הגם שאינה נמנית על המדינות שהצטרפו לאמנה למניעת רצח עם (אמנת הג'נוסייד), אינדונזיה לא נרתעה מהבעת תמיכה פומבית מלאה במהלך שפתחה דרום אפריקה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג, בטענה לביצוע רצח עם ברצועת עזה ובכך להפרה של האמנה. אינדונזיה עצמה הבהירה כי אינה יכולה להצטרף לתביעה מכיוון שאינה צד לאמנה.

סביר מאד להניח כי העמדה האינדונזית זוכה לתמיכה רחבה מאד בציבור האינדונזי, השותף למחויבות המדינתית לתמיכה במאבק הפלסטיני ולכינונה של מדינה פלסטינית עצמאית, מה גם שרווחות בו עמדות אנטי-ישראליות ברורות.

העמדה האינדונזית כנראה זוכה לתמיכה רחבה בציבור האינדונזי, השותף למחויבות המדינתית לתמיכה במאבק הפלסטיני ולכינון מדינה פלסטינית עצמאית, ורווחות בו עמדות אנטי-ישראליות ברורות

על רקע זה בולטת נקודת מבט חריגה בנושא, העולה במאמר מערכת בעיתון  המוביל בשפה האנגלית באינדונזיה, ג'קרטה פוסט, שעיקרו מסר ביקורתי ובו קריאה למדינה להשתחרר מצללים שבעברה ולחתום על האמנה נגד רצח עם.

נכתב שם שיש משום האירוניה בכך שאינדונזיה, המגינה הנאמנה של רעיון העצמאות הפלסטינית, לא יכולה הייתה להצטרף רשמית למהלך הדרום אפריקאי. יתר על כן, נאמר כי לאינדונזיה אין בסיס מוסרי להאשמת ישראל במעשי ג'נוסייד, שכן בשונה מדרום אפריקה, כאמור, היא אינה צד לאמנה בנושא.

נטען גם כי אינדונזיה ניצבת בפני אפשרות אחת בלבד בנושא זה, אם ברצונה להיות בעלת השפעה אמתית – לחתום על האמנה. ואם יוותר זמן, גם לאשרר אותה, כמתחייב.

כך עולה הציפייה שהנשיא הנוכחי ג'וקו וידודו (ג'וקווי) יחתום על האמנה עוד טרם סיום כהונתו השנייה והאחרונה באוקטובר השנה (הגם שאפשר כי כבר החודש יבחר נשיא חדש ולא בסיבוב הבחירות השני ביוני הקרוב), ואם ממשלו לא יספיק, ייוותר האשרור לממשל הבא.

אין ספק, לאשרור תהיינה השלכות פוליטיות ומשפטיות. כצד לאמנה אינדונזיה עשויה לעמוד בפני לחצים גוברים "ליישב" את זוועות העבר. במיוחד אמורים הדברים, כנטען, במסע הטיהור נגד חברי המפלגה הקומוניסטית בשנים 1965-66, שהביא למותם של כחצי מיליון איש ויש אף הטוענים כמיליון. מוזכר גם כי אינדונזיה מואשמת במעשי ג'נוסייד נגד הילידים במערב פפואה, שבקצה המזרחי של הארכיפלג האינדונזי.

לאשרור תהיינה השלכות פוליטיות ומשפטיות. כצד לאמנה – אינדונזיה עשויה לעמוד בלחצים "ליישוב" זוועות העבר. מסע הטיהור נגד חברי המפלגה הקומוניסטית שהמית כחצי מיליון איש ויותר, וג'נוסייד נגד ילידי מערב פפואה

אינדונזיה, מודגש, אכן צריכה אומץ כדי להצטרף לאמנה, ומובעת ציפייה ששרת החוץ תפעל לשכנוע הנשיא הנוכחי לחתום על האמנה. זאת תוך הדגשה כי צעד  שכזה יועיל הרבה יותר מאשר יזיק למדיניות החוץ של המדינה. מה גם שהוא בבחינת אחריותה כמדינה, המוכרת כאחת מהדמוקרטיות הגדולות בעולם.

יאמר בקצרה, כי מרחץ הדמים המסיבי בשנים 1965-66, היה ביסודו מסע רצח נטול עכבות ששטף את המדינה ורבים מאד מקורבנותיו היו מקרב חברי המפלגה הקומוניסטית, אך לא רק. הוא נותר כפרק שחור בהיסטוריה של אינדונזיה החרוט היטב בתודעה הקולקטיבית. העיסוק בו בעידן האוטוריטטיבי היה טאבו מוחלט. בעידן הדמוקרטי הוא החל להיפתח במידת מה, בזהירות ובחשש.

באשר למערב פפואה, מדובר בחבל ארץ ששימש בשנות ה-50 וה-60 כסלע  מחלוקת בין הולנד לאינדונזיה. ב-1949 נאלצה הולנד, ששלטה באינדונזיה כשלוש מאות שנה, להכיר בעצמאות אינדונזיה לאחר מלחמה עיקשת לעצמאות. עם זאת הולנד סירבה באותה העת להעברת החבל, המוכר כיום כמערב פפואה, למדינה האינדונזית הצעירה.

בסופו של דבר, ובעקבות הסכם בנושא, סיפחה אינדונזיה רשמית את השטח ב-1969 על בסיס משאל עם להגדרה עצמית, שהיה בעייתי בלשון המעטה. מבחינת תנועות השחרור של הילידים שם, הפפאונים (Papuans) מדובר בסיפוח פסול ובכפייה. מאז נמשך עימות בין המדינה האינדונזית לתנועות השחרור הלאומיות המקומיות שלא אמרו נואש משאיפתן לעצמאות החבל.

מרחץ הדמים המסיבי בשנים 1965-66 היה ביסודו מסע רצח נטול עכבות של רבים מחברי המפלגה הקומוניסטית, אך לא רק, ששטף את המדינה. הוא נחרט כפרק שחור בהיסטוריה של אינדונזיה בתודעה הקולקטיבית

בתקופת השלטון האוטוריטטיבי באינדונזיה, עד 1998, ניהלה אינדונזיה מדיניות אכזרית במערב פפואה, תוך רמיסת זכויות אדם, שבין היתר דחפה לשוליים ולעוני עמוק את הילידים.

המעבר של אינדונזיה לדמוקרטיה עורר ציפיות בחבל לשינוי לרבות למימוש  זכות הגדרה עצמית. אך זו לא נראית באופק. גם כיום, נטען, ניכרת בחבל ידם הארוכה והמדכאת של כוחות הצבא והמשטרה. תנועות השחרור ממשיכות אף להעלות טענות בדבר המשך ג'נוסייד.

ייאמר כי על רקע התמיכה האינדונזית במהלך של דרום אפריקה, עלתה אף טענה מחוץ לאינדונזיה, כי ההיסטוריה האפלה של אינדונזיה מאפילה על תמיכתה זו, ואף הוזכרו מעשי רצח המוני שביצעה במזרח טימור בשנות כיבושה שם בין השנים 1975-1999.

כאמור, הביקורת החריגה הנזכרת בנושא מתוך אינדונזיה, אין בה ולו ברמז ביקורת על המדיניות הרשמית העקרונית בשאלת היחסים עם ישראל, לפיה לא ייכונו יחסים דיפלומטיים עמה טרם הקמת מדינה פלסטינית עצמאית.

כך גם ניכר במאמר שותפות לגישה הרשמית, המעגנת את העמדה בנושא הפלסטיני בסעיף הראשון במבוא לחוקה האינדונזית, בו מובעת מחויבות למאבק אנטי-קולוניאלי. עם זאת, נכון להזכיר כי העיתון ג'קרטה פוסט אפשר לי – בצעד חריג בלשון המעטה – לפרסם במהלך השנים שלוש פעמים מאמרי עמדה, הגם שלעורכים היה נהיר כי המדובר באיש אקדמיה ישראלי.

האם לקריאה להתמודד עם צללי ההיסטוריה של אינדונזיה ולחתום על האמנה הבינלאומית נגד רצח עם יהיה אפקט כלשהו? ספק רב, אלא אם האמירות החריגות מייצגות גישוש ממסדי מעניין בנושא, אולי בניסיון למהלך של שינוי גם לצבירת נקודות בזירה הבינלאומית.

על רקע התמיכה האינדונזית במהלך דרום אפריקה, עלתה טענה מחוץ לאינדונזיה, כי ההיסטוריה האפלה של אינדונזיה מאפילה על תמיכתה זו, ואף הוזכרו מעשי רצח המוני שביצעה במזרח טימור בשנות כיבושה שם

עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהמערכת הפוליטית האינדונזית שקועה עתה בבחירות לנשיאות ונמצאת על סף כינון ממשל חדש, בתום עידן ג'וקווי, אלא אם הוא יוותר כשחקן המושך מאחורי הקלעים – אפשרות שלא ניתן לפסול.

ובינתיים הדבר לא מפריע לאינדונזיה להמשיך בקו המסורתי ולהפגין מחויבות עמוקה בזיקה הבינלאומית לעניין הפלסטיני. כך היא מתבלטת עתה במעורבותה בהליך נוסף נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, כהמשך להחלטת העצרת הכללית משלהי 2022 בדבר בקשת חוות דעת משפטית לעניין חוקיות כיבושה של "טריטוריה פלסטינית".

Indonesia is set to argue before the U.N.'s main judicial body at The Hague next month that Israel's decadeslong occupation of Palestinian territory violates international law.

Here's what to know: https://t.co/eKqjZ5RBpO

— TIME (@TIME) January 24, 2024

ד"ר גיורא אלירז הינו עמית נלווה במכון טרומן באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית מחקר במכון למדיניות נגד טרור באוניברסיטת רייכמן.