"אדוני הנשיא, אני מצטער להודיעך שלא עלה בידי להביא לכנסת הצעה של ממשלה, שתישען על רוב יציב עד תום כהונת הכנסת הראשונה בינואר 1952. באין ממשלה יציבה הצעתי לכנסת לבחור בממשלת מעבר… הצעה זו נדחתה בכנסת ברוב של 57 נגד 43… הודעתי לכנסת שאני רואה חובה לעצמי להחזיר לך את המנדט שמסרת לי להרכיב ממשלה חדשה.
בהוקרה נאמנה, דוד בן-גוריון".
כך, בכתב יד המתעקל כלפי מטה באלכסון (ולעתים כמעט בלתי-קריא), מסיים דוד בן-גוריון את מכתב ההתפטרות הראשון שלו לנשיא המדינה חיים ויצמן, שפתח סדרה מפתיעה של שבע התפטרויות ב-13 שנים, שכל אחת מהן יצרה מיני-משבר קואליציוני.
המכתב הזה מופיע ב"תיק הרכבת הממשלות" הראשון, הכולל את ממשלות ישראל הראשונה, השנייה והשלישית, שהוקמו בזו אחר זו, בתוך שלוש שנים.
התיק אותר לאחרונה בקטלוג ארכיון המדינה על ידי עמותת "הצלחה", שפנתה וביקשה לאפשר את זמינותו לציבור ברשת, והוא כולל את הפרוטוקולים של שיחות הנשיא ויצמן עם נציגי הסיעות לקראת הרכבת קואליציות בשנים הללו.
קריאה בפרוטוקולים מחדדת עד כמה רעועה היא שיטת הממשל הישראלית כבר מראשיתה – בן-גוריון הקים 3 ממשלות שונות בין מרץ 1949 לספטמבר 1951 – אך גם מעניקה הצצה מרתקת לתביעות הסקטוריאליות של הסיעות השונות, לפני עידן הספינים והפייק ניוז.
סבבי שיחות מרתוניים
את תסכולו מהמשא ומתן הקואליציוני ביטא בן-גוריון כבר במכתב לויצמן ממרץ 1949, כאשר הודיע על הצלחתו להרכיב את ממשלת ישראל הראשונה (עד אז שלטה בישראל ממשלה זמנית): "לצערי הרב נתקלתי בשיחות עם שתי מפלגות, מפ"ם וציונים כלליים, בקשיים שלא יכולתי להתגבר עליהם", מספר בן-גוריון, ומתאר כיצד בסיעת "הציונים הכלליים" דרשו "מניעת הקמתו של משטר סוציאליסטי" ושלושה חברים בממשלה במקום שניים, וזאת בניגוד למפתח חלוקת השרים שגיבש.
מפ"ם הודיעה כי לא תיכנס לממשלה, מאחר שבן-גוריון סירב להעניק לאחד מחבריה את תיק הביטחון או הפנים.
"אני רואה בעמידת שתי המפלגות הנ"ל מחוץ לממשלה נזק לא מעט למדינה ולמפלגות עצמן", התוודה בן-גוריון והוסיף: "בלית-ברירה החלטתי להרכיב לעת-עתה קואליציה מצומצמת".
בן-גוריון מציין בסוף מכתבו כי הוא יוצא ל"שלושה ימי החלמה" מהתהליך.
ויצמן הזמין אליו את הסיעות להתייעצות פעמיים בשנת 1951: בפברואר לאחר סיום כהונת ממשלת המעבר בראשותו של בן-גוריון, ולקראת הקמת הממשלה השנייה; ובאוגוסט, לאחר הבחירות לכנסת השנייה ולקראת הקמתה של ממשלה שלישית.
בישיבות הללו פרסו נציגי הסיעות את דרישותיהם וציפיותיהם מהממשלה, ואת התנאים לכניסתם אליה. השיחות נעות בין דאגה לרווחת הפרט בקרב סיעות שחשו כי הן מייצגות גורמים "מקופחים" בחברה הישראלית, לבין עניינים ברומו של עולם ביוזמת המפלגות האידאולוגיות יותר.
"קדחת פנימית פרמננטית"
מעניין במיוחד להתבונן בשיחות עם הסיעות הדתיות. רוב ממשלות בן-גוריון, כולל הראשונה, נפלו על רקע משברים של דת ומדינה. בינואר בשנת 1951 דרשו הדתיים חינוך דתי לילדי העולים במעברות, בעוד בן-גוריון תמך במסגרות החינוכיות של ההסתדרות. הדתיים ניצחו בהצבעה על הנושא בכנסת, ובן-גוריון ראה בכך הצבעת אי-אמון בו.
כבר אז, הרבה לפני אביגדור ליברמן ויאיר לפיד, ולמרות החזיתות הביטחוניות והמדיניות שנפתחו לישראל כמעט מכל כיוון, סוגיית השמירה על המסורת היהודית מחד והחשש הכבד מהדתה מאידך, לצד טרוניות קשות על כוחן הפוליטי הגדל של המפלגות הדתיות, היוו נושא מרכזי על סדר היום.
"החזית הדתית המאוחדת" שרצה במשותף לכנסת, וכללה 16 חברי כנסת מכל הסיעות הדתיות, הגיעה לנשיא ב-18 בפברואר 1952 כשעל כתפיה מוטלת ה"אשמה" בפירוק הממשלה.
הדבר הראשון שהיה חשוב לחבריה להבהיר הוא שהדתיים אינם סחטנים: "אומרים שבאנו מפעם לפעם בדרישות חדשות, אין זה נכון… רק דרשנו, וחזרנו ודרשנו וביקשנו, לקיים את מה שהבטיחו לנו", הבהיר הרב מרדכי נורוק מסיעת המזרחי.
"לחזית הדתית במדינה יש עניין הדת, והוא הדבר הראשון, זה ברור", הבהיר גם אליהו מזור, מראשי אגודת ישראל. "ויתרנו כמה שאפשרי היה, אבל ישנו גבול שאי אפשר לוותר עליו… הלכנו עד קצה הגבול האפשרי, עשינו הכל".
ויצמן תהה מדוע העולים החדשים צריכים להתחנך דווקא לאורו של החינוך הדתי, ושאל אם "הרוב של הדתיים מתעניינים בשאלות דתיות?". יוסף בורג, מנהיג המפד"ל, השיב לו: "אלה הם 'פרומע יידן' (יהודים דתיים, א"ה) בלי הכרה מפלגתית דתית".
נציגי מפא"י, לעומתם, לא חסכו בפגישתם עם הנשיא במילים קשות ודרמטיות, כדי לתאר את התנהגות המפלגות הדתיות, ואף כינו אותה "שפך דם לא קטן" ו"הטיפה המרה האחרונה".
"נניח שהיו מתגברים על ידי פשרה על קשיי בעיית החינוך", תהה זלמן ארן, שיכהן בעתיד כשר חינוך במשך 11 שנים. "הרי כעבור שבוע היה הדבר מופיע מחדש, כאשר היו דנים בחוק השבת, בחוק העבודה והמנוחה, בחוק שוויון זכויות האישה. הממשלה הייתה נכנסת לתקופה של קדחת פנימית פרמננטית והתבזות חיצונית ופנימית. העניין אינו כך 'איזולירט' (מנותק)".
תן לי ואתן לך
מליצית ומשעשעת יותר היתה השיחה של ויצמן עם נציגי מפ"ם (מפלגת פועלים מאוחדת). בניגוד לדתיים, שהבהירו מהרגע הראשון מה מפריע להם ומה הם דורשים, נציגי מפ"ם הסתובבו סחור-סחור ומאנו להגיע לשורה תחתונה:
ויצמן: בואכם לשלום מלאכי השלום, היש בפיכם מה להשמיע?
ח"כ יעקב ריפתין: אנחנו חושבים שמשברים אלה מיותרים….
ויצמן: כן, מה נשתנה?
ריפתין: השאלה היא של תכנית.
ויצמן: של תכנית?
ריפתין: יש קצת חילוקי דעות בינינו.
ויצמן: קצת?
ריפתין: איני יכול לדבר על ענין זה באופן טראגי.
ויצמן: מה הם חילוקי הדעות?
ריפתין: אולי יעזור לי חברי בן-אהרון.
יצחק בן-אהרון: אם לדבר קודם כל על משבר זה, המשבר הנוכחי הוא כמעט משבר טבעי. הטבעי במצב זה הוא משבר. וזה שהוא לא היה במשך חדשים אחדים זה היה יוצא מן הכלל, כמו שאפשר לומר שלגבי העולם הדרך הטבעית עכשיו היא מלחמה, ודבר לא טבעי הוא שיש עוד שלום. הצירוף שהיה בקואליציה הוא צירוף מלאכותי, שלא היתה בו אמת עקרונית, פרינציפיונית, אידיאית. היסוד הוא קנוניה, תן לי ואתן לך…".
כתב החידה המפולפל הזה נמשך עוד זמן מה בפגישה. מעניין לראות שמול גישתו הדוגרית של בן-גוריון – "מפ"ם פרשו כי לא קיבלו את תיק הביטחון או הפנים" – התעקשו נציגי סיעת השמאל-הסוציאליסטי לצבוע את המשבר בצבעים אידאולוגיים בלבד. אז כמו היום: חשוב למפלגות לדבר עם הנשיא על "עקרונות" ולא, חלילה, על "תיקים".
פחד, שחיתות ומצוקה כלכלית
בסדרת המפגשים הבאה, שהתקיימה חצי שנה מאוחר יותר, באוגוסט 1952, ביצבץ השסע החברתי במדינת ישראל, ותחושות הקיפוח של ציבורים שלמים שנשכחו מאחור.
שמעון גרידי (המכונה בפרוטוקולים רק "מר גרידי") ייצג בכנסת את סיעת היחיד "התאחדות התימנים בישראל". שיחתו עם הנשיא הפכה לעדות-מעמדית מצמררת מיד בראשיתה.
נציג התאחדות התימנים: "עובדה היא שהתימנים שרויים כל הזמן במצב של פחד. כפי שהתימני בתימן היה חושב שהוא בן חסות, כך מתקבל הרושם כאן שהם בני חסות, או של מפא"י או של המזרחי או של מפלגה אחרת"
"עובדה היא שהתימנים שרויים כל הזמן במצב של פחד", אמר גרידי. "כפי שהתימני בתימן היה חושב שהוא בן חסות, כך מתקבל הרושם כאן שהם בני חסות, או של מפא"י או של הפועל המזרחי או של מפלגה אחרת… פירוש הדבר שכאשר תימני רואה שפלוני עשה בניגוד להוראות, או שהוא מסולק מהעבודה או לוחצים עליו שיעזוב את המקום".
לטענתו, תימנים הופחדו שלא להצביע עבור מפלגתו בבחירות שעברו. "סודרו שם (בקלפיות שבהם יש אוכלוסיות תימנים גדולות, א"ה) קומבינציות, שלא תהיה להם אפשרות בחירה. למשל בראש העין, מתוך שלושת אלפים בעלי זכות בחירה בחרו רק אלף ומאתיים… מלבד זאת עברו על החוק וניהלו תעמולה גם ביום הבחירות, באופן גלוי. הכניסו לקלפי את מנהל הצרכנייה ואת האחות. המלחמה הייתה נטושה בין התימנים למפא"י".
ויצמן גילה רגישות למצוקה. הוא התעניין בנאמר ועודד את גרידי לפרט, אך מעבר לכך לא הציע פתרונות או עזרה ממשית. במקרה אחד, כאשר גרידי תאר קומבינה סביב הסכם עם ההסתדרות, שהופר לטענתו על ידי מפא"י, ענה לו ויצמן: "זה תמיד כך. החזק נוהג כך". בסיום הדברים ויצמן הבטיח: "אשתדל לעשות כל אשר ביכולתי כדי לשנות את המצב", אך מיד הוסיף: "אתה יודע שכוחו של הנשיא הוא כוח חלש מאוד… הגאולה בידיכם".
אחרי "מר גרידי" נכנס "מר חמדן" לנשיא. פארס חמדן מוצג כמי שמתגורר ב"משולש הקטן" (כפי שנקראו אז שלושת הכפרים איג'זים, ג'בע ועין ע'אזל שמול מורדות הכרמל) וכנציג "רשימת החקלאים". מצוין כי "משפחתו שיתפה עמנו פעולה עוד לפני מלחמת העצמאות".
גם חמדן פרש בפני הנשיא משק קפיטליסטי נוגש. "המצב הכלכלי די קשה במשולש… חוסר מקום לעיבוד, חוסר אדמה… יש חברות מונופוליסטיות הקונות את התבואה והפירות במחירים זולים יותר מהמחירים הקיימים בישראל. חברות אלה הן יהודיות בלבד, הן קונות את הסחורה במחיר שהוא עשרה אחוז בלבד מהמחיר שמקבלים בעד הסחורה בשוק.
"הממשל הצבאי הקיים מונע גם הוא בעד תושבי המקום לצאת לעבודה מחוץ לשטח. הוא קושר אותם, מרתקם למקומותיהם והם אינם יכולים לצאת לעבוד במקומות שמחוץ למשולש… החוקים הצבאיים כבדים בכל מקום… כבר יותר משנתיים סובלים הם מחוקים אלה". עם זאת, חמדן מבהיר שמבחינת "החינוך, הבריאות, בתי המשפט, היחס אל המוסלמים וכו' – הכל טוב ויפה".
"הממשל הצבאי הקיים מונע גם הוא בעד תושבי המקום לצאת לעבודה מחוץ לשטח. הוא קושר אותם, מרתקם למקומותיהם והם אינם יכולים לצאת לעבוד במקומות שמחוץ למשולש… החוקים הצבאיים כבדים בכל מקום"
קורטוב של אופטימיות שטף את משרדו של הנשיא כאשר אחרי חמדן נכנס נציג הדרוזים, סאלח נאחס, שייצג את רשימת "קדמה". נאחס זכה לתשבוחות מהנשיא על "עזרת הדרוזים לנו במלחמת השחרור". "הייתי רוצה לבקר כמה מהכפרים שלכם, בהזדמנות", אמר ויצמן.
לנאחס לא היו טענות קשות לגבי מצבם של הדרוזים.
נאחס: "מצב העדה הדרוזית באופן מיוחד… טוב הנו… מבחינת החינוך המצב הרבה יותר טוב מאשר היה בזמן המנדט, אם ישנם קשיים ספציפיים כגון חוסר מורים…
ויצמן: מספר התלמידים הולך וגדל?
נאחס: אין ספק שהמספר עולה. אנו מאמינים באמונה שלמה שישראל, כפי שהנה, תהיה טובה, כי כבוד הנשיא הוא נשיאה".
יחסים פוליגמיים עם רוסיה
מפגשיו של ויצמן עם המפלגה הקומוניסטית בישראל, מק"י, אשר הלכה והתחזקה בשנים הראשונות של המדינה מארבעה מנדטים ב-1949 לשישה בשנת 1955, נדמים כמפגש מכוכב אחר.
אצל הקומוניסטים אין שאלות של הדתה, ואין כמעט עיסוק בפרט. הכל חלק מתכנית קפיטליסטית אחת גדולה: "נפילת ממשלת בן-גוריון הנה תוצאה של לחץ פוליטי וכלכלי של ממשלות ארצות הברית והבורגנות הישראלית הגדולה, המעוניינים בהקמת ממשלת ימין ריאקציונית יותר…", הקריא מנהיג המפלגה שמואל מיקוניס מהדף את הצהרתו בפתח הפגישה.
"…למען התכניות התוקפניות האמריקאיות-בריטיות במזרח התיכון ולמען הגברת מדיניות השוד והניצול של המוני-העם באינטרס הבורגנות הגדולה".
ויצמן שמר בדרך כלל על פני פוקר בפגישות הללו, ונמנע מהערות עוקצניות או מרגשנות יתר, אך חרג ממנהגו זה בפגישתו השנייה עם נציגי המפלגה הדתית "המזרחי" (שפרשה מהחזית הדתית המאוחדת).
כשנציגי המפלגה הביעו הסתייגות מממשלה שבה חברים נציגים קומוניסטיים של סיעת מפ"ם, אמר ויצמן: "חזן (הכוונה ליעקב חזן, ממייסדי מפ"ם) היה אחד מידידיי. הייתי רואה אותו מזמן לזמן והיינו משוחחים מעט. עכשיו הוא נעלם".
"הוא איש ישר מאד", אישר הרב נורוק, "אבל לדאבוננו הוא הכריז על המולדת השניה".
ויצמן: "המולדת השניה זה סטאלין? הוא אינו מבין שזה פוליגמיה?".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם