1

לא קל להיות נהג אוטובוס בישראל, קל וחומר נהגת. יש פער בלתי נתפס בין האחריות לחייהם של עשרות נוסעים בכל רגע נתון, לבין התנאים, ההכרה וההוקרה שהנהגים מקבלים.

לא פלא שחסרים אלפי נהגים בתחבורה הציבורית: המדינה לא מכירה בהם כעובדי ציבור, המעסיקים קונסים אותם על כל שטות, הנוסעים אלימים ועל האווירה הכללית בכבישי ישראל אין צורך להרחיב. כשאל כל זה מתווספים מלחמה וטילים, זה קצת יותר מדי.

בשבוע שעבר, בכנס "תחבורה היום ומחר" בסינמטק תל אביב, עלתה על הבמה נהגת אוטובוס מהדרום כדי לחלוק מעט מחוויותיה על ההגה בימים הראשונים למלחמה. אלה היו שש הדקות הכי שקטות באולם במהלך הכנס כולו. זה מה שהיא סיפרה:

"אני גליה חן, בת 54, גרה באשקלון, אמא לשני בנים, אחד מהם נכה. אני עובדת באשקלון בתוך העיר עצמה ב'דן בדרום', ב-7 באוקטובר הבן שלי היה בן 26 והעזתים חגגו לו יומולדת עם טילים. ישר הבנו שזה הולך להיות משהו חריג, האשקלונים יודעים לזהות, נהיינו סוג של פיקוד העורף.

"ירדנו למקלט כי אין לי ממ"ד, אני גרה בשכונה של בתים ישנים. כל הלילה בין שבת לראשון ירדנו-עלינו-ירדנו, מיותר לציין שלא ישנתי כל הלילה. למחרת, יום ראשון 8 באוקטובר, אני צריכה לצאת לעבודה משש בבוקר עד 20:30 בערב, זו משמרת רגילה שלי. אני עושה פיצול ונחה באמצע שלוש שעות.

"הגעתי לעבודה – באותו יום הגענו בערך 30 מתוך 170 נהגים, חלקם גרים בשדרות, נתיבות, מן הסתם לא הגיעו לעבודה כי הכול חסום, חלק בצו 8 וחלקם ספגו פגיעה ישירה בבתים שלהם ולא הגיעו כי אין להם בית. אני הגעתי.

"אני, בכל סבב ומבצע, מגיעה לעבודה. מעולם לא הייתי בחל"ת, גם לא בקורונה. אני מכירה את הצורך בעובדים החיוניים, אנחנו תחבורה ציבורית בשעת חירום עושים את העבודה הכי חשובה – משנעים אנשים למפעלים החיוניים שלהם, משנעים נכים ומבוגרים לקופת חולים ולרכוש מזון, אנחנו מבינים את החשיבות של העבודה שלנו.

"יש לנו נהלים ברורים: ברגע שיש אזעקה, אתה פותח את הדלתות ומוציא את הנוסעים החוצה כמובן קרוב למדרכה, לא באמצע הכביש חס וחלילה. אם יש לידך מיגונית או מקלט פתוח מה טוב, אם יש לך כלום ושום דבר אז רק אלוהים איתך ובדרך כלל זה מה שקורה לנו.

"בתחנה הראשונה יש חדר נהגים ומיגונית, תחנה אחרונה יש חדר נהגים ומיגונית, ולאורך כל המסלול באמת אלוהים גדול.

"ברוב המקרים אתה נוסע בשטחים פתוחים עם נוסעים מאוכלוסייה שלא דוברת עברית, עם נכה בכיסא גלגלים שקשור, יש לך 30 שניות לרוץ להתרחק מהאוטובוס כמה שיותר בגלל הרסיסים שיכולים לפגוע באוטובוס – כבר ראינו מקרה של אוטובוס שספג רסיסים; המראה לא מלבב.

ישראלים תופסים מכסה בכביש בדרום הארץ במהלך אזעקת צבע אדום, 9 באוקטובר 2023 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

"אתה רץ עם האנשים, אתה צריך להשגיח גם על האנשים שלך וגם על החיים שלך, נשכב על האדמה, מניח ידיים על הראש ומתפלל. מחכה כמה דקות בזמן שכיפת ברזל מיירטת, אתה כבר לומד לזהות את הבום אם זה שלנו של יירוט או שזה נפילה – ואז המחשבות רצות בראש אם זה בבית שלך על הילדים שלך כי אין לך ממ"ד או על ההורים שלך המבוגרים שלא ירדו מקומה שלישית.

"ואז אני מרימה את הראש וזה אבסורד – אני רואה את כל הנוסעים שלי באים אליי כמו ילדים לאמא אווזה שמחזיקה את האפרוחים שלה סביבה, בטוחים שאני יודעת יותר טוב מהם אבל אני לא, אני כמעט כמוהם מבועטת, מפוחדת, מבוהלת אבל מנסה לשדר איזה ביטחון כי אתה נהג, אתה מוביל.

"ואז מתאוששת, מנקה את עצמי מהאדמה, החול והקוצים, חוזרת לאוטובוס מתחילה להניע את האוטובוס בחזרה, מסדירה נשימה ממשיכה את הקו.

"היה לי קו 3 – קו ארוך של 40 דקות מקצה לקצה של העיר – ואני לא אשכח אותו בחיים. היו מספר טיווחים של טילים – אתה מרים את הראש ורואה פגיעה ישירה ממש בתוך מבנה, אתה רואה חור פעור כזה ואתה אומר וואו איזה מזל גדול היה לי. הרסיסים על כל השכונה, אתה רואה את כל הבתים מחוררים. או שדה או סופרמרקט שעלה באש.

"ואז טלפנתי לסדרן ואמרתי שאני לא יכולה להמשיך את העבודה, אני רועדת, חרדות אימים, צריך ריכוז ודריכות כדי לנהוג ואין לי את זה כרגע. הבינו אותי, סיימתי את האוטובוס שלי והלכתי הביתה.

נהגת האוטובוס גלית חן (צילום: שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים)

"היו מקרים שחזרתי לאוטובוס אחרי אזעקות והייתי לבד, הנוסעים שלי העדיפו ללכת ברגל ולא לנסוע. היה מקרה של אדם בכיסא גלגלים שאמר לי אל תורידי אותי, אני נשאר באוטובוס, הזמן שייקח לך להוריד אותי חבל על החיים שלך. זו דילמה של נהג. אנחנו כבר בחודשיים של דילמות, מה אתה עושה עם המבוגרים והנכים במצב כזה.

"חשוב לחבק את הנהגים. גם כשאין מלחמה, אנחנו במלחמה כל היום על הכביש, עובדים 12 שעות ביום לפעמים גם בלי הפסקות, בלי שירותים. ואני אישה. המלחמה שלנו לא נעצרת אחרי חרבות הברזל, אלא מתקיימת באופן שוטף על הכביש".

2

סיכום השנה בגרמניה בתחום האנרגיה צוין עם הרבה סיפוק: כ-52% מסך החשמל במדינה מיוצר ממקורות מתחדשים. גם בספרד חצו ב-2023 את רף ה-50%, עלייה חדה לעומת 42% ב-2022.

סיכום השנה בגרמניה בתחום האנרגיה צוין עם הרבה סיפוק: כ-52% מסך החשמל במדינה מיוצר ממקורות מתחדשים. גם בספרד חצו ב-2023 את רף ה-50%, עלייה חדה לעומת 42% ב-2022

בכל מערב אירופה נרשם השנה זינוק משמעותי בייצור האנרגיות המתחדשות, כתגובת נגד למה שקרה אחרי פלישת רוסיה לאוקראינה. אז, כזכור, פוטין צמצם דרמטית את הזרמת הגז מערבה בתגובה לסנקציות שהוטלו על רוסיה, מחירי החשמל באירופה נסקו בחדות וחלק מהמדינות נכנסו למצוקה אנרגטית של ממש. השנה, מחירי החשמל צנחו ובאירופה נשמו לרווחה.

אנרגיות מתחדשות – ובראשן אנרגיה סולארית – הן מקומיות ומבוזרות, ומעניקות למדינות שמייצרות אותן ביטחון אנרגטי ועצמאות.

פאנלים סולאריים על גג בניין משותף. אילוסטרציה (צילום: iStock)

באירופה הפנימו את הלקח הזה, ורק במדינה אחת במזרח התיכון – שאסדות הגז שלה מאוימות מכל עבר על ידי צבא רחפנים מתאבדים וטילים משוכללים – ממשיכים לדשדש ולבסס כמעט 90% מייצור החשמל על פחם וגז.

כשחלק משרי הממשלה הם טראמפיסטים שמחבבים אנרגיה מזהמת, וכששר האנרגיה מתחלף כל שנה במסגרת קומבינות פוליטיות עלובות (השבוע אלי כהן מחליף את ישראל כ"ץ), למה כבר אפשר לצפות.

כשחלק משרי הממשלה הם טראמפיסטים שמחבבים אנרגיה מזהמת, וכששר האנרגיה מתחלף כל שנה במסגרת קומבינות פוליטיות עלובות (השבוע אלי כהן מחליף את ישראל כ"ץ), למה כבר אפשר לצפות

3

כניסתו לתוקף של החוק המחייב להצמיד לתוצרת חקלאית את ארץ המוצא הוא רגע מכונן. באזורים של החקלאות המקיימת והאורגנית חותרים לזה כבר שנים.

העולם התאגידי מבוסס על אנונימיות, על ניתוק מוחלט של הקשר בין הצרכן לבין מי שזרע, טיפח וקטף את העגבנייה שתככב בסלט של ארוחת הערב. כשמדובר בתוצרת ישראלית, חבל שהחוק לא הלך צעד נוסף וחייב לחשוף את שם המשק והחקלאי שמהם היא מגיעה. אבל גם שם המדינה זו התחלה.

היידוע של הצרכנים מתרחש ברגע רגיש במיוחד: לפי ניתוחים שנערכו במשרד החקלאות, המשק הישראלי יחווה בחודשים הקרובים חוסרים בכמה גידולים בגלל המלחמה. לגבי עגבניות, למשל, הצפי הוא למחסור של 30% לעומת הדרישה.

מתנדבים מסייעים בקטיף עגבניות שרי במושב עין הבשור, 16 בדצמבר 2023 (צילום: נועם רבקין פנטון/פלאש90)

המשמעות היא שהמחלוקת הסוערת על היבוא תתפרץ מחדש בקרוב מאוד. רשתות השיווק בגיבוי משרד האוצר יידרשו למלא את המדפים בעגבניות מטורקיה ואולי ממדינות נוספות; החקלאים יטענו שאם לא די במהלומות שספגו במלחמה, עכשיו גם מפקירים אותם בבית.

המצב האופטימלי הוא שכל העגבניות הישראליות – כמו גם ירקות ופירות אחרים – יימכרו וייאכלו לתיאבון, ורק אחר כך נשלים את החוסרים מבחוץ. רק שזה לא כל כך פשוט.

הסנכרון בין הביקוש להיצע הוא מלאכה מורכבת, האינטרסים והספינים עובדים שעות נוספות, ובהחלט עלול להיווצר מצב שעל אף שיהיה מחסור בתוצרת הישראלית – לא לכולה יהיה ביקוש כי מקומה כבר ייתפס על ידי תוצרת מיובאת.

וכאן בדיוק מגיע חלקם של הצרכנים הישראלים: אם נשתמש בחוק החדש כדי להקפיד להעדיף פרי וירק מישראל כל עוד הם נמצאים על המדף, נצמצם את היכולת של רשתות השיווק לעשות סיבוב על החקלאים הישראלים ועלינו, ולדהור אל היבוא גם אם הוא בכלל לא חיוני.

אם נשתמש בחוק החדש כדי להקפיד להעדיף פרי וירק מישראל כל עוד הם נמצאים על המדף, נצמצם את היכולת של רשתות השיווק לעשות סיבוב על החקלאים הישראלים ועלינו

4

בוקר בתל אביב. מגיע לפגישה בבניין ישן, מרחק נגיעה מכיכר דיזנגוף. דלת אחורית בחדר המדרגות, פתוחה למחצה, מעוררת את סקרנותי. אני פותח אותה לרווחה ולעיניי נפרס גן עדן קטן, חלל פנימי, משותף, בין הבניינים.

מעונות עובדים הו"ד בתל אביב (צילום: אביב לביא)

שמעתי רבות על מעונות עובדים שההסתדרות בנתה לפני קום המדינה, בעיקר בתל אביב ובחיפה, אך זו הייתה הפעם הראשונה שנכנסתי למתחם היפהפה, בין הרחובות פרישמן, דב הוז ופרוג בתל אביב.

שמו הרשמי מתחם מעונות עובדים הו"ד, ועיצב אותו האדריכל אריה שרון, זוכה פרס ישראל לאדריכלות. בתקופת המנדט שכן שם המטה הארצי של ההגנה.

פעם ידעו לבנות כאן: לשלב בין צפיפות אורבנית למרחב נשימה ירוק, בין פרטי לקהילתי לציבורי, בין עיר לטבע. אח, איפה הם האדריכלים ההם.