"הסתיו כבר פה: גשם ברחבי הארץ"
כותרת בישראל היום, 5 באוקטובר 2019
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
האם יש בעברית עוד מילה שמעוררת געגועים וערגה כמו "סתיו"? מילה שמתערסלת בפה ברכות נעימה, מרפרפת על השפתיים כמו נשיקה, מפצירה בך לשלוח ידך אל המדף העליון בארון הבגדים, לשלוף את אפודת המשבצות שאמא סרגה לך לפני מותה, ושאתה אף פעם לא זוכר ללבוש, למרות שהיום כבר יש עליה בפירוש קטע של וינטג'?
סתיו שמזמין אותך להתרווח בשלווה עם כוסית סינגל-מאלט שיושן 18 שנה בחבית עץ אלון בהרים הגבוהים של סקוטלנד (42 דולר בדיוטי) ולשוחח – או לפטפט, או לדון, חלילה לא להתכסח – על אמנות ועל ספרות, כשבחלון נושרים עלי שלכת חומים, ולרגע קצר ומתוק משתתקים הפוליטיקאים העילגים ושליחיהם הקולניים וצבא הפרשנים והרפורטרים החרוצים וכולם מרכינים ראשם בענווה אל מול יופייה של העברית ומפנים מקום ליד השולחן המרכזי למשוררים ולפזמונאים.
סתיו שבו נערות עוד יכולות להפנות גב בהתרסה אל הרב שלמה אבינר, ולצאת לטייל סתם כך בשדרות תל אביב, לחתוך מקינג ג'ורג' דרך גן מאיר לרחוב טשרניחובסקי, לעבור דרך בית מספר 6, שאליו צריך לבוא בשעה חמש לבד, ולהמשיך במורד אלנבי אל חוף הים, עם פוני קצר, חולצה לא מכופתרת עד הסוף וחצאית שלא מסתירה את צורת הגוף אלא דווקא מתהדקת קצת במותניים ואולי גם חושפת קרסוליים שזופים, שעליהם קעקוע שובב או שניים.
סתיו עירוני ישראלי, ישר מהקטלוג של המאה שעברה.
משוררים ופזמונאים מתריעים מזמן שסתיו כזה הוא לא יותר מאשליה רומנטית. חיזיון תעתועים שבסופו אורבת תמיד המלחמה הבאה. "והעיר עיר של קיץ / בתל אביב אין סתיו" כתב מיכה שטרית לברי סחרוף. וגם אם היורה הצליח השבוע לתפוס עם "שפע טיפותיו" את מקום הדיונים הסוערים על שפע אפשרויותיו המשפטיות (לכאורה) של נתניהו, לא הגיעו בעקבותיו להקות של נחליאלים עליזים רכובים על שיירות של ענני כבשים. רק כמה צילומי אינסטגרם עם פילטר ולנסיה.
ובכל זאת – הלב מתחנן לעצור. במיוחד בימים האלה, שבהם קצת קשה להבחין בין שבתות לחגים. הלב מבקש לעצור – ולהיאחז ולו לרגע במה שהיה פעם וחלף. להתרפק על מה שהיה יכול להיות וכנראה כבר לא יהיה עוד.
"אל תתבייש, היה עצוב / אל תצטער, אם תצטער / זאת היא עונה כזו חבוב / זה רק הסתיו / וזה עובר", כתב יחיאל מוהר בשיר הנפלא "רוח סתיו". הלחן האלגנטי של יוחנן זראי זיכה אותו בביצועים רבים, אבל באוזני רוחנו נשמע אותו תמיד רק בקול הקטיפה החד פעמי של אריק איינשטיין.
ציניקנים או לא, זה בכל זאת צובט בלב. אז אנחנו מתגעגעים, בלי להפנות עורף לשפע הדברים הטובים שההווה זימן לפתחנו, מתרופה לאיידס וחיסון לשפעת, דרך טיסות לואו-קוסט ועד הנס הגלוי הקרוי שאזאם. מתגעגעים, וכל הזמן גם זוכרים שהגעגועים שלנו הם כבר בני הדור השלישי לגעגועים. הם נכדים של הגעגועים המקוריים. הם געגועים לגעגועים של פעם. געגועים לעולם שבו מתרפקים על הימים הכי יפים שבהם "הכל זרם לאט, השמש לא מיהר, אנשים אמרו שלום, חבר היה חבר".
מתגעגעים, וכל הזמן גם זוכרים שהגעגועים שלנו הם כבר בני הדור השלישי לגעגועים. הם נכדים של הגעגועים המקוריים. הם געגועים לגעגועים של פעם
וגעגועינו שלנו נראים לנו לפעמים כמו געגועי אינסטנט. במיוחד כשאנחנו מוצאים את עצמנו מתגעגעים לאירוע בצילום היפה שאנחנו עצמנו העלינו לפני שנתיים-שלוש ואולי היינו שוכחים אותו אלמלא האלגוריתם הערמומי שהזכיר לנו, בזמן שהסטרימינג זרם מהר והשיימינג שטף הכל, ואנשים עשו לייק וחבר פייסבוק היה טרול.
יחיאל מוהר ידע להתגעגע. לחניו הנשגבים של משה וילנסקי עטפו את מילותיו במנגינות הנוגות, שהן תמיד המפתח למגירת הגעגועים בלב. "לכל אדם יש זיכרונות כספר / יומן חרוט על לוח לב שותק / הזמן זורה את הרעות כאפר / ורק הטוב לעד לא יימחק" הוא הבטיח ב"לאור הזכרונות" והפציר בנו לצאת בסתיו לטיול במורד שדרת הזיכרונות, "השדרה שכולנו הולכים לאורכה / השדרה באביב ובקיץ, בסתיו / שהולכים בה הנער, הגבר, הסב / השדרה הרחבה, השדרה האחת / השדרה הנמשכת לעד".
את מקל הגעגועים יחיאל מוהר הוריש לבנו עלי מוהר, שהיה גדול המתגעגעים בדורו, עד מותו ב-2006. בשדרה שכולנו הולכים בה, שדרת הגעגועים הנמשכת לעד, געגועי הסתיו שלי ושל רבים מבני דורי כוללים גם את הגעגוע לשירים ולטורים של עלי מוהר – "מהנעשה בעירנו" ו"בשער" – שבהם "נעשה בדרך כלל מאמץ עיקש לדבוק באותן זוטות שבמקומות אחרים הן מרכיבות את מה שמכונה בהיסח דעת 'החיים'".
אלה געגועים לתל אביב שהולכת ונעלמת מתחת למגדלי הענק, שביניהם שועטים עכשיו על קורקינטיהם החשמליים סמנכ"לי פיתוח ואשפי מרקטינג נמרצים ובמסדרונותיהם המעוצבים מנהלי מוצר ממתיקים סודות עם מנהלות HR. תל אביב שכבר לא נותר בה הרבה מקום לפולמוסאי, בר קולמוסא ופול רנייה הוותיקים של עלי מוהר, שזמנם עבר יחד עם המקומונים שהיו להם לבית.
תל אביב שברחובותיה עלי מוהר "חזר וסבב מתוך תחושת אחריות ושליחות, באותם מעגלים קבועים של חוצות ועונות והיזכרויות ישראליות, בניסיון לחצוב – באמצעות המילים – שגרה, תיקון, נחמה ומרגוע", כמו שהיטיב לתאר דורון רוזנבלום, שידע אף הוא להגיש את הגעגועים בטמפרטורת החדר, בלי לנפח ולהגזים ולהאדיר שלא לצורך את העבר.
האמנם עוד יבואו ימי סליחה וחסד שבהם גם אנחנו ואולי גם צעירים מאיתנו – בתוך ההמולה הקדחתנית של חיינו הדיגיטליים, הוירטואליים והמרושתים תמיד, בין מינשון לאינפול, בין נוטיפיקציה לאינטגרציה ובין אלול לחשוון – עוד נצליח להתגעגע לימים אחרים? ימים רפויים יותר, נינוחים יותר, שבהם "המורה אומרת עוד מעט כבר סתיו / בשיעור מולדת היא מראה חצב / היורה יבוא עכשיו / שפע טיפותיו / כווילון שקוף על פני העמק הפורש שדותיו"?
כי הרי יש כבר מי שטוענים, שבעצם לא היו הדברים מעולם. שכל זה לא היה אלא מסדרון כניסה שהוביל אותנו מהאשליות המודרניסטיות של המאה העשרים אל ימי הפייק ניוז ופוליטיקת הזהויות של המאה ה-21.
ועכשיו אנחנו מתפכחים מחלום תמים ומעט ילדותי, שבו עלי שלכת נשרו בסתיו על שדרותיה הנוצצות בגשם של תל אביב, ומבינים סוף-סוף, שעם כל הכבוד לפולמוסאי ולבר קולמוסא של עלי מוהר, לברווז של דודו גבע ולשואלי שלום תוגת ירושלים של דורון רוזנבלום, הם היו בסך הכל אנטי-גיבורים, שטופחו על ידי בורגנות הגמונית חילונית אשכנזית – כן כן, שמאלבן מתנשא, בדיוק ככה – וגם אם הם היו מוכשרים להפליא ומשוכנעים תמיד בצדקתם, מה שהם באמת עשו זה – תחזיקו חזק – הנציחו מבני כוח דכאניים קפיטליסטיים בשירות הממסד (לא שאלתם את עצמכם אף פעם למי פולמוסאי קשישא הוריש את דירתו היפה בלב העיר, שאותה קנה בהון שהכניסה לו עבודתו המשתלמת בביטאון השלטון "דבר"?).
ואולי בכל זאת יש לנו תקנה. אולי למרות שכבר בניינטיז חמי רודנר הזהיר אותנו שתל אביב התהפכה על גבה והתברר שהיא פרוצה, ליבנו האטום והקר יצליח להתרחב ולנשום ולבקש עוד פעם אחת בפשטות ובלי להתחכם: "הביאו את הסתיו ונתרפק עליו, עלים יסתחררו ברחובות, יהיה געגוע".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם