להיפרד מצ'רלי ביטון בימים הארוכים העצובים האלה זה להיפרד מאחת התקופות הנאיביים בהוויה הישראלית. אולי הרגשנו אז מפולגים וקרועים, אך לא עלה בדעתנו שזה יהיה כאין וכאפס לעומת הקרע העתידי שיגיע ויאיים על המשך קיומנו כאן.

הימים ההם של הפנתרים השחורים, שהוביל צ'רלי ביטון יחד עם סעדיה מרציאנו, (בשלב מסוים הייתה שם גם ויקי שירן וגם בן דרור ימיני שהצטרפו לחזית המזרחית) היו ימים של תמימות תהומית ושל מחאה בנוסח רובין הוד. במרץ 1972, למשל, יצאו הפנתרים למבצע חלב, ובמסגרתו "סחבו" בקבוקי חלב מפתחי דלתות של משפחות עשירות כדי להעבירן למשפחות קשות יום. בשלב מסוים ארבו הפנתרים למשאיות החלב והעבירו את ארגזי החלב למשפחות נזקקות. זו הייתה מחאה שזכתה להגדרה "הם לא נחמדים" ממי שהייתה ראש הממשלה גולדה מאיר.

אלה היו ימי תמימות תהומית ומחאה בנוסח רובין הוד. במרץ 1972, למשל, יצאו הפנתרים למבצע חלב, ובמסגרתו "סחבו" בקבוקי חלב מפתחי דלתות של משפחות עשירות כדי להעבירן למשפחות קשות יום

בראיה לאחור אנחנו מבינים איך בכל תקופה מצאה החברה הישראלית המבוססת את המגזר הנחות, האח. באותם ימים היו אלה המרוקאים, בהמשך העיראקים והתימנים ואח"כ הגרוזינים. כל תקופה ומקופחיה, כי מאז ומתמיד השוויון האמיתי היה מן הפה אל החוץ.

וכן, הם התפרעו והפגינו ומחו וזעקו, וזה היה מדם ליבם ומדם לב בני משפחותיהם, שנאלצו להצטופף בחדרים עבשים מרטיבות, על מזרונים שנאספו כל בוקר לערימה אחת כדי שניתן יהיה לשבת אל שולחן האוכל לארוחת צהרים, שעיקרה היה מרק דלוח כי המחסור זעק מכל פינה.

אלה היו הימים בהם בשעות הערב, לאחר שבעלי הבסטות בשוק היו זורקים את השיירים שנותרו, היו מגיעים הילדים, ובזריזות מלקטים את הירקות הפירות מהרצפה כדי לקחת הביתה, בידיעה שאמא כבר תמצא דרך לבשל מזה מרק.

שנים אחר כך, כשפרצה כאן מחאת הקהילה האתיופית, אמר צ'רלי ביטון: "מדינת ישראל גזענית – מהממשלה ועד אחרון האזרחים". זוהי מורשתו של רובין הוד הישראלי.

האם כל זה השתנה מהותית מאז אותם ימים של מחאות הפנתרים השחורים? מתי ביקרתם לאחרונה בשוק בירושלים או בתל אביב בשעות הערב? אם עשיתם זאת, האם ראיתם את אותם קשי יום מגיעים ללקט ירקות ופירות מהרצפה?

כן, הם התפרעו והפגינו ומחו וזעקו, וזה היה מדם ליבם ומדם לב בני משפחותיהם, שנאלצו להצטופף בחדרים עבשים מרטיבות, על מזרונים שנאספו כל בוקר לערימה אחת, כשהמחסור זעק מכל פינה

בוודאי הפניתם את המבט הצידה, בניסיון להימנע מלראות ולהפנים – שגם היום נשארה עדיין דרך ארוכה ויש עדיין הרבה מה לעשות כדי שנהיה לעם אחד. גם היום, למרבה הצער, רלוונטית האמירה של ביטון משנת 2021: "עד היום, כל מזרחי יגיד לך שיש אפליה ויש קיפוח, שדופקים פה שחורים".

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד המרכזי של מפקדים למען בטחון ישראל, בוועד הפעיל של אמנסטי ישראל, בוועד של מדרשת אדם, ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום, והיא שרת ההסברה בממשלת השיקום - ממשלת הצללים הלאומית. הייתה עורכת, כתבת ומגישה בקול ישראל במשך 25 שנה. יש לה ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתון חדשות ועל המשמר.