כה אמרה לאחרונה דניאלה וייס הוותיקה, מראשות "גוש אמונים": "צריך לשטח את עזה. להשאיר אותה בלי ערבים ובלי בתים. אין דרך אחרת לראות את הים".

חזון האימים הזה החזיר אותי באופן אירוני אל דברים טיפה דומים על חוף הים העזתי שכתבתי אני באוגוסט 1967. אלא שהפנטזיה שלי התבססה על דמיון מפותח, לא על השמדה ממשית של העיר ויושביה. וכך כתבתי בעקבות ביקור בעזה, הראשון וגם האחרון בחיי:

"עיר אפורה, שטוחת קווים, חוגרת בלואים. חלקת הים הנגלית אליך מעבר לרחוב המאובק – כמו לא תאמן היא כאן…אם יצלח דמיונך כדי לגלף עיר זאת מבלואיה, אולי יעלה לפניך מראה שיש בו רומנטיקה מזרחית: רחובות לבנים, שוק תוסס בשמש. פריחת הפואנציאנות הלוהטת באדום – לא עוד זרה לרחוב העגום. וכחול הים לא מעולם אחר הוא. עיר לבנה מערי הלבנט שיושביה מניפים ידם לשלום".

חזון האימים של דניאלה וייס החזיר אותי באופן אירוני אל דברים טיפה דומים על חוף הים העזתי שכתבתי אני באוגוסט 1967. אלא שהפנטזיה שלי התבססה על דמיון מפותח, לא על השמדה ממשית של העיר ויושביה

אני מתנצלת עכשיו על ההיסחפות, על הלשון המליצית והארכאית. זאת הייתה רוח הזמן. ובגיל כה צעיר הכתיבה קולחת בלי צנזורה עצמית ובלי מחסומים. הגעתי לעזה ככתבת עולת ימים של "השבוע בקיבוץ-הארצי", אז ביטאון קיבוצי השומר-הצעיר.

ברוך חכים מקיבוץ שובל הנגבי הזמין אותי להצטרף לסיור. הוא היה יליד לבנון שהערבית שפת אימו, פעיל נמרץ במחלקה הערבית של מפלגת מפ"ם אשר דגלה בדו-קיום יהודי-ערבי. חכים טיפל גם בענייני הבדואים שבתחום המועצה האזורית הנגבית "בני שמעון".

זה היה כחודשיים אחרי מלחמת 1967. ברוך חכים סייר פעמיים בשבוע בערי רצועת עזה וחיפש משפחות וקבוצות שאפשר לקיים איתן פעולות הסברה ואף להפיץ בעזרתן את "אל מירסאד", שבועון מפ"ם בערבית.

הוא הכיר את עזה שלפני מלחמת העצמאות, 1948. בשובו למקום אחרי ששת הימים כבר לא מצא שם את מכריו הישנים והתחיל לחפש נקודות אחיזה חדשות. הוא היה אז בן 42 והאמין באמת שאפשר לגשר על תהום השנאה. ואני, שלא ידעתי בעצם כלום על עזה, שתיתי בצמא את דבריו. וכך סיפר:

"באחת החנויות פגשתי פרצוף צעיר נחמד והתחלנו לשוחח באופן גלוי למדי. התקבצו סביבנו ידידים נוספים. כך נוצר חוג ראשון של עזתים שאפשר לשתות איתם קפה. אבל החדירה למחנות הפליטים הייתה יותר קשה. אני ועמיתים מהמחלקה הערבית של מפ"ם לקחנו איתנו לסיורים ברצועה בדואים משבט אל-הוזיל שיש להם כאן קרובי משפחה. פתחנו את הביקור באיזור הפליטים חארט אל זיתון. הפגישות המחודשות לוו בהתרגשות ואף בדמעות. בהמשך נוצר גם קשר הדדי של שיחה".

חכים האמין שאפשר לגשר על תהום השינאה, וסיפר: "באחת החנויות פגשתי פרצוף צעיר נחמד והתחלנו לשוחח באופן גלוי למדי. התקבצו סביבנו ידידים נוספים. כך נוצר חוג ראשון של עזתים שאפשר לשתות איתם קפה"

בני השיח, לפי ברוך חכים, היו כולם משכילים ולא הביעו שביעות רצון מעבדול נאצר, שליט מצרים דאז, גם לא אהדה גלויה לשלטון המצרי. הם היו שרויים בערפל ובחרדות. פחדו לשתף פעולה עם ישראלים בגלל חשש מנקמה אם הרצועה תוחזר למצרים. זיכרון ההתרחשויות אחרי מלחמת סיני, 1956, היה עדיין טרי.

לעומת זאת הם דיברו בגלוי על סוגיית השיבה, חזרת הפליטים לארצם. הכרזת הישראלים "אף פליט לא יחזור!" נראתה להם מטופשת. אם ישראל הייתה מביעה הסכמה עקרונית לחזרת פליטים, היו חוזרים כרבע מהפליטים לכל היותר. כל השאר לא רצו לחיות תחת משטר ישראלי, או שלא היו להם נכסים בישראל. רבים מהם התקיימו מהקצבה של בניהם העובדים בכווית, במצרים או בגרמניה.

ברוך חכים נתקל בחרדות גם ברחובות עזה שמחוץ למחנות הפליטים. לדבריו, אנשים חוששים לקחת לידיהם עיתון ישראלי, בגלל איומי השבאב הלאומני. ילדים מוכרי עיתונים סופגים אפילו מכות. מי שמעז בכל זאת לקרוא עושה זאת מתוך סקרנות. צעירים משכילים מעריכים במיוחד את הדמוקרטיה הישראלית. הם שמעו את שבחיה מפי הבדואים, קרובי משפחתם.

חכים, אופטימיסט שכמותו, האמין בכוחה של הסברה רצינית על ישראל, דמותה ואיכותה. הוא האמין "שאם נקבל מהממשל הצבאי רישיון לפעילות הסברה ממוסדת, לא פרטיזנית כמו פעילותנו היום, נוכל לגייס מייד גדודי שלום: סטודנטים, פעילי המחלקות הערביות ודומיהם, ולארגן כבר מחר אסיפה של מפ"ם בעזה".

חכים נתקל בחרדות גם ברחובות עזה שמחוץ למחנות הפליטים. לדבריו, אנשים חוששים לקחת לידיהם עיתון ישראלי, בגלל איומי השבאב הלאומני. ילדים מוכרי עיתונים סופגים אפילו מכות

ואני, אז צעירה ותמה, רציתי להזדהות עם אמונתו של ברוך חכים. כותרת הכתבה שפרסמתי הייתה "מפ"ם בעזה". הכתבה נפתחה בתיאור חוויותי בשוק. כמה מיני סדקית שקניתי שם שמורים עד היום בביתי. ספק אם שמתי לב אז לפער שבין חווית הקנייה המתוארת לבין האופטימיזם של ברוך חכים, שוחר השלום מקיבוץ שובל. וכך הכתבה נפתחה:

"עזה העיר מציעה לך מרכולתה הדלה. פירות בשמש ומיני סדקית מגובבים על מדרכותיו המאובקות של רחובה הראשי, ואין חדווה בשווקיה ההומים…מכל הצבעים העגומים כאן, תזכרי במיוחד את שחור העיניים. עיני השבאב. הן מציצות אליך מכל דוכן ופינה (איך ארבו לצלוף לפני שבועות…). איש שוטח סחורתו לפניך ומכריז מלוא קולו על 'הכל בלירה'. או 'אחד בלירה', ופניו – מסיכה אטומה.

"עיניים מושפלות, מציצות בהסתר, ניצוץ של מזימה בהן, לא מישירות מבט, פונות רגע הצידה. אפילו חנופה לא תמצאי כאן. ואם הצלת חצי חיוך מילד – ערמומיות בו. עיר לא אהובה שאינה גלוית עיניים".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.