לאחרונה נשאלתי, האם הפילוסוף עמנואל לוינס עסק בנושאים של תקווה ואמון באדם. זו שאלה שמלווה רבים מאתנו בימים אלה. אנשים מגיבים לזעזוע העמוק שעברנו בצער רב, וחלקם בחוסר תקווה ובתחושת חוסר אמון בטבע האנושי.

פרופסור עמיה ליבליך פרסמה לאחרונה פוסט בשם "ניצוצות של תקווה". היא מוצאת תקווה בהיסטוריה של העם היהודי, שהשכיל לצאת מתוך משברים רבים, וכן ממליצה לעשות מאמץ אקטיבי לחזור לשגרה, אפילו העמדת פנים, ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה.

פרופ' עמיה ליבליך כתבה שהיא מוצאת תקווה בהיסטוריה של העם היהודי, שהשכיל לצאת ממשברים רבים, וכי היא ממליצה לעשות מאמץ אקטיבי לחזור לשגרה, אפילו העמדת פנים, ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה

לוינס חווה אף הוא שבר נורא כאשר נודע לו שהוריו ושני אחיו נרצחו במלחמת העולם השנייה. האם על אף השבר הנורא הוא שמר על תקווה ועל האמונה באדם?

דומני שכל מפעלו הפילוסופי הוא ניסיון לשקם את האנושיות האבודה, שספגה מכה כה קשה במלחמת העולם השנייה, וממשיכה לספוג מכות קשות עד ימינו אלה. לוינס, שהקדיש את כל הגותו לשיקום האנושיות, חייב היה להיות בעל תקווה ואמונה ברוח האדם, שאלמלא כן לא היה מוצא טעם בעמלו.

ברצוני להביא מספר ציטוטים מהספר שכתבתי "שיחות על לוינס עם הרב דניאל אפשטיין", המבהירים את עמדתו של לוינס בנושא התקווה ורוח האדם.

אומר הרב אפשטיין באחת השיחות בספר:

"המקום היחיד שבו לוינס מדבר על 'לקחים' מן השואה נמצא בסוף הספר שכתב 'שמות פרטיים', בפרק הנקרא בסמליות 'בלי שם'. בפרק הוא מדבר על שלוש אמיתות שהן בנות מסירה ונחוצות לבני האדם החדשים. הסבל שהיה מנת חלקו של העם היהודי בשואה, כך לדבריו, והבדידות שנכפתה עליו יכולים וצריכים ללמד אמיתות אוניברסליות.

"האמת הראשונה קשורה לתרבות הצריכה שלנו. […] אנושיותו של האדם אינה נמדדת במה שיש לו אלא במה שהינו, ביכולתו לומר: הנני, לא כאן, בתוך כל מה ששייך לי, אלא הנני, הנענה לקריאתו של הזולת. זה ה'הנני' שעלול היה להיהרס בשואה ושצריך לשקם אחריה".

"ומכאן לאמת השנייה: החובה להרגיש שאנחנו אחראים לערכי השלום. המלחמה וזוועותיה יוצרות את האשליה שעליה מדבר לוינס בפתח דבר של "כוליות ואינסוף", לאמור: הערכים הם רק שכבה דקה שמתחתיה מסתתר הטבע האמיתי של האדם. […] אנחנו אחראים להשבת האבֵדה – השבת פני האדם שחוללו. השלום מתחיל כאן ועכשיו, באמירת 'שלום' למי שבא לקראתי.

"האמת השנייה מביאה לשלישית: להחזיר את הקול לספרים שחוללו ונשרפו, לפתוח גישה חדשה לטקסטים היהודיים ולהשיב לחיים הפנימיים את זכות-היתר שלהם" ( עמ'  153-152).

אם כן, האמת הראשונה קשורה בהגדרת האדם כסובייקט. האדם מוגדר כסובייקט לא בשל תבונתו ולא בשל המוצרים אותם הוא צורך, אלא בשל אחריותו כלפי האחר. אחריות זו מחייבת התבוננות בסבל של הזולת, ומחייבת פעולה להקטנת הסבל.

האדם מוגדר כסובייקט לא בשל תבונתו ולא בשל המוצרים אותם הוא צורך, אלא בשל אחריותו כלפי האחר. אחריות זו מחייבת התבוננות בסבל של הזולת, ומחייבת פעולה להקטנת הסבל

גם באותו סבל הסמוי מהעין שקשור למזון שאנו אוכלים מהחי וגורמים סבל לבעלי החיים, ולמוצרים האחרים אותם אנו צורכים, שיוצרו לעיתים תוך ניצול קשה של בני אדם (ראו למשל את מאמרו של "דרור בורשטיין" בעיתון "הארץ", "אני מניח יד על הפרה. היא מביטה אלי כמו אמא").

אני מניח יד על הפרה. היא מביטה אליי כמו אמא https://t.co/CkVb9HhGYQ

— Haaretz הארץ (@Haaretz) February 9, 2024

האמת השנייה קשורה לאחריות המוטלת על כל אחד מאיתנו לקדם את ערכי השלום. על המעבר מהטוֹב האידאולוגי, בשמו נעשו כל מעשי הזוועה – לטוּב. המעבר אל אותו הטוּב הקטן, בין איש לרעהו, בו האדם נחלץ להקל על סבלו של הזולת.

וסילי גרוסמן, אל ספרו "חיים וגורל" נחשף לוינס בשנות ה-80 ומצא בו את עיקרי תורתו, כותב:

"עתה חוזה אני בכוחו האמיתי של הרע. בשמיים – ריקנות. על האדמה האדם לבדו. במה יכבה הרע? באגלי טל חיים, בחסד אנושי".

הטוּב הוא כמו אגלי טל אבל בכוחו לכבות את הרוע.

ועוד כותב וסילי גרוסמן:

"ככל שנתגלה לי שחר הפשיזם, היטבתי לראות ביתר בהירות: היסוד האנושי אינו ניתן להשמדה בבני האדם, גם על עברי פי בור הדמים, גם על סף חדרי הגזים. בתופת התחשלה אמונתי. […] נוכחתי לדעת שהאדם אינו חדל ישע במאבק עם הרע, נהפוך הוא – הרע האדיר הוא רפה אונים במלחמתו באדם".

וסילי גרוסמן: "היסוד האנושי אינו ניתן להשמדה בבני האדם, גם על עברי פי בור הדמים, גם על סף חדרי הגזים. נוכחתי שהאדם אינו חדל ישע במאבק עם הרע, נהפוך הוא – הרע האדיר הוא רפה אונים במלחמתו באדם"

את ספרו של גרוסמן מזכיר לוינס גם בקריאה תלמודית "מעבר לזיכרון" הדנה בזוועות המאה ה-20 שעלו באכזריותן על כל זוועות העבר, עם המילים האלה של גרוסמן:

"דברי-ימי האדם לא היו מלחמת הטוב החותר להכריע את הרע, אלא מלחמת הרע האדיר השואף לכתוש את הגרעין האנושי באדם, אבל אם הגרעין האנושי לא נרצח באדם עד כה, לא יהיה אפשר לו לרע לגבור עליו עתה ולנצח".

לוינס סיים את הקריאה התלמודית הזאת במילים האלה של גרוסמן בלי להוסיף עליהן מילה.

האמת השנייה, אם כן, היא שרק הטוּב בין בני אדם יכול לכבות את הרוע. אותן מחוות אתיות שנעשות שלא לשמה, שבו האדם חורג מהאינטרסים הצרים של עצמו ופועל למען זולתו, עשויים לכבות את הרוע. אני חושב על ספרו של ויקטור הוגו "עלובי החיים" שבו מעשה החסד של הכומר כלפי הגיבור ז'אן ולז'אן, הוא זה שהביא לטרנספורמציה האתית של הגיבור.

הד לרעיון של גרוסמן אני מוצא גם אצל  פרופסור ישעיהו ליבוביץ. בהרצאותיו נהג ליבוביץ לצטט את ההיסטוריון אדוארד גיבון, שאמר על ההיסטוריה כי היא "דברי הימים של הפשעים, הטירופים והאסונות של המין האנושי", אך ליבוביץ הוסיף כי ההיסטוריה היא גם "דברי הימים של מאבקי האדם נגד הפשעים, נגד הטירופים ונגד האסונות". אותם מאבקים של בני האדם הם יסוד התקווה.

האמת השלישית קשורה לחזרה לספרים. זו אמת שיכולה להפתיע. מה הקשר לספרים. לשם כך עלינו להבין כי עבור לוינס הספר הוא אופן של היותנו. הספר מפגיש אותנו עם הזולת ובכך מרחיב את אופני קיומנו. הספרים, אומר לוינס, אינם רק יצירות תרבותיות. הם תנאי להופעתו של האנושי, תנאי להופעת פני האדם.

גיבון אמר כי ההיסטוריה היא "דברי הימים של הפשעים, הטירופים והאסונות של המין האנושי". ליבוביץ הוסיף שגם "דברי הימים של מאבקי האדם נגד הפשעים, נגד הטירופים ונגד האסונות". אותם מאבקים הם יסוד התקווה

הקריאה היא גם מעשה אתי. לספרים יש קול והם עשויים לתת תקווה לעתיד. על מרטין היידגר אמר לוינס שהוא ידע לדובב את הפילוסופים של העבר. באופן דומה לוינס חוזר לספרי היהדות העתיקים ומשוחח ב"קריאות התלמודיות" עם חכמי התלמוד. שיחות שנועדו ללמוד מהם את הפעולות המעשיות של החיים האתיים. אתיקה אינה רק רגש. אתיקה היא רגש המלווה בפעולות יומיומיות, ואת זה מצא לוינס בתלמוד.

לסיכום, התקווה של לוינס כרוכה בפעולה של האדם ובהיענות לאחריות שמוטלת עליו. אחריות זו מגדירה את האדם כסובייקט. רק אם ישכיל האדם להתבונן בסבל האנושי, והייתי מוסיף גם בסבלם של בעלי החיים, לפעול ככל יכולתו להקטנת הסבל, וללמוד מחכמי העבר דרכי פעולה ליישום האתיקה בחיי היומיום, רק אז יש מקום לתקווה. רק אז יש מקום לשיקום האנושיות הפגועה. התקווה של לוינס אינה מתבטאת בשירי שלום, אלא במימוש פוטנציאל האחריות של האדם הנענה לקריאתו של הזולת במילה הנני.

ד״ר אלדד שידלובסקי הוא מרצה לכלכלה במכללת אשקלון, לשעבר ראש אגף כלכלה ומחקר במשרד האוצר. פרסם לאחרונה ספר ״שיחות על לוינס עם הרב דניאל אפשטיין״.