צעירים ומוכשרים לרוב ברחו כמו מאש מפוליטיקה. הם היו ציניים ואנוכיים כטרנד ובחרו להתמקצע, לעשות כסף ולבנות קריירה. הפוליטיקה נשארה לבינוניים ומטה, לקיצוניים ולמקושרים, שמצאו חן בעיני ידוען כלשהו, אשר הקים סוג של מיזם שנקרא מפלגה.

כמות הרפש, ההשמצות והאשפה המוטחת הרחיקו טובים מן הזירה. עכשיו אנחנו משלמים את המחירים של הפקרת הזירה: בשירות ציבורי בלתי מתפקד כמעט בשעת מלחמה, שירות שמופעל באמצעות מאכערים וגוזרי קופונים, בחינוך המופרט שקורס ובבתי הספר שפסקו לחנך, באוכלוסיות שאינן עובדות אבל מצהירות שאנחנו מתקיימים בזכותן, בשחיתות שנעשית מהמקפצה והפכנו אדישים כלפיה, ובאלימות הגואה.

כמות הרפש המוטח הרחיקה טובים מן הזירה ואנו משלמים את מחירי הפקרתה: בשירות ציבורי בלתי מתפקד בשעת מלחמה, בחינוך המופרט שקורס, באוכלוסיות שאינן עובדות, בשחיתות ובאלימות הגואה

אל מול תחושת השבריריות שחשים ישראלים רבים החרדים לגורל המדינה, נתגלתה חברה אזרחית מופלאה שהצילה את ישראל בשעתה הקשה.

הפוליטיקה, מסתבר, היא המקצוע החשוב ביותר. היא קובעת את גורלנו, את סדרי העדיפויות שלנו, איך נחיה וכיצד תעוצב סביבתנו. מי שרוצה ליצר תקווה צריך להיכנס לפוליטיקה ולהילחם על העתיד והטוב המשותף. זה דורש לפעמים ללכלך ידיים, לחדור לתעלות הביוב כדי לשחרר סתימות בזרימת עורקי החיים. אבל האדישות הורגת. ישראל התקלקלה – ועכשיו "הטובים לפוליטיקה".

ישראל שאנו חולמים עליה זקוקה לבנייה מחדש, לטלטלה עזה ולבריאה מחודשת בדרכה. היא זקוקה לאנשים מצוינים שיפלסו את הדרך וייאבקו לשנות את המגמות המסוכנות לעתידה.

הפוליטיקה נשלטת על ידי איכות אנושית ירודה, הנגועה בחלקה בשחיתות וריקבון, והיא זקוקה למהפכה שעושים רק מהפכנים שיוצאים לרחובות. במדינה עם כל כך הרבה צרות – איכות המנהיגות היא קריטית לקיומה ואסור להותירה בידי הוזים, משיחיים קיצונים, מושחתים ובורים. המלחמה בעזה מוכיחה לנו כל יום שאיכות המנהיגות היא קריטית לקיומנו.

הפוליטיקה, מסתבר, היא המקצוע החשוב ביותר. זה דורש לפעמים ללכלך ידיים, לחדור לתעלות הביוב לשחרר סתימות בזרימת עורקי החיים, אבל האדישות הורגת. ישראל התקלקלה – ועכשיו "הטובים לפוליטיקה"

לשבת במגדל השן, בהייטק, בעסקים, בבריאות, בחינוך, ולצפות כיצד קיצוניים מחריבים כאן הכול – זה פשע נורא ומתכון לכישלון ודאי. יש מדינות שיכולות להרשות לעצמן התפנקות כזאת של אזרחים. הנזק יתוקן על פני הזמן ואם לא עכשיו אז בעתיד. אנחנו לא.

האיומים הקיומיים והדרדרות בתחומים מרכזיים בחיינו דורשים מהפכה. התחלה מהיסוד, מבראשית. לכן, המאבק לתיקון החברה צריך להימשך. הצעירים הם התקווה והם נקראים להיכנס לפוליטיקה ולהשפיע על המציאות. ההיסטוריה הוכיחה איזה נזק וחורבן הולידה האדישות.

זה נכון, בפוליטיקה צריך לדעת לעגל פינות, להתחבק עם דמויות דוחות  ולהיות מקיאווליסט כשצריך. להפוך לחיה שמחליפה צבעים, להגיע לכינוס ולשמוע הרבה הערכות מטופשות ולהנהן שאתה מסכים. אבל כדי להגיע לנקודת הכרעה ולהבקיע את היעד צריך להתחבר גם עם עקומים ולהישאר ישר בפנימיותך. אנו חיים בעולם של ערכים מנוגדים, ולפעמים יש ערכים נעלים יותר שדוחקים הצידה ערכים אחרים.

ישראל זקוקה למנהיג מכונן – לשארל דה גול ישראלי שיוביל להפרדה מהפלסטינים ולאימוץ חוקה שתבטיח את קיומה של ישראל ליברלית, דמוקרטית וחופשית. דה גול הכריע לסגת מאלג'יריה למרות התנגדות חריפה ואפשרות של מרד בצבא שעמד על הפרק. הוא תיקן את החוקה והצעיד את צרפת קדימה.

ישראל זקוקה לטיפוס חדש של מנהיגות שנוטעת תקווה, שמעלה את המורל הלאומי ומחזירה את האמון במערכות השלטון. הכול הפוך מבנימין נתניהו. נאור, רודף שלום, בעל מופת אישי, מנהיג מאחד, קר רוח, שמקבל החלטות מעצבות עתיד. מנהיג מרגיע, נוטל אחריות ומודה בכשלים. מנהיג מחנך וממלכתי, דמוקרט שפיו וליבו שווים. מנהיג שאינו מעל החוק.

ישראל זקוקה למנהיג מכונן – דה גול ישראלי שיוביל להפרדה מהפלסטינים ולאימוץ חוקה שתבטיח ישראל ליברלית, דמוקרטית וחופשית. דה גול נסוג מאלג'יריה חרף התנגדות חריפה ותיקן את החוקה

כדי להביא עתיד חדש ומאתגר אחרי הקלקול של הדור האחרון צריך מנהיגים מבקיעי דרך ואמיצי לב. אנשים נחושים שיודעים את הדרך, בעלי מעוף וחזון שממשיכים במאבק עד לניצחונה של ישראל השפויה המקרינה אור על סביבתה, חופשית וליברלית.

הם מתהלכים בסביבתנו וזקוקים לדחף לקפוץ לתוך הנהר המטלטל. העולם שייך לצעירים – כל המהפכות הגדולות בעולם נעשו במרד של צעירים. יש רבים שעושים היסטריה אבל רק מעטים עושים היסטוריה. מול החולשה ותחושת ההתפרקות שאפיינה אותנו ב7 באוקטובר, ראוי לכבוש את הפוליטיקה שממנה יצמח הדה גול החדש.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.