עם הערבים נצליח

אילסוטרציה: דגל ישראל לצד דגל פלסטין (צילום: Avshalom Sassoni/Flash90)
Avshalom Sassoni/Flash90
אילסוטרציה: דגל ישראל לצד דגל פלסטין

מעבר לאופי הברברי של מתקפת חמאס – שעל פסילתו המוחלטת אין עוררין – לגישתו האידיאולוגית של הארגון אין בסיס של ממש. כוונתו המוצהרת לפעול למען "החזרת המצב לקדמותו", דהיינו ל"שחרר את פלסטין הכבושה", היא חסרת הגיון היסטורי או בסיס מציאותי.

להחזיר את גלגלי ההיסטוריה אחורה זה בלתי אפשרי. מה שהיה לפני כמאה שנה כבר לא יכול להיות שוב: נוצרה מציאות חדשה. אין גם מתווה ריאלי לכוונה לייסד פה מדינה פלסטינית במקום מדינת ישראל, כי אם משתחררים מסיסמאות חמאס ובודקים קונקרטית איך מהלך מהסוג הזה יכול להתבצע, מתברר שהדבר היחיד שאפשר להשיג בגישת חמאס הוא הרס טוטלי של כולם פה: יהודים וערבים.

אם משתחררים מסיסמאות חמאס ובודקים קונקרטית איך מהלך כמו "שחרור פלסטין הכבושה" יכול להתבצע, מתברר שהדבר היחיד שאפשר להשיג בגישת חמאס הוא הרס טוטלי של כולם פה: יהודים וערבים

מדינה פלסטינית ודאי לא תצא מזה, כך שאין באמת לחמאס אופק חיובי. מה שקורה בפועל הוא שהחמאס הפך להיות בעל ברית של איראן – מעצמה צבאית לא ערבית שחותרת לשליטה אזורית. לשם כך היא מערערת את שלמותן וביטחונן של ארצות ערביות סוניות (בעיקר באמצעות מיעוטים שיעיים בהן) וגם מנסה לחסל את מדינת ישראל, שקיומה ועוצמתה הצבאית הם בבירור מכשול מרכזי לשאיפותיה.

מעבר לאי-הריאליה של "תכנית" חמאס, יש גם את השאלה הקרדינלית האם ערביי ישראל בכלל מעוניינים עדיין בתרחיש של חיסול מדינת ישראל. וגם, האם הם מעדיפים לחיות במדינה תחת שלטון חמאסי (שזה הרי מה שיקרה לאחר "השחרור" ע"י חמאס).

להנהגה של הערבים בישראל יש מזה זמן רב גישה אחרת. לאחר תקופה ראשונית (בתחילת ימי המדינה) שאופיינה ע"י עימותים ואי-הבנות, התפתחה אצלם גישה שמתמקדת בהבטחת קיום בכבוד וחיים בבטחה לאנשי קהלם, ובמקביל – קידום דו-קיום קונסטרוקטיבי עם האוכלוסייה היהודית פה. זה לא היה פשוט וחלק, והיו בדרך עליות וירידות, אך המאמצים הוכיחו את עצמם.

האוכלוסייה הערבית בישראל הגיעה למצב בו, מחד גיסא, היא מקיימת אורח חיים מסורתי ועצמאי, ומאידך גיסא היא נהנית מרמת חיים מהגבוהות בין ערביי המזה"ת. היא גם נהנית מהגנה משפטית על זכויותיה במסגרת הדמוקרטיה הכלל-ישראלית.

האם ערביי ישראל בכלל מעוניינים עדיין בתרחיש חיסול ישראל? האם הם מעדיפים לחיות במדינה תחת שלטון חמאסי (הצפוי לאחר "שחרור" חמאס)? להנהגה של הערבים בישראל יש מזה זמן רב גישה אחרת

מי שבוחר בחיים הולך בדרך ההנהגה הפלסטינית בישראל, ומי שבוחר במוות ופליטות – זו גישת חמאס.

זו האחרונה היא למעשה חזרה על גישתו בעבר הרחוק של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, שאפילו הרחיק עד ברלין הנאצית של אז. המופתי שלל הגעה להבנות ושיתופי פעולה עם ה"ציונים", מה שהסתיים בנכבה לבני עמו. זה מה שגם קרה עתה לפלסטינים בעזה, תחת הנהגת יחיא סנוואר.

כללית, קל הרבה יותר לייצר אימפקט ולהגיע לבולטות במסלול חבלה והרס מאשר בזה של פיתוח ובנייה. הקמת ישוב מצריכה מתכננים, בנאים, בעלי מקצוע, חקלאים וכד' ודורשת מאמצים וזמן רב. אך להרוס אותו אפשר בכמה שעות ומספיק לשם כך כמה אנשים שרק יודעים לזרוק פצצות. להכשיר אדם להיות רופא זה עניין של שנים ארוכות, בעוד שללמד מישהו להיות מחבל זה ענין של כמה שבועות.

מכאן הפיתוי לעלות על מסלול של חבלה והרס עבור ארגונים שרוצים להגיע לבולטות בדרך הקלה והמהירה. אלא שבתמונה הכללית, זה דווקא אלה הראשונים – אלה שהולכים בדרך התובענית, הקשה והארוכה של הכשרה יצרנית, פיתוח ובנייה – שמגיעים להישגים ומצליחים לאורך זמן. בעוד שאלה עם הגישה הניהיליסטית של התמקדות בהרס ומעשי טרור יוצאים מפסידים. ההיסטוריה האנושית מוכיחה זאת בבירור.

המופתי חאג' אמין אל-חוסייני הרחיק עד ברלין הנאצית של אז, כששלל הגעה להבנות ושיתופי פעולה עם ה"ציונים", מה שהסתיים בנכבה לבני עמו. זה מה שגם קרה עתה לפלסטינים בעזה, תחת הנהגת סנוואר

כך זה גם היה עם העם היהודי לאחר השואה – הנכבה הנוראה שלהם. היהודים בחרו להשקיע מחשבתם ומאמציהם בבניית משהו חדש לעצמם: הקמתה ופיתוחה של מדינת ישראל. ולא זו בלבד, אלא שעם הזמן הם אף מצאו דרך להשלים עם המדינה ממנה יצאו מרצחיהם והיא עתה מגדולי תומכינו.

כך שבמקום לסגור עצמם מחשבתית ורגשית באסון שהיה ולשקוע במרירות ונקמנות, הם התבוננו קדימה. במקום היתקעות במה שכבר קרה ואין להשיבו, הם פעלו לבניית עתיד לעצמם. התוצאה: קמה פה מדינה לתפארת.

בתווך, בין ההתפתחות החיובית שהייתה בישראל גופא לבין גישתו ההרסנית והכושלת של חמאס בעזה יש את המקרה האפור של המצב ב"שטחים" – אלה שנכבשו ע"י ישראל ב-1967 ונוספו מאז לתחום שליטתה.

שטחים אלה נותרו עד היום ללא הסדר קבע. יש שם גם מתנחלים עם שאיפת התפשטות טריטוריאלית, מגובה באידיאולוגיה לאומנית אתנוצנטרית, שמתעמתת דרך קבע עם כפריים מקומיים.

מצב זה הוא מקור קבוע לחיכוכים ובעיות, ולהשפעה שלילית על יחסים בין יהודים וערבים בכלל. הוא פוגע בקשרים שיש לישראל עם ארצות ערביות מרכזיות באזור – יחסים שקריטיים לישראל מבחינת ביטחונה. גם הנורמליזציה שמתוכננת עתה עם ערב הסעודית, אשר חשיבותה רבה לישראל כי היא מהווה מעין חותמת סופית להשתלבותה במרחב מסביבה – מותנית כבר בהסדרת המצב בשטחים.

במקום לסגור עצמם מחשבתית ורגשית בשואה שהייתה ולשקוע במרירות ונקמנות, העם היהודי התבונן קדימה. במקום היתקעות במה שקרה ואין להשיבו, פעלו לבניית עתיד לעצמם. התוצאה: מדינה לתפארת

יש סבירות שעתה, בעקבות פעולת חמאס והמלחמה, הגיעה תורה של בעיה פתוחה זו לטיפול רציני. האמריקאים, שישראל כבר נהייתה תלויה בהם מאד, מדגישים עתה מאוד את הצורך להגיע להסדר תקין בשטחים.

לא משנה עד כמה ענין זה סבוך אינהרנטית וגם נפיץ פוליטית-פנימית, לישראל לא תהיה הפעם ברירה. היא תהייה חייבת לחפש איזשהו הסדר עם הרשות הפלסטינית (הרש"פ): ההנהגה הפלסטינית בשטחים.

הרש"פ שונה מחמאס בגישתה האחראית, שממוקדת בטובת התושבים הפלסטינים. גם איתה היו תקופות אחרות, אלא שהיום זה לא שליליות ועימות שמניעים אותה אלא רצון להגיע להסדר תקין עם ישראל.

לכן עם הרש"פ אפשר להגיע להבנות והסדרים, וכשזה יקרה נעבור עוד סף בתהליך ההשלמה בין ישראל והעולם הערבי מסביבה.

אלא שמכשול בדרך החשובה הזו הוא במידה לא קטנה אצלנו. יש בקרבנו כאלה שמסרבים להיפרד ממורשת העבר של ראייה שלילית, סטריאוטיפית בעיקרה, של "הערבי". הם לא מצליחים להתגבר על המחסום המנטלי הזה, וכמו גורמים קיצוניים במחנה הערבי – גם הם דבקים בשימור חיץ קבע בין שתי האוכלוסיות. למעשה הם מאמינים בעוינות נצח ביניהן.

בשנה האחרונה, גופים קיצוניים אלה אף הגיעו אצלנו לשלטון, במסגרת קואליציה ממשלתית צרה שהם דומיננטיים בה. זאת כאשר המיינסטרים הישראלי, המתון פוליטית ובעל הגישה הפתוחה, נותר ברוב רובו מחוץ לממשלה.

מכשול בדרך החשובה קיים גם אצלנו. יש בקרבנו המסרבים להיפרד ממורשת העבר של ראייה שלילית וסטריאוטיפית של "הערבי". וכמו גורמים קיצוניים במחנה הערבי – גם הם מאמינים בעוינות נצח בין האוכלוסיות

זה מצב שחוסם התקדמות של לישראל בכיוון שחשוב לה ולביטחונה מאוד: השתלבות באזור בו היא שוכנת. לפיכך חובה לדחוק חזרה לשוליים את הגורמים הקיצוניים האלה אצלנו ולהחזיר למרכז השלטון את אלה מהמרכז הפוליטי הישראלי. ויפה שעה אחת קודם.

מנחם ברג הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה בחוג לסטטיסטיקה ושימש בעבר כראש החוג. תחום מחקרו: ניתוח סיכונים. שימש גם בעבר כראש התכנית ללימודי אקטואריה באוניברסיטת חיפה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,015 מילים
סגירה