המגזין העצמאי הפרוגרסיבי The Nation פרסם ב-25 לינואר 2024 אסופת חמישה מאמרים של הוגים פלסטינים בכותרת "מה זה אומר להיות פלסטיני עכשיו?" (What Does It Mean to Be Palestinian Now?). ובכותרת המשנה: "מאז ה-7 באוקטובר, שאלה זו הפכה לעניין בעל חשיבות רבה, על רקע דיכוי חופש הביטוי והמחאה. חמישה כותבים מהרהרים במצב החיים הפלסטיניים כיום. נורה עראקאת, אחמד מור, נור הינדי, מוחמד אל-כורד ולילא אל-אריאן.
אז מה זה אומר להיות פלסטיני עכשיו? זו שאלה שאנחנו יודעים שהתשובה עליה תמשיך להשתנות בחודשים ובשנים הבאות. אבל אנחנו צריכים להמשיך לשאול את זה. העורכים".
קראתי את המאמרים וחזרתי וקראתי את המאמר של נורה עראקאת "יום בחיים" (A Day in the Life), המתאר יום בחייה בארה"ב בזמן המלחמה בעזה. נורה סאלח עראקאת היא פרופסור חבר באוניברסיטת רטגרס, משפטנית ועורכת דין לזכויות אדם המתמחה בלימודים בינלאומיים. היא רואה עצמה כאמריקאית-פלסטינית, עיקר עיסוקה הוא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והיא מבקרת אקטיביסטית של מדינת ישראל.
חזרתי וקראתי את מאמרה של נורה עראקאת "יום בחיים", המתאר יום בחייה בארה"ב בזמן המלחמה בעזה. עראקאת רואה עצמה כאמריקאית-פלסטינית ומבקרת אקטיביסטית של מדינת ישראל
המאמר שלה באסופה הינו חד צדדי, משופע בהטיות ובשגיאות. המילה ג'נוסייד מופיעה 4 פעמים מתוך 1170 מילים במאמר. היא מתעלמת מהטבח שנעשה באזרחים ישראלים וזרים ביישובים אזרחיים, בו נרצחו למעלה מ-1,200 אנשים במהלך בוקר ה-7 לאוקטובר, עד שהצבא הישראלי הגיע. היא לא רואה בקריאה לחופש לפלסטין "מהנהר ועד הים" ("From the River to the Sea Palestine Will be Free") קריאה לרצח העם בישראל.
המאמר של נורה עראקאת ומאמרים ונאומים אנטי-ישראליים אחרים שלה, הם בנוסח: אלו הן המסקנות שלי, עליהן אני מבססת את הטיעונים ואת הממצאים שלי, את הפרשנויות שלי לעובדות ולאירועים, ואת טענות הפייק הדמגוגיות שלי.
היא מסיימת את המאמר במילים "ואני רוצה להתעורר לחדשות על הפסקת אש".
בדרך מוזרה ולא צפויה, המאמר מתקרב לתאר, בשינויים המתחייבים, את החיים והסבל המתמשך, היום-יומי, של משפחות ישראליות רבות. מאות משפחות שילדיהן ומקורביהן נרצחו ב-7 לאוקטובר, או נחטפו ונמצאים עכשיו בעזה, ואת החיים והסבל המתמשך, היום-יומי של מאות אלפי הפליטים הישראלים שנעקרו מבתיהם בישובים בגבולות עזה ולבנון, ושל עשרות אלפי משפחות ישראליות שילדיהן ומקורביהן נמצאים עכשיו בעזה, נלחמים בעזה.
אלו ואלו, הפלסטינים והישראלים, נכנעו לכוחות אפלים, למנהיגים שהביאו וממשיכים להביא עליהם אסון. בכל לילה הם מביעים את אותה משאלה שהביעה נורה עראקאת: הבה נתעורר לחדשות על הפסקת אש.
אלו ואלו, הפלסטינים והישראלים, נכנעו לכוחות אפלים, למנהיגים שהביאו וממשיכים להביא עליהם אסון. בכל לילה הם מביעים את אותה משאלה שהביעה נורה עראקאת: הבה נתעורר לחדשות על הפסקת אש
כאמור, אפשר לקרוא את המאמר כתיאור יום בחייהם של אזרחים ישראלים בישראל ושל יהודים בארה"ב ובאנגליה ובמקומות אחרים. במקור מופיעה אצל עראקאת הפסקה הבאה:
"זה הצליל שמפלח אותי. האמא אוחזת בבנה התינוק עטוף בתכריכים לבנים, גונחת בהלם. ילדה קטנה התכרבלה ליד גלגלי אלונקה שהחזיקה את אביה. בין צעקותיה אנו שומעים אותה מתחננת: 'באבא!' יש גם את האב עם זרועות רזות, עדיין בנעלי הבית שלו, מכוסה אפר, צועק את שמות ילדיו בזה אחר זה. הוא הופך חתיכת בטון מנופצת בחיפוש אחר התינוקות שלו, אבל אין דבר מלבד הריסות".
קל מאוד לתרגם את זה למציאות שלנו, בשינויים קלים:
"זה הצליל שמפלח אותי. האם האוחזת בבנה התינוק הבוכה בהלם. ילדה קטנה המתכרבלת ליד אמה ההרוגה השרופה, בין צעקותיה אנו שומעים אותה מתחננת: 'אמא!'. יש גם את הסבתא עם זרועות רזות, עדיין בנעלי הבית שלה, מכוסה אפר, צועקת את שמות ילדיה ונכדיה בזה אחר זה. ויש את מאות המתנדבים והחיילים שמנסים למצוא ניצולים מהטבח בישובים בגבול עזה, ובאתר פסטיבל 'נובה', אבל אין דבר מלבד בתים שרופים ומכוניות מנוקבות כדורים".
ויש, למשל, את תיאורה של שי לי-רון, סטודנטית בהרוורד, שיכול היה להשתלב באופן דומה בטקסט של עראקאת:
"המשפחה שלי, יש לי בני דודים שגרים בכפר עזה. אני זוכרת שבאותו יום (7 לאוקטובר) פשוט הרגשתי חוסר אונים הכי גדול שאי פעם חוויתי. קורה משהו הזוי, קורה משהו שהוא בלתי נתפס על הדעת, ואני לא יכולה לעשות כלום. כרגע".
דעדותה של לי-רון בדו"ח רולניק פרק 2 מדקה 21:50:
יש את התיאור של אבי דבוש על תלאותיה של משפחה אחת מתוך מאות אלפי הפליטים הישראלים שנעקרו מבתיהם בישובים בגבולות עזה ולבנון:
"המיטה ה17:
השבוע עשינו חישוב כמה מיטות עברנו מערב ה-8.10 (אחרי 40 שעות ללא שינה). הגענו ל-16 מיטות. חלקן זמניות יותר וחלקן פחות. ירושלים. עין החורש. הרדוף. ברור חיל. ניו יורק. תל אביב. נאות סמדר. ועוד ועוד. ואילת כמובן.
הערב הגענו למיטה ה-17. בתפילה קטנה שהבאה תהיה המיטה הזמנית הקבועה בבאר שבע וניטע שורשים, גם אם זמניים, בבירת הנגב.
חושבים ללא הרף על החברים והחברות שלנו וכל מי שישנים על רצפה טחובה במנהרה בחאן יונס או על מזרן עבש. מפוחדים ורעבים. שישובו במהרה אלינו!".
אפשר לקרוא את המאמר של עראקאת כתיאור יום בחייהם של אזרחים ישראלים בישראל ושל יהודים בארה"ב ובאנגליה ובמקומות אחרים. קל מאוד לתרגם פסקאות ממאמרה למציאות שלנו
ואסיים בפרפרזה על דבריה של איימי שומר:
אם אתם צועקים "רצח עם" אבל שתקתם אחרי הטבח של השבעה באוקטובר,
אם אתם קוראים להפסקת אש, אבל לא לשחרור החטופים, אם התבטאתם נגד ההפצצה הטרגית, כאילו של ישראל, על בית החולים בעזה, אבל לא חזרתם בכם כשנודע לכם שזה נעשה על ידי הג'יהאד האסלאמי, אם אתם מתנגדים לזכותה של ישראל להגן על עצמה אבל לא אומרים כלום על שיגורי הרקטות המתמשכים של חמאס, הג'יהאד האסלאמי, חזבאללה וסוריה לעבר האוכלוסייה האזרחית בישראל, אם אתם משתמשים בשפה מתסיסה בנוגע לישראל – לא משנה עד כמה ממשלתה פגומה, אבל תשתמשו בטרמינולוגיה מדודה ומתנצלת סביב חמאס, ארגון טרור שהאמנה שלו מציינת בבירור את כוונתם להרוג יהודים,
אם כואב לכם האובדן הטרגי של חייהם של אזרחים פלסטינים, כמו לכולנו, אבל אתם לא לוקחים אחריות על היותכם שותפים להפצת רטוריקה ששווה לתעמולה לפני השואה, כנראה שאתם חד-צדדיים שונאי ישראל.
מה שהתרחש בדרום הארץ זה טבח, רצח המוני, שאזרחי ישראל צריכים לבוא חשבון עם הממשלה על איך היא נתנה לזה לקרות. אבל במקביל, צריך שנכיר ונבין, שמה שנעשה הוא פשע מלחמה מפלצתי של טרוריסטים סדיסטים חולניים, ושום דבר לא משתווה לזה, לא מוסרית ולא הומנית.
מי שמתכחש לזה הוא לא רק אנטי ישראלי אלא דה-הומני.
אמנון פורטוגלי הוא חוקר תאגידים, ניאוליברליזם ואנרגיה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם