בכל פעם שאני מטייל בארצנו הקטנטונת, אני נדהם מהגיוון הגאוגרפי הבלתי יאמן. אמנם היא לא גדולה בכלל, אבל הארץ שלנו מהווה גשר בין שתי יבשות וגבולותינו משתרעים מהמדבר הצחיח בדרום עד להרים המושלגים בצפון.

אך כמה שגיוון השטח מרתק, הגיוון היפה ביותר שלנו נמצא בין הגבולות. בין ההרים ומישורים ישנו גיוון של חיים יהודיים כפי שלא היה בהיסטוריה. כל עיר וכל כפר מציעים דרך אחר להיות יהודי.

כשאני הגעתי עם חבריי לארץ הזאת כעולה חדש לפני שנתיים וחצי, התברכנו למצוא בית בקיבוץ אורים שבעוטף עזה. אורים, אשר הוקם ב-1946 כאחת מאחת עשרה נקודות הנגב, נברא, ככל קיבוץ, על מנת להחזיר את עמנו לאדמה.

על פי חזון מנהיגי הזרם הסוציאליסטי של הציונות, אשר שנאו את החולשה וחוסר ההגנה של יהודי הגטו, הקיבוצים נועדו להפוך את תושביהם ליהודים חדשים, חזקים, ובריאים דרך חיים של צניעות ועבודה חקלאית.

אף כי רוב הזמן שביליתי בקיבוץ אורים היה בשבתות בין זמן השירות הצבאי שלי בבסיס, אורח החיים היפה שם מצא חן רב בעיניי.

הקיבוץ העיר בתוכי, בן אדם אשר נולד וגדל בפרוור חומרני בטקסס, אהבה עמוקה לפשטות. כשהלכתי הביתה כל שבוע, עם השמש השוקעת על השדות בנוף, ראיתי ילדים יהודיים רצים על הדשא הרחב ללא דאגה בעולם, ראיתי תיכוניסטים מתאספים במועדון שלהם, ומבוגרים חוזרים אל משפחותיהם מעבודה. לקיבוץ יש את היכולת לקשר בין ילדיו ופועליו לטבע אשר סביבם ולאיכרים היהודיים אשר עמלו גם הם על אותה אדמה לפני דורות רבים.

אחרי שנה וחצי בקיבוץ האהוב שלי, עברתי לתל אביב, הפריז המזרח תיכוני שלנו. בשעות צהריים האביכות אשר אפיינו את זמני בעיר הזאת עד עכשיו, ראיתי את התושבים הצעירים והשזופים של תל אביב נוהרים אל השדרות הרחבות ומתהלכים בין האוסף העצום של הבניינים הטמפלריים, האקלקטיים, הבאוהאוסיים, והברוטליסטיים בעיר.

תל אביב, עם מגדליה הגבוהים, החיי לילה הבלתי פוסקים, ומצעדי הגאווה הראוותנים, הביאה את המדינה כולה לתוך המאה ה-21. במדינה של היסטוריה ואידאולוגיה, אמונה ומאבק, תל אביב מתריסה בנהנתנות שלה.

כי העיר הזאת, החלון שלנו למערב, מציעה למדינה היהודית אורח חיים אוניברסלי, קוסמופוליטי, וליברלי. היא מקשרת אותנו לעולם אשר מעבר לגבולותינו ומחיה אותנו עם תקווה לעתיד שלפנינו. זה מה שתל אביב מציעה לתושביה, חיים אשר מוגדרים פחות על פי העבר היהודי, מאשר העתיד היהודי.

אך עם כל האהבה שלי לקיבוץ ולתל אביב, רק עיר אחת חרוטה לנצח בלבבי. כשאני הולך בסמטאותיה הצרות, בין ההריסות ואתרי בנייה, בין ארמונות עות'מאניים לשכונות חצר, נשמתי עפה לשמיים.

בעיר הזאת, הכל כך מבוקשת והכל כך אהובה, שלושים מאות של היסטוריה מוטלות על כל אחד מאתנו, ודורשות כבוד. כל נשימה בירושלים היא קרב וברכה.

כל שבוע כאשר אני עולה ברכבת דרך הגבעות המיוערות של יהודה אל עירנו הזהובה, הדאגות היומיומיות שלי נעלמות ואני מכושף מהסיפור של המקום הזה, סיפור של ארץ ועם משוחרר וכבוש ומשוחרר שוב פעם. לחיות בירושלים, בעדות החיה לקשר הקדוש בין עם, ארץ, ואלוקים, זה לחוות את הציביליזציה היהודית בכל תפארתה.

הגיוון הזה של אורחות החיים היהודיים, בין אלה של הקיבוצים, תל אביב, וירושלים בין היתר, הוא לא רק תוצר של התפתחות אקראית של מדינתנו. כל חלק של ישראל הוא פרי של תנועה אידאולוגית שונה: ציונות סוציאליסטית, תרבותית, דתית, ועוד רבות המציעות דרכים שונות להיות יהודים במולדתנו, חזונות אשר משקפים את כל חלקי הנשמה היהודית אשר הומיה בנו.

העבודה נותרה לנו, לבנות ולהיבנות, לעצב ולהתעצב על ידי הארץ אשר אליה שבנו.

מתן הוא עולה חדש מטקסס ומשרת כחייל בודד. הוא ציוני, מסורתי, ואוהב קרמבו בכל ליבו

מחנה אושוויץ הוקם בדרום פולין כבר באפריל-מאי 1940.

תאי הגאזים החלו לפעול באושוויץ-בירקנאו במרס 1942.

ההערכה היא שנרצחו במחנה עצום הממדים 1.2 מיליון נשים וגברים וילדות וילדים. 90 אחוז מהם יהודים.

כמיליון ומאה אלף נרצחים יהודים. נשים וגברים וילדות וילדים.

ההערכה היא שנרצחו במחנה עצום הממדים 1.2 מיליון נשים וגברים וילדות וילדים. 90 אחוז מהם יהודים. כמיליון ומאה אלף נרצחים יהודים. נשים וגברים וילדות וילדים

וכן 100 אלף נרצחים מקרב הפולנים, השבויים הסובייטים, הצוענים, שבויי מלחמה נוספים, מתמודדי נפש ועוד.

הנאצים הפסיקו את פעילות המחנה ב-18 בינואר 1945 והחלו את צעדות המוות.

הצבא האדום נכנס לאושוויץ ב-27 בינואר 1945. במקום היו 7500 יהודים שנותרו חיים. ביניהם מעט ילדות וילדים.

כל מי שקורא מעט על הרצח ההמוני ועבודות הכפייה והמסדרים האינסופיים והעונשים המזוויעים והעינויים הסדיסטיים ותנאי הקיום המחרידים והרעב והשוד העצום של הקורבנות וסימונם של עובדי הכפייה באמצעות חריטת מספר ביד ועל הפרדת הילדים והפעוטות והתינוקות מהוריהם ושליחתם לתאי הגאזים במחיצת זקנים וחולים וחלשים;

כל מי שחושב על בניית תא גזים שניתן להמית בו 800 בני אנוש בבת אחת, ועוד אחד שניתן להמית בו 1200 בבת אחת – כל מי שקורא או צופה או מקשיב לניצולים המתמעטים, יודע שלא דברי המנהיגים ביום השואה הבינלאומי הם העיקר

וכל מי שחושב לרגע על החומר ששימש לביעור כינים ואשר הפך להיות גז המוות של היהודים באושוויץ (ציקלון B); וכל מי שחושב על האימה של המסדרים הארוכים והנוקשים והמבעתים בבוקר ובערב ובשיא הקור ובבגדים דקים;

וכל מי שחושב על הרעב הנורא ועל הפיכת בני אנוש למוזלמנים ועל העובדה שפרק הזמן הממוצע של ההישרדות של אסיר בתקופות רבות באושוויץ היה 3 חודשים;

וכל מי שחושב על בניית תא גזים שניתן להמית בו 800 בני אנוש בבת אחת ועל בניית תא גזים נוסף וגדול יותר שניתן להמית בו 1200 בני ובנות אנוש בבת אחת

ובכן, כל מי שקורא את הדברים או צופה בתיעוד ויזואלי שלהם או מקשיב לניצולים המתמעטים מאד וחושב מעט על הדברים, יודע שלא דברי המנהיגים מפסגת המנהיגים לרגל יום השואה הבינלאומי הם העיקר.

העיקר הוא צבי בן ה-94 שאמא שלו ואבא שלו ו-9 אחיו ואחיותיו נרצחו באושוויץ והוא הקים משפחה חדשה וברא חיים חדשים וביקש להיות נוכח בכנס הזיכרון של פורום השואה הבינלאומי, אך בקשתו לא נענתה

העיקר הוא צבי בן ה-94 שאמא שלו ואבא שלו ו-9 אחיו ואחיותיו נרצחו באושוויץ והוא הקים משפחה חדשה וברא חיים חדשים וביקש להיות נוכח בכנס הזיכרון של פורום השואה הבינלאומי, אך בקשתו לא נענתה.

ובכן, בליבנו הוא יהיה נוכח כל הזמן.

*  *  *

ולסיום, כמה מילים על שולמית אלוני ז"ל. שולמית אלוני הייתה מאד לא מושלמת. היו לה נקודות עיוורון מסוימות. אבל שולמית אלוני סייעה להבין שאם ניתן להפיק לקח מהשואה (אם ניתן בכלל), זהו הלקח בדבר החשיבות העצומה של ביצור המשטר הדמוקרטי ושריון זכויות האדם מתוך הכרה בערך האדם ובזכותו לחיים, לחירות ולכבוד.

שולמית אלוני הייתה מאד לא מושלמת. היו לה נקודות עיוורון מסוימות. אבל שולמית אלוני סייעה להבין שאם ניתן להפיק לקח מהשואה, זהו הלקח בדבר חשיבות ביצור המשטר הדמוקרטי ושריון זכויות האדם

לכן היא נאבקה בכיבוש (ולא מתוך שנאה למתנחלים חלילה), ולכן היא נאבקה בממסד הרבני (ולא מתוך שנאה לחרדים חלילה), ולכן פעלה להפרדת הדת מהמדינה, ולכן נאבקה למען שוויון זכויות לנשים ולמען שוויון זכויות לאזרחים הערבים ולמען זכויות האדם והאזרח הליברל-דמוקרטיות והסוציאל-דמוקרטיות של כולנו.

וחוץ מזה, שולמית אלוני הבהירה לנו שמנהיגים שמשוכנעים שאין להם תחליף, הם הגרועים שבמנהיגים.

היא הבינה היטב את פוטנציאל הדיקטטורה שטמון בנרקיסיסטים שמשוכנעים שאין להם תחליף. את פוטנציאל השחיתות, הניתוק ממצוקות הציבור, ההאדרה העצמית, היכולת של המנהיג המגלומן להקיף עצמו בחבורת חנפנים חדלי אישים ואת הסכנה העצומה שטומן שלטון היחיד שמתבצר על כיסאו לעצם המשטר הדמוקרטי.

היא הבינה היטב את פוטנציאל הדיקטטורה שטמון בנרקיסיסטים שמשוכנעים שאין להם תחליף. את פוטנציאל השחיתות, הניתוק ממצוקות הציבור, ואת הסכנה העצומה שטומן שלטון היחיד שמתבצר על כיסאו לעצם המשטר הדמוקרטי

סוג של נביאה חכמה:

היא ידעה שהכיבוש, השליטה הצבאית על מיליוני נתינים משוללי זכויות, יצירת 2 מערכות חוק שונות בהתאם למוצא אתני שונה בגדה ולאומנות וגזענות מעמיקות – יחריבו את המשטר הדמוקרטי הישראלי השברירי. והיא ידעה היטב שמנהיגים מגלומנים שמתעקשים לא לפנות את מקומם, עלולים לנסות להפוך את מדינת ישראל למדינה בלתי דמוקרטית. לאוטוקרטיה.

היזכרות בדבריה, מאמריה ומעשיה של האישה הנבונה הזו, מחייבת אותנו לפעולה: נגד הכיבוש הממאיר. נגד שלטון השחיתות. נגד הסכנות שאורבות לדמוקרטיה הישראלית. לזכויות האדם של הישראלים והפלסטינים. למדינת ישראל. לנו ולילדינו.

6 שנים למותה של המשפטנית, חברת הכנסת והשרה שולמית אלוני. היום.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.