ביום ששי התפרסמה מודעת ענק רבת מילים של תנועת "אחים לנשק", הפעם עם התוספת "התקווה" ובראשה ובתחתיתה מסר מרכזי אחד: "בחירות בהסכמה עוד השנה". קראתי ונדהמתי.

אני מאלה שהלכו להפגנות מהיום בו הוקמה הממשלה. בהתחלה בכיכר הבימה, כשצעירים עדיין לא הצטרפו, כאשר היו ויכוחים אם לשאת את דגלי פלסטין או לא, וכאשר הגשם ירד והמטריות נפתחו. אחר כך בקפלן, עם ההמונים שהצטרפו, מערכות קול ששודרגו, מסכי ענק מרהיבים ודגלי ישראל מכל עבר. לא החמצתי כמעט אף הפגנה, עמדתי בצמתי רחוב, עליתי לירושלים באוטובוסים וברגל ותרמתי גם כסף. בקיצור, חייל נאמן של תנועת המחאה שהובלה ביד בוטחת למאבק החשוב ביותר בתולדות מדינת ישראל.

לא החמצתי כמעט אף הפגנה, עמדתי בצמתי רחוב, עליתי לירושלים באוטובוסים וברגל ותרמתי גם כסף. בקיצור, חייל נאמן של תנועת המחאה שהובלה ביד בוטחת למאבק החשוב ביותר בתולדות מדינת ישראל

כמה ימים לאחר תחילת המלחמה באתי עם כמה אחרים לתת גב לגדעון אביטל-אפשטיין, בוגר מלחמת יום הכיפורים, שניסה לעשות מעשה מוטי אשכנזי והתייצב מול שער בגין בקריה עם שלט הדורש את התפטרות בנימין נתניהו. היינו בודדים. מההמונים חטפנו קללות, מהמשטרה מכות, והתחושה הייתה שהזמן לא בשל. הפסקנו.

מזה שבועות אני עומד בכיכר הבימה, שומע את הסיפורים קורעי הלב, רואה בסרטונים את נבלויות נתניהו וחבר מרעיו, צועק עם כולם "בושה! בושה! בושה!" ומצטרף לקריאה הברורה: "בחירות עכשיו". אחר כך לכיכר החטופים, לעוד מופע של מחאה וכאב, והביתה.

ולאורך כל השבועות האלה יש את התקווה שהזרזיף הזה, של אלפים בודדים שמפגינים, יהפוך למיליון שיוצאים לרחובות כדי להפיל את שלטון העוועים  שמטריף את החברה הישראלית ומחריב ברוב כישרון וטמטום את עתידה של מדינת ישראל.

מיליון אנשים שיצעדו עם הדגל כדי להעיף לכל הרוחות שרים מופרעים וחסרי בינה שרוצים להתיישב בעזה, מקבלי החלטות שמונעים כל דיון על "היום שאחרי" כדי להמשיך את המלחמה הארורה הזו עוד שנים, או ניצבי משטרה מלחכי פנכה שתחת ידם נעצרים אזרחים ואזרחיות נאמנים דוגמת רמי מתן, מגיבורי מלחמת יום הכיפורים שנכלא על לא עוול בכפו כאחרון הפושעים.

ולאורך השבועות האלה יש את התקווה שהזרזיף של אלפים בודדים שמפגינים, יהפוך למיליון שיוצאים לרחובות כדי להפיל את שלטון העוועים  שמטריף את החברה הישראלית ומחריב ברוב כישרון וטמטום את עתידה

התקווה הזו חטפה מכה קשה בסוף השבוע הזה, כי פרסום מודעת הענק של "אחים לנשק", מי שהובילו בצורה כל כך מרשימה לצד תנועות אחרות את המחאה, העבירה מסר ברור אחד: אנחנו מוכנים לחכות עוד שנה להפלת הממשלה.

נוויל צ'מברלין לא היה מנסח זאת טוב יותר.

אחים לנשק במודעות ענק הבוקר בעיתונים. למעשה קוראים למנוע את החזרה לרחובות ולהפגנות ולקבוע תאריך מוסכם לבחירות עוד השנה. pic.twitter.com/YNWtMtYRCT

— דפנה ליאל (@DaphnaLiel) February 2, 2024

כי המסר התבוסתני הזה מוציא את הרוח ממפרשי כל מי שרק מחכה לקריאה לצאת מהבית ולחדש את תנופת המחאה של השנה האחרונה. הוא מהווה קריאה להסכין עם עוד שנה (כולל הזמן שיידרש להקמת ממשלה חדשה) של שלטון איתמר בן גביר, שיהפוך את המשטרה לעוד יותר פוליטית ומתנחלית. לעוד שנה של בצלאל סמוטריץ', שיעביר עוד ועוד כספים מכיסינו ל"אחינו" המתנחלים ותלמידי הישיבות. לעוד שנה של יריב לוין שלא יוותר על שום מהפכה משטרית.

להסכין עם עוד שנה של טלי גוטליב, ושלמה קרעי ואורית סטרוק ועוד מרעין בישין – שכל מה שאנחנו רוצים זה לראות אותם עפים מחיינו. ומעל הכל זו קריאה להצטרף מתחת לאלונקה כדי לתת כתף לעוד שנת שלטון של נתניהו. ותסמכו עליו שבבוא הזמן הוא יידע איך להפוך את השנה הזו לעוד אחת ועוד אחת, כי יש עוד מה להרוס ואין סיבה לא לעשות זאת כאשר האופוזיציה כל כך תבוסתנית.

והמסר הזה הוא גם שגיאה אסטרטגית בניהול המאבק. כי מה תעשו עוד שבועיים או שלושה או חודש, כאשר נתניהו וחבר מרעיו יגדישו את הסאה אפילו עבור הסבלנים שביננו? כאשר יהיה ברור שצריך לצאת לרחובות ולחדש את המאבק לחילופי השלטון מייד במלוא עוזו? מה תעשו אז עם הסיסמה של הסכמה לבחירות עד סוף השנה? תשנו אותה? מה זה, מסע פרסומת לשואב אבק או מאבק חד-משמעי על גורל המדינה?

התקווה חטפה מכה קשה עם מודעת הענק של "אחים לנשק", ממובילה המרשימים של המחאה, שהעבירה מסר ברור: אנחנו מוכנים לחכות עוד שנה להפלת הממשלה. צ'מברלין לא היה מנסח זאת טוב יותר

לכן, ולמרות שכולנו יודעים  שתנועת "אחים לנשק" (עם תקווה או בלעדיה) עשתה גדולות ונצורות בשנה האחרונה, מותר בכל זאת שאלה אחת קטנה: תגידו, השתגעתם?

אז אנא, מנסחי המודעה בעיתון, עשו בבקשה את הדבר הנכון לטובת המאבק המשותף לכולנו והורידו את הסיסמה התבוסתנית הזו מעל הפרק. עכשיו.

פרופסור (אמריטוס) אורי בר-יוסף מאוניברסיטת חיפה הוא מומחה למודיעין, ביטחון לאומי, והסכסוך הישראלי-ערבי ובתחומים אלה הוציא תשעה ספרים, ביניהם "הצופה שנרדם: הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה" (2013); "המלאך: אשרף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום כיפור" (2018); "מלחמה משלו: חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים" (2021), ו"התאוששות: צה"ל במבחן מלחמת יום הכיפורים" (2023).