בתוך השיח על היום שאחרי המלחמה דבר אחד ברור: הציבור הישראלי רוצה להיות יותר סובלני ופחות מקוטב. ברגע האמת, מכל הארץ התגייסו נשים וגברים, חילונים, דתיים, חרדים, רפורמים, קונסרבטיביים, דרוזים וערבים כתף אל כתף, פשוטו כמשמעו, למען מדינת ישראל.

לכל קבוצה מהקבוצות המרכיבות את החברה הישראלית יש אחריות וחלק מרכזי בעיצוב המדינה בשש אחרי המלחמה, כשנכתוב את "החוזה החדש" של הקיום המשותף שלנו כאן, כחלק מבניית החוסן האישי והקולקטיבי שלנו.

לכל קבוצה מהקבוצות המרכיבות את החברה הישראלית יש אחריות וחלק מרכזי בעיצוב המדינה בשש אחרי המלחמה, כשנכתוב את "החוזה החדש" של הקיום המשותף שלנו כאן, כחלק מבניית החוסן האישי והקולקטיבי שלנו

קשה לנו לזכור היום, אבל בישראל שלפני שבעה באוקטובר, וביתר שאת במהלך חגי תשרי, היהדות שלנו הייתה בלב ליבו של הדיון בישראל, כאשר מחיצה בתפילה בין גברים ונשים, שירות נשים לוחמות בצבא או זכויות להט"ב היו עדיין מוטלים בספק. אחרי שבעה באוקטובר, דברים עמוקים השתנו, תהליכים שהיו לוקחים זמן רב התקצרו באחת, ודעת הקהל השתנתה לטובת מתינות והכלה.

כבר עכשיו ניתן להצביע על כמה דברים שקרו בחסות המלחמה וחשוב שלא יחזרו לאחור ביום שאחרי. אחד מהם הוא התמתנות הדיון, כתוצאה מרצון להתקרב וממיאוס בקיטוב ובדמוניזציה של קבוצות אחרות.

ה"ימין והשמאל" חזרו להיות פשוט "עם ישראל", רבים מהאזרחים הערבים מרגישים הזדהות עם המדינה, והמיעוט הדרוזי נרתם כולו למאמץ ומשלם את המחיר הגבוה ביותר שאפשר לשלם.

כולנו רואים את זה וכולנו מבינים שזאת הזדמנות לבנות שפה חדשה-ישנה, לזכור שיש לנו בית אחד ושאנחנו רוצים ורוצות לחיות בו באופן המכבד והנעים ביותר לכולנו.

גם הקשר עם אחינו ואחיותינו בתפוצות התחזק. עצרות תמיכה והזדהות עם ישראל מעבר לים, גיוס משאבים למען המדינה ומפוני העוטף וגבול הצפון, משלחות סולידריות של מנהיגים ומנהיגות יהודיים מרחבי העולם. ומאידך, תחושת דאגה כנה וערבות מקרב תושבי הארץ שלנו כלפי יהודי התפוצות, החווים מתקפה אנטישמית בקמפוסים ובמרחבים נוספים.

כבר עכשיו ניתן להצביע על כמה דברים שקרו בחסות המלחמה וחשוב שלא יחזרו לאחור ביום שאחרי. אחד מהם הוא התמתנות הדיון, כתוצאה מרצון להתקרב וממיאוס בקיטוב ובדמוניזציה של קבוצות אחרות

החזרה שלנו להיות "עם" כתוצאה מהשבר הגדול של שמחת תורה תשפ"ג לא הורידה מהכמיהה של הציבור הישראלי ליהדות, מכל הסוגים – רוחנית, דתית, מסורתית, קהילתית – כל אחת ואחד על פי דרכם.

להיפך, אנחנו רואים קבלה ורצון ביהדות שלא מדברת בקול קיצוני, מקבלת את אורחות החיים של כולם, תומכת בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת למען מי שצריך, לא קוברת מתגיירים מעבר לגדר, יהדות כזו שמעניקה תקווה, יהדות שמתנחמת בתפילות עתיקות לצד שירה עברית חדשה. היהדות של כולנו.

הסיבות והדרכים להתחבר לזהות היהודית מגוונות, לכל אחת יש את המוטיבציה שלה, חלק מבקשות רוח, חלק קהילה, אחרים רוצים להתחבר לשורש הקיום שלנו פה, לציונות.

את כל אלה מגלמת היהדות שהתנועות הליברליות מובילות, כזאת שבה קהילה וקהילתיות הן אבני יסוד, לצד שיוויון מגדרי מלא, מלחמה בלתי מתפשרת בגזענות ואהבת האדם, באשר הוא אדם. הצורך הזה של נשים ואנשים בקהילתיות, בא לידי ביטוי במספרים הגדלים של המצטרפים למעגלי הפעילות השונים של התנועה הרפורמית והתנועות היהודיות הליברליות האחרות בארץ.

כתנועה דתית וקהילתית יש בקרבנו רבים מבני ובנות יישובי העוטף, כאלה שחוו את הנורא מכל. בימים שבהם לכולנו נגמרו המילים, נשארים הרבנים והרבות להקשיב. הם פרוסים בכל הארץ, נמצאים שם למען הקהילות שמבקשות כעת להתאבל ולכאוב.

אנחנו רואים קבלה ורצון ביהדות שלא מדברת בקול קיצוני, מקבלת את אורחות החיים של כולם, תומכת בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת למען מי שצריך, לא קוברת מתגיירים מעבר לגדר, יהדות כזו שמעניקה תקווה

המלחמה הזאת כמו הכריחה את כולנו לעצור לרגע ולהקשיב. אחרי התזכורת הכואבת שקיבלנו, נדמה שרובנו מבינים שלא נגזר עלינו לחיות כאן יחד, אלא שאנחנו רוצים לחיות כאן יחד.

אנחנו מבקשים ומבקשות לאהוב ולהתפלל לשובם של החטופים. מי ייתן ובחוזה החדש שנכתוב למקום המדהים הזה, ניקח כולנו אחריות ונתעלה, נושיט יד מפויסת לשלום ונתחייב לעשות הכול כדי שיהיה פה טוב, בינינו לבין עצמנו.

"וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד" ונאמר אמן.

אנה קיסלנסקי משמשת כמנכ"לית התנועה הרפורמית החל משנת 2021. היא נולדה במוסקבה למשפחה יהודית חילונית, עלתה לארץ בגיל שנתיים וגדלה במשפחה חילונית עד שחפצה להינשא לבן זוגה ארתור. בהחלטה משותפת לוותר על הרבנות הגיעו לרב רפורמי והשאר- היסטוריה. אנה וארתור נשואים ומגדלים בצוותא שלושה ילדים ומתגוררים באבן יהודה.