עצרו! אל תרדו עם השופלים והטרקטורים אל היישובים החרוכים והמפוחמים בעוטף עזה.

רגע לפני שמלאכת השיקום של היישובים בעוטף עזה מבקשת להחזיר הכל לקדמותו, במלוא הקצב, עצרו. השאירו את המצב כמות שהוא. את השרידים העשנים, את כל הסממנים של החיים שהיו שם לפני השבעה באוקטובר.

אסור למחוק ולו בדל ראיה מהטבח הנורא שהיה שם.
כמו שגרמניה לא מחקה את אושוויץ.
העדות למעשה הברברי, הלא אנושי הזה, חייבת להישאר, כמו גם העדות לתבוסה של הקונספציה שהביאה לאסון הגדול בתולדות המדינה שלנו.

אסור למחוק ולו בדל ראיה מהטבח הנורא שהיה שם. כמו שגרמניה לא מחקה את אושוויץ. העדות למעשה הברברי חייבת להישאר, כמו גם העדות לתבוסת הקונספציה שהביאה לאסון הגדול בתולדותינו

כמו תמרור אזהרה, החורבן שנוצר צריך להישאר שם. לתושבים שחיו שם, שהשקיעו בחלקת הארץ הזו אהבה ויזע וכל כך הרבה דמעות ושיברון לב.

המדינה צריכה, חייבת, להקים ישובים חדשים.
אבל ליד – לא למחוק את שהיה.

מעדויות של בני נוער ומבוגרים שחוזרים מבירקנאו ואושוויץ (אני לא הייתי ולא אהיה בארצות בהן הנאצים הקימו מחנות השמדה) הם מספרים על השינוי שחל בהם. על דרך חשיבה חדשה שלהם על הציונות ועל זכות קיומנו.

כך חייב להיות גם בעוטף עזה.

כל שנה בני נוער יגיעו לשם עם מדריכים ועדים מהיום שהפך את חיינו על פיהם, עם הורים שכולים ובני נוער יתומים ועם חטופים שחזרו, ולשמוע את הדברים כהוויתם. כפי שהיו.

התמונות הנוראות האלה חייבות לחלחל עמוק לליבם ומשם לשנות נוסחאות ואמיתות שהפכו לאקסיומות, אקסיומות שהופרכו בשבעה באוקטובר:

לא – אנחנו לא המדינה החזקה ביותר.
לא – אנחנו לא מרתיעים את אויבנו.
לא – אנחנו לא הכי הכי בשום דבר.
לא – אנחנו לעולם לא נחזור לתחושת הביטחון וההיבריס שהיו נחלתנו.

כל שנה בני נוער יגיעו לשם עם מדריכים ועדים מהיום שהפך את חיינו על פיהם, עם הורים שכולים ובני נוער יתומים ועם חטופים שחזרו, ולשמוע את הדברים כהוויתם. כפי שהיו. כדי שהדברים יחלחלו וישנו נוסחאות ואמיתות

כדי להיות כאלה אנחנו חייבים להשתנות, והעדויות המפוחמות האלה יהיו ספר הלימוד שלנו.

נכון, הרבה יותר קל למחוק את הזוועה להפוך את ההרס והחורבן לגני ירק פרחוניים ומלבלבים, אבל אז היום המקולל הזה עלול ברבות הימים להפוך בקרב הציבור הרחב לזיכרון מעומעם.

כן, הייתה מתקפה, הם יאמרו ואח"כ הייתה מלחמה, מלחמת חרבות ברזל. ואיבדנו שוב ילדים והורים ואחים ואחיות. אבל זו הרי אינה מלחמה כמו כל המלחמות. זו מלחמה שבאה יום אחרי שכמעט איבדנו את המדינה לארגון טרור רצחני.

יש אומרים שהוקמו כמה חדרי מיצג עם מכוניות הטויוטה והאופנועים באקספו, דוגמית ממסע ההרג בפסטיבל נובה. אבל, כאמור, אלו דוגמיות שאין בהן כדי להמחיש את היקף האירוע. זו תפאורה. ואולי להשאיר קיבוץ אחד? ככה, כמות שהוא?

כדי שהאירוע הזה יישאר חקוק כאות אזהרה לעולם, כצלקת בל תימחה על עברנו, כדי שלא נשכח את המראות, את המחיר, את הכאב שבריסוק תחושת הביטחון שלנו בביתנו, חייבים להשאיר את המקום כך – עדות חיה לכישלון מחפיר שיהווה כתם בל ימחה, כדי שלעולם לעולם לא נחווה שוב פגיעה כזו בחוסננו הלאומי.

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד המרכזי של מפקדים למען בטחון ישראל, בוועד הפעיל של אמנסטי ישראל, בוועד של מדרשת אדם, ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום, והיא שרת ההסברה בממשלת השיקום - ממשלת הצללים הלאומית. הייתה עורכת, כתבת ומגישה בקול ישראל במשך 25 שנה. יש לה ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתון חדשות ועל המשמר.