אם זה לא היה מפחיד, זה היה מצחיק. בשנת 2004 יצא הסרט "היום שאחרי מחר", שמתאר את העולם בכלל, ואת ארצות הברית בפרט, עם קריסת האקלים כפי שאנו מכירים אותו, ותחילתו של עידן קרח קטן אך הרסני שמשתק את כל החצי הצפוני של כדור הארץ.

ארצות הברית בסרט סופגת נזק רב, ובסופו של דבר מפסיקה להתקיים כפי שאנו מכירים אותה היום. לשמחת הניצולים ממה שהיה עד לא מזמן ארצות הברית, מקסיקו מסכימה, בגדלות נפש ובמסירות הנדרשת מכל עם אחר, על מנת להציל בני העם האמריקאי, לארח אותם בשטחה. כמה מזל יש להם, לניצולים שברחו מהתופת, שנחסך מהם הצורך להפוך לפליטים לא חוקיים.

שנה לפני צאת הסרט, מנגד, פורסם דו"ח של משרד ההגנה של ארצות הברית, בו תוארו סיטואציות אפשריות עם התדרדרותה של המערכת האקולוגית המוכרת. בסיטואציה זו ארצות הברית תוארה כאחת המדינות החזקות, שתאלץ להגן על עצמה מפני פליטים ממקסיקו ולא לאפשר להם להיכנס לשטחה. סיימתם לחיות בסרט? ברוכים הבאים למדבר של הממשי.

בסיטואציה זו ארה"ב תוארה כאחת המדינות החזקות, שתאלץ להגן על עצמה מפני פליטים ממקסיקו ולא תאפשר להם להיכנס לשטחה. סיימתם לחיות בסרט? ברוכים הבאים למדבר של הממשי

אנחנו צריכים להפסיק להתייחס לגרטה תונברג כאל סמל, ולהתחיל לראות את המתנגדים לה כסמלים. בטקסט אחר שכתבתי כאן, ציינתי שלחשיבה הימנית הכללית (ושוב אדגיש – לאו דווקא לאנשים ימנים ספציפיים, אלא למחשבה הכללית שמאותגרת על ידי דרישה לחשוב מחדש על דת, לאום וכלכלה), יש בעיה אמיתית להתמודד עם איום אוניברסלי. או לכל הפחות עם שינוי גלובלי.

בימים שמאז נאומה באו"ם כבר קראתי הכול – מקריאות למותה, דרך לעג למי שהיא (מידיד ישראל – דונלד טראמפ), דרך תיאוריות קשר הטוענות שמדובר בסוכנת שתגרום לעולם להפוך לדיסטופיה קומוניסטית ועד הצעות יותר קונקרטיות לפתרון מהימין הליברלי.

אותו ימין ליברלי, שחוץ מלהוכיח שאינו מסוגל לחשוב על איסור סחר במוצרים מסוימים, גם כשברור לכולם שהם לא נחוצים ומזיקים, הוא גם בקושי מסוגל להתמודד עם בעיות של זיהום או בעיית ההתחממות הגלובלית – אלא דרך מחשבה של עלות ותועלת כלכלית.

מאז נאומה באו"ם כבר קראתי הכול – מקריאות למותה, דרך לעג למי שהיא (מטראמפ ידיד ישראל), דרך תיאוריות קשר על היותה סוכנת החותרת לדיסטופיה קומוניסטית, ועד הצעות קונקרטיות לפתרון מהימין הליברלי

כאשר אנשים מתחילים לדבר על הרווחים הכלכליים האפשריים על ידי ניצול ההתחממות הגלובלית, נעשה לי רע – לא רק בגלל שתהליך זה של שינוי אקלימי כבר גובה מחיר בחיי אדם בימים אלו, אלא גם בגלל ששיח כלכלי מסוג זה שוב פעם מפספס את הנקודה.

הוא אינו מצליח להפסיק להתייחס לטבע כאל משהו שנמצא "שם, מאחורה" ואינו מצליח להתייחס לבעלי החיים המתים בהמוניהם כיצורים אינדיבידואלים שרוצים בחייהם אבל מושמדים על ידינו.

זאת בזמן שעשירים מוצאים דרכים להציל עצמם מהסכנות העתידיות, ואילו העניים, שתרמו הכי פחות לאסון האפשרי, ננטשים מאחור בתהליך שזכה לשם "אפרטהייד סביבתי".

בני האדם באופן כללי עושים את אותו מעשה אנוכי, ונוטשים את בעלי החיים למות בזמן שהם חולמים על הגנה מפני תנאי מזג האוויר הקשים שהעתיד מזמן.

העשירים מוצאים דרכים להציל עצמם מהסכנות העתידיות, ואילו העניים, שתרמו הכי פחות לאסון האפשרי, ננטשים מאחור ב"אפרטהייד סביבתי". וכולם נוטשים את החיות למות, כשחולמים על הגנה מתנאי מזג האוויר הקשים שהעתיד מזמן

אז אולי זה הזמן לבדוק מחדש סימנים וסמלים של בעלות, ולהטיל בספק את ממשותם. בבוקר ה-28.9.19, פעילות ופעילים למען בעלי החיים, מתנועה בשם "Meat the Victims" נכנסו לרפת והסתגרו בה בדרישה לקבל לידיהם שלושה עגלים, אותם הם יוכלו להציל מחיי אומללות וממוות.

מול אותו הרגע עלתה השאלה האם מדובר ביצורים חושבים ומרגישים, שיש לשחררם מעבדות, או שמא מדובר ברכוש ולא יותר מכך. האם פעילים ופעילות אלו הם מצילי חיים או שודדים?

האם עגל שזה עתה נולד, ומיד נלקח מאימו, ועכשיו הוא עומד המום מול עולם עוין הוא תינוק או מכשיר לייצור כסף? אני חושב שבצל האיום הסביבתי (וחבל שלא שנים מוקדם יותר!), כולנו צריכים להבין שכבר לא ניתן להתייחס ליצורים חיים כאל רכוש, וכנראה שגם לא לסביבה, ולהתעלם מההשלכות.

בבוקר ה-28.9.19, פעילות ופעילים למען בעלי החיים, מתנועה בשם "Meat the Victims" נכנסו לרפת והסתגרו בה בדרישה לקבל לידיהם שלושה עגלים, אותם הם יוכלו להציל מחיי אומללות וממוות

בכתבה מיולי שעבר, נכתב שהדבורים הוכרזו כמין החשוב ביותר על פני כדור הארץ. יש כאן רגע פואטי שבו המין האנושי מפסיד בתחרות המדומיינת שלו לגבי חשיבות על פני האדמה. זאת לאחר אלפי שנים שבהן הוא בנה בזהירות את ההיררכיה, שתאשר את עליונותו על פני כל שאר היצורים החיים.

עכשיו, עם בואו של השינוי הגלובלי, לפתע צצות אמות מידה אחרות שעל פיהן כדאי למדוד, אם כבר מודדים, מי חשוב יותר ומי לא. בתחרות על החשיבות בקיום, תחרות אותה המציא המין האנושי רק כדי לפאר את עצמו, פתאום הפסדנו.

פעיל למען בעלי חיים, ספרו הראשון - "ראו את החיה" יצא בהוצאת דרור וספרו השני - "חיה ללא תכלית" יצא בהוצאת רסלינג. מורה לאמנות שחי עם זוגתו אורי שביט ושני הכלבים בלה ולארי