יום האהבה השנה היה מהעצובים שידענו. כמו שביום המשפחה – הסלע שמונח בתוכנו, בליבנו, לא איפשר לנו נשימות סדירות. מאז השבעה באוקטובר ומאז נודע גודל השואה אנחנו מתפקדים כמו רובוטים. תמונות הזוועה, הסיפורים קורעי הלב של העדים לטבח, של הנמלטים על חייהם, של החטופים שחזרו.

וכמו שאמר שמעון אלקבץ, שבתו סיוון נרצחה ביחד עם בן זוגה נאור חסידים בשכונת הצעירים בכפר עזה, עדיין לא נמצאו המילים. אין במילון, בשפה, באסוציאציות, את המילים לתאר את מה שעבר ביום ההוא.

כמו שאמר שמעון אלקבץ, שבתו סיוון נרצחה ביחד עם בן זוגה נאור חסידים בשכונת הצעירים בכפר עזה, עדיין לא נמצאו המילים. אין במילון, בשפה, באסוציאציות, את המילים לתאר את מה שעבר ביום ההוא

רבים מאיתנו מתעוררים בכל בוקר אל תוך התופת ההיא. הגוויות המפוזרות, חלקן שרופות, הפכו לפחם. הבתים שהועלו באש, הספות והכסאות והשולחנות והצעצועים והדובי והבובה. הכל מונח שם, ביום שכולנו עדיין חיים אותו במידה זו או אחרת.

הלחימה בעזה נעשית בעוצמה שהיא נעשית ובהקרבה שאנחנו רואים יום יום – מתוך תחושת נקמה עמוקה. לא צריך להסביר אותה. המטוסים והטנקים וההרג הנורא של אזרחים של נשים וילדים מתרחשים תחת האמירה – הם הביאו את זה על עצמם.

עוצמת הכאב שנכפתה בשבעה באוקטובר, הסבל של משפחות הנרצחים, הסבל של משפחות החטופים, שמלווה אותנו בביקור מתמיד בבתינו, בחדרים כשאנחנו עולים על יצועינו. זה לופת אותנו עד מחנק והנשימות נעשות כבדות. כן, כולנו מתפקדים כאילו השגרה מתדפקת על הדלת, הנה כבר אין אזעקות במרכז וילדי מפונים שביקרו בבתי הספר מתחילים לחזור. לאן? לא ברור.

ובחברה האזרחית נתקפנו במן אטרף של עשייה. מהתגייסות לסיוע למפונים דרך התגייסות לסיוע לחקלאות, דרך פעילות בני נוער ואיסוף בגדים ותרומות. ובולמוס העשייה הזה כמו מנתק אותנו לרגע מהמחשבה על הכאוס שסוחף כל שעה וכל רגע בהוויה היומיומית שלנו. אי אפשר להינתק כי האבן הזו שנמצאת בתוכנו כל כך כבדה.

ובחברה האזרחית נתקפנו במן אטרף עשייה. מהתגייסות לסיוע למפונים ולסיוע לחקלאות, דרך פעילות בני נוער ואיסוף בגדים ותרומות. ובולמוס העשייה הזה כמו מנתק אותנו לרגע מהמחשבה על הכאוס

ומנגד נמצאת חברה אחרת לגמרי. מנהיגיה, שדומה כי מנצלים את המצוקה הזו שלנו כדי ליצור מציאות חדשה – לא רק שלא מתגייסים ללחימה אלא סוחטים את הקופה הציבורית כאילו הייתה חשבון הבנק הפרטי שלהם.

החילונים יילחמו, ייפצעו, ייהרגו – ואילו הם יעבירו, באמצעות הרוב שיש להם בכנסת, תקציבים הזויים למימון אברכים חרדים שתרומתם לחברה הישראלית אפסית.

אילו רק דוד בן גוריון היה רואה את העיוות שנעשה בהחלטה שיזם ב-1948. ואולי נזכיר כאן בקצרה כי ב-1948 הורה בן גוריון לתת פטור ל-400 בחורי ישיבה, שכן אם אלו היו מגוייסים באותם ימים, היה מתעורר הצורך לסגור את כל הישיבות.

והנה אנחנו כבר ב-2024, במהלך מלחמה שלא חווינו כדוגמתה מאז הקמת המדינה, מלווים את מתינו, סועדים את פצועינו, מתוך תחושה שאנחנו כבר לא עם אחד. התחושה ששררה אחרי הטבח – שהשישה באוקטובר לא יחזור – הולכת ומתפוגגת. הנהירה של החרדים לבקו"ם מצטיירת שוב כמו משאלת לב.

ואנחנו, עם תוצאות הלחימה הנוראות, חשים שהחברה הישראלית מתפרקת אל מול עינינו. הנטל המחריף של המילואימניקים, הצניחה הכלכלית, ומעל כל אלה המלחמה שדומה כי אין לה סוף.

ומנגד נמצאת חברה אחרת לגמרי. מנהיגיה, שדומה כי מנצלים את המצוקה הזו שלנו כדי ליצור מציאות חדשה – לא רק שלא מתגייסים ללחימה אלא סוחטים את הקופה הציבורית כאילו הייתה חשבון הבנק הפרטי שלהם

וזה הזמן להגיב. לא לומר "שקט יורים", לא לומר "זה לא הזמן". זה בדיוק הרגע לשוב ולקום, למחות את הדמעות ולצאת אל הרחובות, לפני שיהיה מאוחר מדי.
לפני שנגיע לרגע האל חזור.

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד המרכזי של מפקדים למען בטחון ישראל, בוועד הפעיל של אמנסטי ישראל, בוועד של מדרשת אדם, ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום, והיא שרת ההסברה בממשלת השיקום - ממשלת הצללים הלאומית. הייתה עורכת, כתבת ומגישה בקול ישראל במשך 25 שנה. יש לה ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתון חדשות ועל המשמר.