בין האנשים שאזרו אומץ ונסעו לראות במו עיניהם מה נותר מקיבוץ ניר עוז שבעוטף בעקבות השבת השחורה הייתה ניצה פרקש. בין שאר פעליה היא מנהלת אגף אסטרטגיה במועצת מטה בנימין, מדריכת כלות ערב חתונתן ובעלת תארים אקדמיים בתקשורת, בסוציולוגיה ובמדיניות ציבורית.

ניצה פרסמה פוסט שובר לב בעקבות ביקורה בקיבוץ המוכה שהיה ירוק ופורח בעבר הקרוב. בשבת השחורה נחטפו כידוע 77 מתושביו, 40 מתוכם כבר שבו, 40 נרצחו. נכון לעכשיו נותרו בעזה 28 חטופים חיים מניר עוז ותשעה מתים. הניר-עוזים ששרדו את התופת הם עכשיו כידוע מפונים, פליטים בארצם.

ניצה פרסמה פוסט שובר לב בעקבות ביקורה בקיבוץ המוכה שהיה ירוק ופורח בעבר הקרוב. בשבת השחורה נחטפו כידוע 77 מתושביו, 40 מתוכם כבר שבו, 40 נרצחו

ניצה פרקש סיפרה שבדרכה חזרה לרכבה ניצב מולה שלט ענקי עם המילים הכתובות שאימצו לעצמם החלוצים מייסדי ניר עוז: "לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב". דומה שהרמז ברור ועבה: הקיבוצניקים ששרדו את התופת לא מוותרים על התקווה. הם מקווים לקום מהאפר ולחדש את קיבוצם.

ואני מפליגה וחוזרת כמעט 60 שנה אחורנית אל כתבה שפרסמתי בסתיו 1966 בביטאון תנועת הקיבוצים "השבוע בקיבוץ הארצי". הייתי אז כתבת צעירונת ועדיין יחידה של שבועון התנועה. כעבור זמן מה הצטרף אלינו למערכת ככתב רפאל ראובן מקיבוץ עין-המפרץ. עיתוי הפרסום – חודש אוקטובר – נראה עכשיו כה סמלי. הכתבה הוקדשה לחג העשור לקיבוץ הצעיר ניר עוז והייתה כצפוי אופטימית בהחלט. כיום, במבט לאחור, היא נראית כל-כך נאיבית. צובטת לב, אפילו מדמיעה.

גם אותה כתבה עתיקה נפתחה בסיסמה (הנצחית!) של מייסדי ניר עוז, שהתנוססה כבר אז בשער הכניסה לקיבוץ הצעיר: "לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב". הכתבה שפרסמתי נשאה כותרת מרנינה: "כתם ירוק במרחבים". כך נראה אז הקיבוץ הנגבי המוקף מרחבי חול לס. היום אולי הייתה עדיפה כותרת כגון "לזכר ימי התום".

עיתוי הפרסום – חודש אוקטובר – נראה עכשיו כה סמלי. הכתבה הוקדשה לחג העשור לקיבוץ הצעיר ניר עוז והייתה כצפוי אופטימית בהחלט. כיום, במבט לאחור, היא נראית כל-כך נאיבית. צובטת לב, אפילו מדמיעה

לכתבה נלוו צילומים משמחי לב של בתי הקיבוץ והשדות שמסביבו, של פרצופי חברים מחייכים וקורנים, של המקהלה המקומית והתזמורת המככבות בחגיגת העשור. המגרש שבכניסה ליישוב עוטר בדגלים. והחברים, כל-כך נרגשים, שקדו על ההכנות האחרונות לחגיגה. וכך כתבתי אז:

"כל פגישה עם קיבוץ צעיר בנגב הצפוני, עם כתם ירוק המוקף חולות לס, יש בה שמץ הפתעה. עשר שנים מלאו לקיבוץ ניר-עוז שהוחזק במהלך שתי שנותיו הראשונות על-ידי פלוגה מקובצת של חברי מספר קיבוצים שונים. ותיקי הקיבוץ השתקעו בו לפני כ-8 שנים וגילם הממוצע 27-28. בניר-עוז חיים כיום 65 חברים, בוגרי שני גרעינים של תנועת השומר-הצעיר בישראל, בתוספת צעירים מקיבוץ עין-השופט הוותיק העושים במקום שנת שרות".

בהמשך הכתבה סקרתי את התערוכה החגיגית "המספרת בפשטות ובטוב טעם על תולדות המקום, רוחו, צרותיו, צחוקו ושמחותיו. ועל התמודדותו היומיומית עם בעיות שכיחות של קיבוץ צעיר שעודנו זעיר וסובל ממחסור בכוח אדם".

בכתבה צוטט החבר מאיר. דבריו היו ישירים, חפים מפראזות ולא מנוסחים על דרך המליצה:

"אסמנו מלא בר אך בתינו אינם הומים מאדם. איננו בנים יחידים לתנועה הקיבוצית אבל יש בנו שמץ ייחוד. אנו אדונים לעצמנו, מנהלים את חיינו כמעט בלי התערבות של גורמים חיצוניים. על פינו יישק דבר. ואנחנו מקפידים על חופש הדעה, המחשבה וההחלטה".

מאיר הוסיף וסקר ברשימתו תנודות ומשברים, עליות ונפילות, שפקדו את הקיבוץ הצעיר-זעיר בעשור הראשון לקיומו: יבולים ראשונים של ענפי החקלאות, חתונות ראשונות של זוגות צעירים מאוד, ותינוקת ראשונה שנתפסה כמבשרת התבגרות והשתרשות במקום.

לעומת זאת היו גם תחושות של רפיון והינתקות. עזיבות תכופות של משפחות ובודדים שגרמו לערעור הביטחון והאמונה בעתיד הקיבוץ. "לא היה כמעט יום בלי 'עזיבה תורנית' העירה, לעתים הייתה תחושה שמן השמיים נלחמים בנו".

היו גם תחושות של רפיון והינתקות. עזיבות תכופות של משפחות ובודדים שגרמו לערעור הביטחון והאמונה בעתיד הקיבוץ. "לא היה כמעט יום בלי 'עזיבה תורנית' העירה, לעתים הייתה תחושה שמן השמיים נלחמים בנו"

היו כמובן גם ימי שמחה והתרוממות רוח. בהמשך הכתבה תיארתי איך לקראת החג חצר הקיבוץ מוצפת אורחים. וכצפוי, פגישת סבים עם נכדיהם מרגשת מאוד. הלוא בקיבוץ הצעיר אין סולם דורות מלא ובימי חול רגילים אין בכלל סבא-סבתא בחצרו של קיבוץ.

נדבקתי גם אני בהתרגשות הכללית, נסחפתי וכך כתבתי:

"והנה מרחבי הלס צובעו באדמומיות שקיעה נגבית מרהיבה. המאורות הקטנים כבר נדלקו בקמרון הרקיע וצינתו של ליל סתיו עמדה באוויר".

אנשי קיבוצים שכנים אף הם הגיעו לחגוג עם ניר עוז. מן הבמה נישאו איחולים ונאומים תמציתיים, פשוטים ולבביים. דווקא לא לוקים בנוסח המוכר של מליצות רמות ולעתים חלולות. והניר-עוזים, צעירים וחינניים, הציגו מסכת שגוללה באומר, בשיר ובפזמון תמונות של תולדות הקיבוץ, נופיו, אנשיו, רוחו וחליפות עונותיו. במסכת נשזרו גם קטעי הווי מצחיקים. והיו גם הגיגים ודיאלוגים שביטאו לבטים ותהיות על חיי הקיבוץ, על תכליתם וטעמם. המופע כולו היה חף ממליצות ריקות ומקיטש האורב לעתים קרובות לאירועים קיבוציים מסוג זה. חברי ניר עוז חיברו את הטקסט וביימו. המעבד המוסיקלי היה אורי גבעון, איש קיבוץ שער-העמקים.

וכך סוכמה התרשמותנו מהאירוע המלבב:

"ראינו את קיבוץ ניר-עוז בשעתו היפה, שעה של התרוממות רוח. דומה כי ניתן כאן מבע הולם לרוחם של בוני הקיבוץ ולייחודם המתגבש בימות החול ונבנה בהדרגה".

וכך סוכמה התרשמותנו מהאירוע המלבב: "ראינו את קיבוץ ניר-עוז בשעתו היפה, שעה של התרוממות רוח. דומה כי ניתן כאן מבע הולם לרוחם של בוני הקיבוץ ולייחודם המתגבש בימות החול ונבנה בהדרגה"

כמעט 60 שנים חלפו מאז אותו חג עשור זכור לטוב. אימי השבת השחורה שינו כל פרספקטיבה והם מטילים עכשיו צל עגום על כל זיכרון שקשור לניר עוז. אנשי הקיבוץ ששרדו את התופת נהיו כידוע למפונים, עכשיו הם פליטים בארצם. אבל רובם מנסים להיאחז בתקווה להתחדשות קיבוצם.

ובכל עת שאני נתקלת בשם הקיבוץ – ניר עוז – שוב אני חושבת בחרדה גוברת על עודד ליפשיץ, אחד החטופים. לפני שנים זכיתי להכיר וגם להוקיר אותו כעיתונאי לוחמני, שוחר צדק ומבריק ואיש מיוחד מאוד. שיתוף הפעולה המקצועי שקיימנו זכור לי היטב.

עודד, ממייסדי ניר עוז, כבר בן 83 פלוס. יוכבד (יוכקה) רעייתו שנחטפה, הוחזרה כידוע משבייה. השניים הופרדו בעת השבי, ועכשיו אין יודע מה קורה עם עודד.

ילדיו ונכדיו מנהלים מלחמה אמיצה ועיקשת למען שחרור מהיר של אביהם ושל שאר החטופים. ואני תוהה שוב ושוב: איך אפשר להחזיק מעמד במנהרות טחובות, בייסורי שבי והשפלות, עם מחלת ריאות, בגיל 80 פלוס? אני מנסה להיאחז בתקווה שעודד יתגבר וישרוד בזכות תבונתו המוכרת ותעצומות הנפש שלו.

מתוך כתבה של שלומית טנא על קיבוץ ניר עוז בביטאון התנועה הקיבוצית (צילום: שלומית טנא)

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.