.

אצלנו, הנוהג היה שצה"ל והמשטרה אוחזים בנשק ומספקים ביטחון לאזרחים, אך בשנים האחרונות מסתמן שינוי מדיניות. ארדן פעל להרחבת זכאות לרישיון נשק, ועבור בן גביר – חימוש אזרחים הוא מטרה מרכזית

בן גביר החל לקדם מטרה זו כבר עם כניסתו לתפקיד בראשית 2023, והמלחמה העניקה לו זריקת מרץ משמעותית. ימים בודדים לאחר אסון ה-7 באוקטובר הצהיר השר כי מדיניותו – לאפשר גישה קלה לנשק – הוכחה כנכונה: "היום כולם מבינים שצריך עוד ועוד".

שבוע וחצי בלבד מפרוץ המלחמה, ולאחר דיון חפוז בוועדת הכנסת לביטחון לאומי, השר בן גביר התקין תקנות המקלות את הקריטריונים לקבלת רישיון נשק פרטי. משמעות התקנות היא הרחבת מעגל הזכאים לשאת נשק בכ-400,000 איש.

בנוסף, במסגרת המאמצים "לפתוח חסימות" בתהליך רישוי הנשק, המשרד לביטחון לאומי מינה עובדים חסרי הסמכה והכשרה מתאימה לתפקיד הרגיש של אישור רישיונות נשק. רישיונות אושרו על בסיס ראיונות טלפוניים עם המבקשים; רבים ממבקשי הרישיון עברו הכשרה מעשית בנשק שערכה מפוקפק.

הליך הרישוי המזורז, יחד עם עלייה ניכרת בביקוש לנשק, הובילו למספר שיא של רישיונות בתוך זמן קצר. מפרוץ המלחמה ועד אמצע נובמבר, המשרד לביטחון לאומי הנפיק אישורי נשק מותנים לכ-31,000 אזרחים; 18,000 מתוכם מימשו את האישור והצטיידו בנשק.

מונו עובדים חסרי הסמכה והכשרה מתאימה לתפקיד הרגיש של אישור רישיונות נשק. רישיונות אושרו על בסיס ראיונות טלפוניים, ורבים ממבקשי הרישיון עברו הכשרה מעשית בנשק שערכה מפוקפק

המצדדים בחימוש אזרחים טוענים כי הנשק יגביר את הביטחון האישי; נשק רב במרחב הציבורי ישפר גם את ההגנה על הציבור באירועי טרור. מנגד, שורה ארוכה של ארגוני חברה אזרחית ואנשי אקדמיה מצביעים על הסכנות החמורות של ריבוי נשק בידיים פרטיות.

הם מזהירים כי נשק נגיש, בסופו של דבר, גם יורה – ולאו דווקא במטרות הנכונות: זמינות הנשק מובילה לעלייה במקרי רצח, התאבדות ותאונות ירי, והנשק אף עלול להיגנב או לזלוג לגורמי פשיעה.

סכסוך שכנים במגדל העמק הביא לשליפת נשק וירי. המשטרה עצרה את המעורבים במקרה
(אורלי אלקלעי) pic.twitter.com/myi1HNYXzt

— כאן חדשות (@kann_news) December 2, 2023

הסכנה לנשים גדולה במיוחד: נשק נגיש בבית עלול לשמש גברים אלימים כדי לאיים על בנות זוגם או לפגוע בהן. גם אם לא נעשה בנשק שימוש גלוי, עצם קרבתו משנה את הדינמיקה הביתית לרעת האישה, שעליה להישמר פן תרגיז את בן זוגה. הסכנה מתעצמת עקב תהליך הרישוי החפוז, שבסופו נשק עלול להגיע לידי אנשים שקשה לסמוך על התנהגותם האחראית.

הסכנה לנשים גדולה במיוחד: נשק נגיש בבית עלול לשמש גברים אלימים כדי לאיים על בנות זוגם או לפגוע בהן. גם אם לא נעשה בנשק שימוש גלוי, עצם קרבתו משנה את הדינמיקה הביתית לרעת האישה

ומה חושב הציבור עצמו? האם נשק בידיים פרטיות משפר את הביטחון האישי והציבורי או פוגע בו? הצבנו את השאלה הזו בסקר שהתקיים בשבוע השישי למלחמה בקרב מדגם מייצג של 803 משיבים.

מצאנו כי הציבור חלוק בדעותיו: 42% מהאזרחים תומכים בעידוד אזרחים פרטיים להחזיק נשק בימים אלה, 27% מתנגדים לכך, ו-31% מביעים עמדה ניטרלית. פירוש הדבר: גם בתקופת שיא של מתח ביטחוני, הציבור אינו משוכנע שאזרחים עצמם צריכים לאחוז נשק. פחות ממחצית האזרחים סבורים שריבוי נשק פרטי הוא רעיון טוב.

בפרט, נשים אינן משוכנעות שזה רעיון מוצלח. בעוד 48% מהגברים תומכים בעידוד אזרחים להחזיק נשק, רק 39% מהנשים תומכות בכך. נשים, כך מסתבר, מבינות את הסכנות שבתפוצת נשק – כולל הסיכון שנשקף להן עצמן.

גם הציבור הערבי, אשר סובל משיעור גבוה של פשיעה אלימה, מרגיש היטב על בשרו – באופן יומיומי – את המחיר האישי והחברתי העצום שכלי נשק פרטיים עלולים לגבות. על פי הסקר שלנו, בעוד 50% מהאזרחים היהודים תומכים במדיניות הנוכחית של עידוד החזקת נשק פרטית, רק 9% מהערבים תומכים בה.

יצוין כי ממצאים אלה תואמים את ממצאינו בשאלה דומה בסקר שערכנו בחודש מאי, טרם המלחמה. גם אז זיהינו כי הציבור חלוק בשאלה של עידוד אזרחים להחזיק נשק, כאשר נשים נוטות להתנגד, וכך – ברוב גדול – גם ערבים.

מצאנו כי הציבור חלוק בדעותיו: גם בתקופת שיא של מתח ביטחוני, הציבור אינו משוכנע שאזרחים עצמם צריכים לאחוז נשק. פחות ממחצית האזרחים סבורים שריבוי נשק פרטי הוא רעיון טוב

בסיכומו של דבר, הציבור אינו ממהר לקנות את ההבטחות שלפיהן עוד ועוד כלי נשק פרטיים יביאו ביטחון. התחושה של רבים היא שאת הביטחון צריכים לספק כוחות הביטחון, וכי נשק פרטי בידיים הלא נכונות הוא מתכון לאסון.

אסיף אפרת הוא פרופסור חבר בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן ומ״מ ראש המכון לחירות ואחריות.