בימים הראשונים אחרי השבעה באוקטובר, כאשר ישראל הייתה עדיין בקרב בלימה שהתמקד בטיהור השטח, בסגירת הגדר ובגיוס המוני מילואימניקים, נקרתה לישראל, על פי פרסומים, "הזדמנות מבצעית נדירה לפעולה מאוד משמעותית, דרמה של ממש", שתשנה את יחסי הכוחות עם חזבאללה בלבנון.

יואב גלנט והרצי הלוי דחפו לביצוע הפעולה, בנימין נתניהו התנגד, בני גנץ וגדי איזנקוט שעדיין לא היו בממשלה הוכנסו בסוד עניינים ועמדתם הייתה דומה לזו של נתניהו.

גלנט והלוי דחפו לניצול "ההזדמנות המבצעית הנדירה" של פעולה "מאוד משמעותית" נגד חזבאללה. נתניהו התנגד, גנץ ואיזנקוט – שעדיין לא היו בממשלה – הוכנסו בסוד עניינים ועמדתם הייתה דומה לזו של נתניהו

מי שהכריעו את הכף היו האמריקאים, שהעניקו לישראל אשראי בלתי-מוגבל (באותה עת) למלחמה מול חמאס, אך לחצו להימנע מפתיחת חזית גדולה יותר בצפון.

ברוח זאת נקבעו קווי המלחמה כפי שהיא מתנהלת עד היום, פעולה גדולה שהולכת ומתרחבת בדרום, ואילו בצפון לחימה בעצימות נמוכה בעיקר לאורך הגבול. הפעולה המשמעותית הייתה בוודאות משנה את תמונת המצב. מצד אחד ישראל הייתה רושמת הישג ענק, מצד שני מלחמה בצפון הייתה נפתחת בוודאות.

על-פי האסטרטגיה המקובלת במלחמה במספר חזיתות, תפיסתו של גלנט הייתה נכונה יותר, פתיחת מלחמה מול היריב החזק יותר ולאחר היחלשותו/נטרולו מלחמה נגד היריב הקטן יותר, ללא סיכון של הצטרפות היריב הגדול יותר.

הסיכון במדיניות ההפוכה הוא בדיוק המצב בו ישראל נמצאת היום. לאחר שהיריב החלש יותר מצליח להתיש ולשחוק את המדינה, היא עדיין ניצבת מול אפשרות של מלחמה מול אויב גדול יותר.

ע"פי האסטרטגיה המקובלת במלחמה במספר חזיתות, תפיסת גלנט הייתה נכונה יותר. פתיחת מלחמה מול היריב החזק יותר, ולאחר היחלשותו/נטרולו – מלחמה נגד היריב הקטן יותר, ללא סיכון הצטרפות היריב הגדול

יחד עם זאת במצב שנוצר אחרי 7.10, מול המכה האדירה שספגו העוטף, הדרום וכל מדינת ישראל, ספק אם מישהו היה מוכן לקבל אפשרות של השארת עזה לשלב השני.

בהקשר הזה יש להזכיר את הרעיון שהעלה שאול מופז וזכה ללגלוג באותה תקופה – לסיים את פרשת החטופים אותה לא ניתן לדחות בעסקת חילופים ענקית ("כולם תמורת כולם"), פתרון שייתן לגיטימציה לדחיית המלחמה בעזה וטיפול בחזבאללה בשלב הראשון.

מופז: "לשחרר את כל האסירים הביטחוניים תמורת החטופים"https://t.co/nVYVGltp0B pic.twitter.com/eG6UzWvbtx

— החדשות – N12 (@N12News) October 27, 2023

סדר פעולות כזה היה מאפשר לישראל להגיע למלחמה בעזה כשהאיום בצפון הוסר וסוגיית החטופים נפתרה. חמאס אומנם היה זוכה בהישג ענק של שחרור אלפי אסירים, אבל היה פוגש את ישראל כעבור מספר חודשים משוחררת מאיום בצפון ומסיכון של פגיעה בחטופים.

בכל מקרה אין תשובה חד-משמעית לגבי סדר העדיפויות בין החזיתות, אך מה שבטוח, נכון להיום, חודשיים וחצי אחרי ה-7.10, בעוד שהמערכה בדרום מתקדמת, גבול הצפון משותק כבר חודשיים וחצי והמערכה האמתית לסילוק חזבאללה עדיין לא החלה.

מה שבטוח, נכון להיום, חודשיים וחצי אחרי ה-7.10, בעוד שהמערכה בדרום מתקדמת, גבול הצפון משותק כבר חודשיים וחצי והמערכה האמתית לסילוק חזבאללה עדיין לא החלה

המצב שנוצר מהווה הישג ענק לחזבאללה. צה"ל מרותק בגבול הצפון עם כוחות גדולים מאד שכוללים עשרות אלפי חיילי מילואים שגויסו בצו 8, אשר אורכו מתקרב כבר ל-80 יום (לשם השוואה – במלחמת לבנון השנייה משך גיוס החירום היה בסביבות 30 יום).

לכך צריך להוסיף כמובן את ההשפעה העצומה של המצב על האוכלוסייה האזרחית בצפון שפונתה מבתיה לפרק זמן דומה, זאת לצד כמובן שיתוק מוחלט של כל פעילות בישובים שחלקם מוגדרים כשטח צבאי סגור.

חשוב להבהיר – ברוב מוחלט של המפגשים בין חזבאללה לצה"ל – ידה של ישראל על העליונה. זאת הסיבה שחזבאללה סופר כבר קרוב ל-120 הרוגים לעומת 11 של ישראל. הבעיה היא שמבחינתם מדובר במחיר משתלם מאד לטובת השיתוק המוחלט של חבל ארץ שלם בישראל, לצד ריתוק חלק גדול מהצבא לצפון.

לכן חזבאללה מקפיד על שגרת מלחמה יומית מוגבלת אבל קבועה – מספר שיגורי רקטות ביום, החדרת כטב"ם לישראל, אירוע או שניים של ירי נ"ט על מוצב או סיור צה"לי, ולאחרונה גם לתחומי הישובים.

רוב הפעולות האלה מסתיימות ללא נפגעים ישראלים, אבל זה פחות חשוב מבחינת חזבאללה, כל זמן שהשגרה הזאת מתקיימת לא תהיה חזרה לשגרה בצפון, המפונים לא יחזרו והמילואים לא ישוחררו.

ידה של ישראל על העליונה, וחזבאללה סופר קרוב ל-120 הרוגים לעומת 11 של ישראל. רק שמבחינתם מדובר במחיר משתלם לטובת השיתוק המוחלט של חבל ארץ שלם בישראל, לצד ריתוק חלק גדול מהצבא לצפון

מבחינת חזבאללה אין עניין במלחמה עם ישראל, להיפך, המצב האופטימלי עבורו הוא שימור המצב שנוצר, שגרת לחימה שמונעת מישראל חזרה לשגרת חיים. בדרך דומה מירר חמאס את חייהם של תושבי עוטף עזה.

חזבאללה לעומת זאת נזהר מאד מאז 2006, וגם לאחר שחזר לגבול נמנע כמעט לחלוטין מלתקוף את ישראל, והשקט בצפון נשמר גם בתקופות המתוחות. מצב זה הסתיים עם פתיחת המלחמה בדרום ולחזבאללה יש את כל הסיבות לרצות לשמר אותו.

ישראל נמצאת במלכוד. למרות ההצהרות הנחושות של נתניהו, גלנט והרצי הלוי, פתיחת מלחמה שנייה וגדולה יותר מזאת שמתרחשת בעזה תהיה אתגר גדול מאד, לא רק מבחינה צבאית, אלא גם מבחינת החברה הישראלית.

מצד שני, ישראל השתנתה לתמיד ב-7.10. בעולם שלפני השבת השחורה התסריט היה ברור, הפסקת אש הייתה מושגת מתישהו, תושבי הצפון היו חוזרים לשגרה וחזבאללה היה חוזר לגדר. אחרי האירועים האיומים בדרום, וכשתמונותיהם של יותר מ-100 חטופים עדיין מזכירות מה עלול לקרות, הסיכוי לסיום כזה הוא אפסי.

כפי הנראה ישראל, שמעדיפה להימנע ממלחמה אבל לא תוכל להשלים עם המצב הקיים, מעדיפה כרגע לנסות ולפעול בערוץ הדיפלומטי ולדרוש את יישום החלטה 1701. החלטת מועצת הביטחון שהתקבלה בסיום מלחמת לבנון מחייבת את הרחקת חזבאללה מהגבול ואת ירידת צבא לבנון וכוח בינלאומי במקומו לגדר. ההחלטה נשמרה מספר שנים אחרי סיום המלחמה ולאחר-מכן הופרה ברגל גסה על-ידי חזבאללה.

מבחינת חזבאללה אין עניין במלחמה עם ישראל, להיפך, המצב האופטימלי עבורו הוא שימור המצב שנוצר, שגרת לחימה שמונעת מישראל חזרה לשגרת חיים. בדרך דומה מירר חמאס את חייהם של תושבי עוטף עזה

הסיכוי ליישום ההחלטה במצב הקיים אפסי, אבל הדרישה מאפשרת לישראל להרוויח זמן מול הציבור בישראל ולקבל לגיטימציה בינלאומית לפעולה צבאית, לאחר שיתברר שהאו"ם וממשלת לבנון לא מסוגלים למלא את חלקם.

אולי יקרה נס, חזבאללה ייסוג בהסכמה והכוחות הללו יתפסו את מקומו לאורך הגבול, אולם בהנחה שזה לא יקרה – אז תגיע הדילמה האמיתית של ישראל.  הממשלה תיאלץ לבחור בין פעולה צבאית משמעותית לסילוק חזבאללה מהגבול, פעולה שסיכוייה להפוך למלחמה גבוהים, לבין השלמה עם מצב בלתי-נסבל בו התושבים חוזרים לבתיהם, אולם חזבאללה נותר על הגדר והופך את מודל עוטף עזה לשגרת החיים של תושבי הצפון.

כאמור, בעידן שלפני ה-7.10 אין ספק איזו מהאפשרויות הייתה מקבלת עדיפות ("שקט יענה בשקט"), אבל אנחנו כבר עמוק ביום שאחרי ה-7.10, ולממשלה הנוכחית או לממשלה שתחליף אותה צפויה החלטה קשה ביותר בין שתי אפשרויות רעות.

ד”ר למדעי המדינה וליחסים בינלאומיים. עבודת הדוקטורט שלי בנושא “כללי משחק בלוחמה א-סימטרית” זכתה בפרס הקרן ע”ש ענבר עטיה ז”ל למחקרים בנושא טרור.