מאז אותה שבת שחורה של שמחת תורה, במשך חמישה חודשים, מלאה התקשורת הישראלית במאמרים וכתבות הדנים בכל זווית אפשרית של המאורע והלקחים שמתחייבים ממנו. כך לגבי נטל האחריות של הממשלה ומערכות הביטחון, הדרכים להשבת החטופות והחטופים, האסטרטגיה הנכונה לניהול מלחמת הנקם ויחסינו עם מדינות העולם וארגונים בינלאומיים.

אני מאוד מודע לכך שאין לי כל מומחיות בנושאים הללו ולכן אין ביכולתי להוסיף את שתי הפרוטות המזעריות שלי. במשך החודשים הללו הרגנו כשלושים אלף בני-אדם, מתוכם כשנים עשר אלף ילדים. כאמור, אינני מומחה בעניין הצבאי, ולכן אינני מתיימר, לצורך הדיון, לסתור את דעת המומחים המסבירים לנו כי נעשה כל מאמץ לשמור על חיי הילדים וכי מותם הוא הנזק האגבי המינימלי שאפשר היה לגרום לאוכלוסייה העזתית.

איני מומחה צבאי ולכן איני מתיימר, לצורך הדיון, לסתור את דעת המומחים המסבירים לנו כי נעשה כל מאמץ לשמור על חיי הילדים בעזה וכי מותם הוא הנזק האגבי המינימלי שאפשר היה לגרום לאוכלוסייה העזתית

לא זאת אף זאת, אין לי יכולת לסתור את דעת המומחים כי המלחמה הזאת היא מלחמת אין-ברירה, שנכפתה עלינו נגד רצוננו ושלא בטובתנו. אנחנו כאן הקורבן וכל מכה שננחית על תוקפינו היא מוצדקת מאין כמוה, ובכלל זאת לא רק ההרג והסבל שאנו גורמים לצד השני, אלא גם היגון והשכול שאנו עצמנו חווים.

בקצרה, אומרים לנו כי החזון הציוני, שתחת דגלו התכנסנו לפיסת הארץ הזאת, הוא חוזה שנשלח אלינו על ידי שר ההיסטוריה עם שובר תשלום. או, ליתר דיוק, שוברי תשלום רבים. את אלה אנו נידונים לפרוע כחשבונות תקופתיים. בהגיע זמן הפירעון התקופתי אנו שולחים את הדור הצעיר להילחם בין תעלות והריסות, להרוג ולהיהרג. כך היה וכך, למרבה הצער, יהיה.

ללא כל מומחיות מיוחדת אנו רשאים (ואולי חייבים?) לשאול בדבר המחיר הנקוב בכל שובר תשלום כזה. בפשטות, מה המחיר המוסרי והאנושי שניתן להצדיקו על מנת לנהל חיים מדיניים עצמאיים בארץ הזאת?

סמוך ללידתו של החזון הציוני (החילוני ביסודו) התחילה להתגבש גם התנועה הציונית-דתית. התנועה הזאת כרתה ברית מתהדקת והולכת עם התנועה החילונית. זאת הייתה ברית תועלתית, כזאת שמחשבת חישובי קיצין ששילבו השקפה רציונלית-מדינית עם חזיונות דתיים.

התנועה הציונית-דתית ראתה במהלך ההיסטורי ככזה שמתקדם בתוואי שמשורטט בידי תכנון אלוהי ומוליך לגאולה משיחית. עם חלוף השנים הפכה ההשקפה הזאת גם ליסוד אמונה בקרב חלקים ניכרים של הנצרות האוונגליסטית.

שוברי התשלום של אלה אינם נקובים במחירים אנושיים אלא בתעריפים נבואיים שנקבעים על ידי האל ואינם מתירים השגות או ערעורים כלשהם. ברור שלא אל אלה אני מכוון את דבריי כאן.

אומרים לנו כי החזון הציוני הוא חוזה שנשלח אלינו ע"י שר ההיסטוריה עם שובר תשלום. בהגיע זמן הפירעון התקופתי אנו שולחים את הדור הצעיר להילחם בין תעלות והריסות, להרוג ולהיהרג

במערכת החינוך הישראלית שבה למדתי, יוחד מקום של כבוד למאמריו המעמיקים של אחד העם. שם למדנו על נושאים  כגון האנטישמיות ועלילת הדם, או מקבילית הכוחות של כהן ונביא. עם זאת, אחד המאמרים החשובים ביותר שלו (אשר נכתב לאחר ביקורו הראשון בארץ ישראל בשנת 1891) הושמט לחלוטין  מתשומת ליבנו, בכוונת מכוון. המאמר נקרא "אמת מארץ ישראל" ומפאת קוצר היריעה אני מצטט רק קטע חשוב אחד ממנו, בדיוק בסגנון המקורי.

"הן זאת בוודאי יכלנו ללמוד מדברי ימינו בעבר ובהווה, עד כמה מוכרחים אנו להיזהר לבלתי עורר עלינו חמת עם הארץ על ידי מעשים מגונים, עד כמה אפוא עלינו להיות זהירים בהנהגתנו עם עם נכרי שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך איתו באהבה וכבוד, ואין צריך לאמר בצדק ובמשפט.

ומה עושים אחינו בארץ ישראל? ההפך ממש! עבדים היו בארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חרות בלי גבול, חרות פרועה, שיכולה להימצא רק בארץ כטורקיא.

השינוי הפתאומי הזה הוליד בלבם נטייה לדיספוטיסמוס, כאשר יקרה תמיד ל"עבד כי ימלוך", והנם מתהלכים עם הערביים באיבה ואכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי כל סיבה מספקת, ומתפארים עוד כי כן יעשו, ואיש אין אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזויה והמסוכנת הזאת".

הקטע הזה של אחד העם מצטרף בחווייתי האישית לתמונת סרטון אשר הופצה בכל רחבי העולם (גם אם התקשורת בישראל נמנעה מלהראותה).

בתמונה נראית ילדה כבת שלוש או ארבע, שרועה על ריצפת ביתה, וגופה – מצווארה עד קרסוליה, מחוץ מתחת לקורות בטון ענקיות, אלה שעד לפני רגע היו קורות הגג הסוכך מעל ראשה. מולה כורעים בני משפחתה ועיניה הגדולות מביטות בהם, באימה וייאוש, משוועות לעזרה. הם חסרי אונים, ידיהם החשופות לא יוכלו להרים את המשא. הם שואפים לליבם את נשימותיה האחרונות של הילדה הגוועת.

בתמונה נראית ילדה כבת שלוש או ארבע, שרועה על ריצפת ביתה, וגופה – מצווארה עד קרסוליה, מחוץ מתחת לקורות בטון ענקיות. מולה כורעים בני משפחתה ועיניה הגדולות מביטות בהם, באימה וייאוש

תמונת הילדה הזאת מרצועת עזה תהיה לתמונת המלחמה הזאת. היא התמונה המופיעה על שובר התשלום העכשווי שאנו פורעים. היא תצטרף לתמונתה של הילדה הוויאטנמית קים פוק הנמלטת מאימי המלחמה (1972), הילדה האפגנית חסרת השם שהופיעה בשער "נשיונל ג'יאוגרפיק" (1985), הפעוט הסורי אילאן קורדי שגופתו נשטפה לחוף הטורקי (2015)  וכן, גם תמונת הילד היהודי בידיים מורמות בגטו וורשה (1943).

פלסטינים מצילים ילדה שנלכדה בהריסות בית שהופצץ על ידי צה"ל במחנה נוסיירת ברצועת עזה, 23 בפברואר 2024 (וידיאו: AFPTV / AFP)

התמונה הזאת, המייצגת רק ילדה אחת ברשימה מרסקת לב של שנים עשר אלף ילדות וילדים שנהרגו בפצצות שהוטלו על ידי הצבא שלנו (וזאת עוד לפני שחולצו אלה שנקברו בהריסות ולא חולצו), מצטרפת בתודעתי למאמרו של אחד העם.

וחוזרת השאלה: האם החזון הציוני שלנו שווה בצערה של משפחת הילדה האומללה ובצערן של אלפי משפחות כמוה? אבל, ולא פחות חשוב: האם החזון הזה שווה את מחיר הכאב שאנו משיתים על עצמנו?

ואיני מכוון רק למשפחות חללי וחטופי הטבח הנורא בשבעה באוקטובר, ולא רק לכל המשפחות ששכלו את בנותיהן ובניהם בשדה הקרב, חיים צעירים שנגדעו בטרם הספיקו ללבלב. אני מתכוון גם למחיר הצער ומועקת הלב שחשים כל ישראלית וישראלי כשהם יושבים מדי ערב  מול מסך הטלוויזיה ורואים לסירוגין את המשפחות הבוכות בבתי הקברות הצבאיים ואת מאות אלפי הילדים הקטנים בעזה, המסתערים לעבר הדוכן שם יוכלו לקבל מעט אוכל לכלי שבידיהם.

מאה ושלושים שנה עברו מאז התפרסם מאמרו של אחד העם. בתקופה הזאת התרגשה על העם היהודי השואה הנוראה. בתודעה הקולקטיבית שלנו, כמו גם של מרבית האנושות, נוצר ההקשר של "משואה לתקומה". חיוניותו של החזון הציוני נראתה ככזאת שאינה מוטלת בספק. שובר התשלום שהגיע כמעט כהרף עין, במלחמת העצמאות, נפרע בהתרוממות רוח ובאמונה בלתי מעורערת בצדקת הדרך.

האם החזון הציוני שלנו שווה בצערה של משפחת הילדה האומללה ובצערן של אלפי משפחות כמוה? אבל, ולא פחות חשוב: האם החזון הזה שווה את מחיר הכאב שאנו משיתים על עצמנו?

במשך שבעים וחמש שנות עצמאות עברנו מלחמות אינספור, שוברי תשלום רבים הוצגו לפירעון.

האם לא הגיע הזמן לחשבון נפש, לבחינה מחודשת של החוזה ולבחינת מחירי התשלומים שהוא גובה?

מתניה בן-ארצי הוא פרופסור-אמריטוס במכון למתמטיקה של האוניברסיטה העברית בירושלים