בדרכי העפר המובילות לתל ערד האוויר צח וצינה של תחילת החורף חודרת בין העצמות. השמש מתחילה לשקוע וקבוצה של גברים מתכנסת באחד הפחונים במתחם הממוקם כמה קילומטרים מצפון לגן הלאומי.
נערים מביאים עצים להסקה ומוזגים תה ואחר כך קפה, כמקובל. ארשת דאגה נסוכה על פני הנוכחים, שהתאספו בעקבות תביעת פינוי שהגישה רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) נגד עשרה בני משפחת אל־קשחר.
"קיבלנו את הצווים, אני ואשתי והילדים, לא השאירו אף אחד", אומר אבי המשפחה, סאבר, שסיפר כי הוא מתכוון לפנות לעורך דין שיגיש כתב הגנה ושכרגע, בגלל המלחמה, הצו מוקפא".
בתחילת שנות ה־60 הממשל הצבאי העביר את השבט שלו מאזור עבדת לערוער, שם הוא עצמו נולד. בשנת 79 המדינה העבירה אותם שוב לתל ערד ומאז הם שם.
"התיישבנו פה ברשות הממשלה, לא בכוח, ולא פלשנו. עכשיו חילקו לנו את הצווים בלי להגיד לאן ללכת. אמרנו לפקחים שאנחנו רוצים לחזור לעין עבדת, שם המדינה הכירה באדמות שלנו, אבל לא הכינו לזה תשתית.
"לא שאלו מה אנחנו חושבים, שום דבר. אם לא הייתה מלחמה, כל השבט שלי היה מקבל את המכתבים האלה", הוסיף סאבר, שמעיד כי משפחתו שילמה בשטח הזה דמי חכירה במשך שנים.
"התיישבנו פה ברשות הממשלה, לא בכוח, ולא פלשנו. עכשיו חילקו לנו את הצווים בלי להגיד לאן ללכת. לא שאלו מה אנחנו חושבים. אם לא הייתה מלחמה, כל השבט היה מקבל צווים"
הצווים שחולקו לבני משפחתו, כך חוששים כאן כולם, הם רק ההתחלה. בהמשך עלולים להגיע תביעות פינוי למאות ואלפי תושבים מהשבטים ג'נאביב, נבארי, א־סנאע, אל־אעמור ועוד. באופן מפתיע, לאסיפה בסככה של משפחת קשחר הגיעו גם זוג יהודים ואלמן אחד שגרים כאן וחולקים את הדאגה מפני הפינויים עם שכניהם.
לפי החלטתה של איילת שקד כשרת פנים, אמורים לקום באזור הזה של מבואות ערד חמישה יישובים חדשים, ארבעה ליהודים ואחד לבדואים, והכוונה של המדינה היא ליישב את הבדואים ביישוב המיועד להם.
אלא שלטענתם לא הוצע להם פתרון כלשהו באופן רשמי, כפי שאומר גם שייח' ג'ומעה אל־קשחר: "אנחנו משבט ג'נביב ובאנו לפה מהר הנגב, עבדת, שם הסבים שלנו קבורים. הממשל הצבאי פיזר אותנו וב־79 הביאו אותנו לפה. הכירו באדמות שם אז מבחינתנו זו הזדמנות, תחזירו אותנו למקום שבו יש לנו זיקה לאדמה.
"למה כופים עלינו איפה לגור? אנחנו מוכנים ליישוב מחדש אבל בשטח המקורי בהר הנגב. אם הולכים לבנות לנו מגורי קבע אנחנו רוצים חוות לגידולי עדרים וגמלים ותיירות. אנחנו בדואים ורוצים לחיות כמו שהם חיים בוואדי רם בירדן ובכל מקום באזור".
"שייח' זה סתם, לא מקבלים שכר בעוד שלחבר'ה הדתיים נותנים משכורת ממשרד הדתות. אנחנו במצב שבו אין פתרון ודורשים התחשבות, אנחנו אזרחים"
שייח' ג'ומעה נושא בתואר ומקבל כאן את רשות הדיבור ראשון, אך אומר שברוח הזמן, התואר הלא רשמי מזכה אותו רק בתחושת אחריות: "אבא שלי היה השייח' וקיבלתי את התפקיד בירושה אבל אין לזה משמעות מבחינת המדינה, כשצריכים אותנו להביע משהו שואלים לדעתנו, אבל חוץ מזה מצפצפים עליך, אתה לא בעל סמכות. אתה כלום.
"שייח' זה סתם, לא מקבלים שכר בעוד שלחבר'ה הדתיים נותנים משכורת ממשרד הדתות. אנחנו במצב שבו אין פתרון ודורשים התחשבות, אנחנו אזרחים, למה אנחנו צריכים לפנות לארגון עדאלה ולעורכי דין?"
הלא מוכרים
הסיפור של תל ערד הוא במידה רבה הסיפור של כ־100 אלף תושבים ב־35 כפרים המוגדרים כ"לא מוכרים" בנגב או בלשון המדינה – "הפזורה". הרשויות מנהלות מולם מאבק על קרקעות בטקטיקה של "אכיפה מקדמת הסדרה" או ההיפך, במטרה לרכז אותם ביישובים עירוניים.
בינתיים, הם חיים בלי תב"ע וללא תשתיות. הבדואים עצמם רוצים לשמר את אורח החיים הכפרי, להיות "מושבניקים", אם אפשר להגדיר את זה ככה. יש מספר גופים הפועלים במקביל ליישום האכיפה נגדם (הסיירת הירוקה, הרשות לאכיפה במקרקעין ועוד), בטענות של פלישה ובנייה לא חוקית.
ברשות האכיפה במקרקעין אומרים שנכון להיום יש כ־200 צווים מנהליים נגד בנייה לא חוקית בכפרים הבדואים, אך בגלל הוראת שעה של המלחמה ("הארכת מועדים"), "הם לא יבוצעו עד 7 בינואר, אלא במקרים דחופים שקיבלו אישור מיוחד".
במקביל, בחודש פברואר השנה הוצאו עוד כמה מאות צווי הריסה למבנים ברחבי הנגב על ידי החטיבה לשמירה על הקרקע של רמ"י.
"התושבים בדרך כלל אומרים דבר אחד פשוט: אנחנו לא מתנגדים לכל צעד אבל לפני שמתחילים בפתרון כלשהו, רוצים להיות שותפים למשא ומתן ולגיבוש הפתרון. שיהיה משא ומתן. שלא ינחיתו עלינו תביעה ויגידו שלא שיתפנו פעולה", אומר עו"ד מרואן דלאל מארגון עדאלה, שנכח באסיפה בתל ערד ומייצג כפרים לא מוכרים נוספים שנגדם הוצאו צווי פינוי.
"התושבים אומרים דבר פשוט: לפני שמתחילים בפתרון כלשהו, רוצים להיות שותפים לגיבוש הפתרון. שיהיה מו"מ, שלא ינחיתו תביעה ויגידו שלא שיתפנו פעולה"
לכפרים הלא מוכרים אין נציגות ברשות הבדואים, שאמורה לפעול להסדרתם, ובפועל היא מנהלת מולם מאבק עיקש ובלתי נגמר. מנהל הרשות יאיר מעיין סיים את תפקידו כדי להתמודד על ראשות עיריית ערד וכרגע ממלא את מקומו יובל תורג'מן שפועל תחת השר עמיחי שיקלי. משניהם לא התקבלה תגובה לכתבה זו.
שותפות גורל
הניכור המסורתי שחשים בחברה הבדואית ביחס לממשל מלווה עכשיו גם בטראומה של המלחמה. בתל ערד, כמו בשאר הכפרים הבדואים הלא מוכרים, אפשר לראות מבנים שונים שכולם מחופים בפח מסוג איסכורית – סגסוגת של מתכות. זמן ההתראה הוא 15 שניות אבל המיגונית הכי קרובה לכאן היא במרחק של דקות ספורות או יותר.
אין פה אזעקות, וכדי לקבל התראה צריך אפליקציה. מי שכן מקבל את ההתראה בורח החוצה מהפחונים שעלולים להגביר את הפגיעה מרסיסי הרקטה. התוצאה היא שבכפרים הלא מוכרים הסיכון להיהרג מרקטה גדול פי כמה אלפים. ואכן, מתחילת המלחמה נהרגו שמונה אזרחים בדואים מרקטות.
11 בדואים נרצחו באירועי שבעה באוקטובר והקורבן האחרון אחרון הוא החטוף סאמר טלאלקה מחורה, שנהרג מאש צה"ל בעזה. כמו כן, שלושה תושבי רהט עדיין מוחזקים בשבי וכן הישאם א־סייד שחצה את הגבול ב־2015. בשנים האחרונות החברה הבדואית עלתה לכותרות בהקשר לאירועי פשיעה ואלימות.
באופן אירוני, המלחמה שינתה גם את המסגור התקשורתי הזה, כשהתברר שלצד היותם קורבנות, הבדואים גילו גם גבורה של ממש. כך, למשל, במקרה של המשפחה מרהט שהצילה עשרות אנשים שהיו במסיבת הטבע ברעים וכן רוכבת אופניים מקיבוץ בארי.
התחושה שכולנו באותה סירה התחדדה ותושבי הכפרים הלא מוכרים מקווים שאולי התחושות האלה יתורגמו לשינוי היחס כלפיהם במסדרונות הממשל ביום שאחרי המלחמה. "אני שומע הרבה תושבים שמדברים מדאגה, האם באמת אחרי המלחמה יהיה שינוי לטובה?" תוהה יצחק אבו אלקיען, סגן ראש מועצת חורה.
בחברה הבדואית מקווים שהגורל המשותף יתורגם לשינוי היחס במסדרונות הממשל אחרי המלחמה. "הרבה תושבים מודאגים ושואלים, האם אחרי המלחמה יהיה שינוי לטובה?"
"כולם מתפללים לשינוי ביחס הממשלה כלפי הבדואים, שעד היום המדינה לא מצאה לנכון להסדיר את מגורי הקבע שלהם. חוץ משבעה יישובי קבע, השאר תמיד מהווים מטרה להריסה. במלחמה שנכפתה על ישראל הם היו מוכנים לסייע ולשתף פעולה, גם בחוסן האישי והחברתי – ומרגישים שיש שותפות גורל.
"מדברים על להיטיב עם הדרוזים ולשנות או לבטל את חוק הלאום. גם הבדואים מרגישים שהם שילמו מחיר, אז אולי המדינה תפתח את העיניים ותראה שאפשר להתקדם יחד מהעצב הזה, אם ייקחו את זה לצד החיובי אולי ייצא מזה משהו טוב", הוסיף אל־אלקיען.
המלחמה הרעה גם את המצב הכלכלי הבעייתי ממילא בחברה הזו, ומשיחות עם אנשיה עולה תמונה קשה עד כדי פגיעה חמורה בביטחון התזונתי. כרטיסי המזון של אריה דרעי לא מגיעים לקבוצת האוכלוסייה הזו בגלל מכשולים בירוקרטים, כך שהם מסתמכים על יוזמות סיוע פרטיות.
"מתחילת המלחמה יש הרבה עסקים שנסגרו וכאלה שעבדו בחקלאות ותעשייה בעוטף עזה ועכשיו איבדו את עבודתם. המלחמה פגעה בהם ישירות, עד לקיבה – ואני אומר את זה באחריות".
"מתחילת המלחמה הרבה עסקים נסגרו וכאלה שעבדו בחקלאות ותעשייה בעוטף עזה איבדו את עבודתם. המלחמה פגעה בהם ישירות, עד לרמת הקיבה – אני אומר את זה באחריות"
שילוב של חוסר ביטחון פיזי וכלכלי הוא קטלני במיוחד ויוצר תחושה של ייאוש, כפי שאומר מעיגל אל־הוואשלה, רכז שטח במועצת הכפרים הלא מוכרים: "יש אווירה קשה של אכזבה. כשיש אזעקה אנחנו בורחים מהבתים שלנו כי הם בנויים מברזל חד וקשה – וכל נגיעה של רסיס תהרוג את כל מי שבבית. הפעם אני מרגיש גם את הפגיעה הנפשית.
"חוץ מהרקטות אנחנו מרגישים כאילו אנחנו לא במדינה, אין לנו אימא ואבא. יש הרבה יהודים שעזרו לנו ותמכו בחלוקת סלי מזון, אבל זה לא רשמי. לא מהמדינה.
"אין גוף שנקרא 'עבודה סוציאלית בכפרים הלא מוכרים', 130 אלף תושבים. רבים מרגישים שהם מבקשים נדבות מהמגזר הפרטי – וזה לא מכובד. אנחנו חיים פה ביחד אז שיסתכלו עלינו".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם