בשבועות האחרונים התחדש הדיון בשאלת גיוס בני הישיבות. זאת כתוצאה משתי סיבות מרכזיות: האחת, תוקף החוק הפוטר את בני הישיבות צפוי לפוג בעוד שבועות ספורים. השנייה, המלחמה הממושכת בעזה וצרכי הביטחון הצפויים לעלות, חידדו את חוסר השוויון בין חילונים לחרדים.
אולם בחינת סוגיית הגיוס מהזווית הצרה של צרכי הביטחון והשוויון בנטל – מונעת הבנה של מורכבות הסוגיה, שהיבטיה נגזרים מתפיסה רעיונית, תרבותית ופוליטית. כלומר, רק הבנה של אותם היבטים יכולה להסביר גם מדוע לא נמצא עד היום מענה ראוי לשאלת גיוס בני הישיבות, וגם מדוע ספק אם יימצא לה מענה כזה גם בעתיד.
בחינת סוגיית גיוס החרדים מהזווית הצרה של צרכי הביטחון והשוויון בנטל – מונעת הבנה של מורכבות הסוגיה, אשר היבטיה נגזרים מתפיסה רעיונית, תרבותית ופוליטית
אמנם החברה החרדית היא חברה מגוונת: חסידים וליטאים, מזרחים ואשכנזים, שגם בתוכם ניתן לזהות הבדלי גישות, אך יחד עם זאת ניתן לראות בזרם האשכנזי דווקא סמן דרך לחברה החרדית כולה.
ביטוי להיבט הרעיוני ביחסה של החברה החרדית לחילוניות, נמצא בפגישה שהתקיימה באוקטובר 1953 בין החזון איש (הרב אברהם ישעיהו קַרֶלִיץ) שעיצב את דרכה של החברה החרדית כ"חברת לומדים" לבין דוד בן גוריון.
"באתי לדבר איתך ולשאול אותך", פנה דוד בן גוריון לחזון איש, "כיצד אנו, יהודים דתיים ולא דתיים, נוכל לחיות יחד בארץ הזאת מבלי שנתפוצץ מפנים?". החזון איש נמנע מלהשיב לשאלה והסתפק בהבעת אמונה כי "יבוא יום וכולנו נהיה בדעה אחת ולא תהיה שאלה".
תשובה זו של החזון איש, שהיוותה סימן דרך גם למנהיגי העדה החרדית שבאו אחריו, בהם הרבי מבריסק (חיים הלוי סולובייצ'יק) והרב שך (אלעזר מנחם מן), מבטאת לא רק שלילה של התרבות החילונית ורצון להיבדל ממנה, אלא גם את הראייה האליטיסטית של החרדיות, כעליונה על החילוניות.
בהיבט התרבותי, ניתן להצביע על כמה עקרונות מנחים של החברה החרדית, המבטאים את שלילת מהותה של המדינה החילונית: שלילת הלגיטימיות של משטר יהודי חילוני ושלילת ערכי הדמוקרטיה בעצם היותם סמל של תרבות המערב, ובראשם כמובן עקרונות השוויון וריבונות העם.
בהיבט התרבותי, כמה עקרונות מנחים של החברה החרדית מבטאים את שלילת מהותה של המדינה החילונית: שלילת הלגיטימיות של משטר יהודי חילוני ושלילת ערכי הדמוקרטיה בהיותם סמלי תרבות המערב
ואכן, השקפה זו הביאה את החרדים להיבדל ככל האפשר מהחברה החילונית ולבצר את אוטונומיה שלהם: במקום ממשלה – מועצת גדולי התורה; במקום בג"ץ – בד"ץ; במקום משטרת ישראל – "משמרות הצניעות"; במקום מערכת החינוך הממלכתית – חינוך עצמאי ועוד.
בהיבט הפוליטי, נמצא שינויים מהותיים שנגזרו באופן ישיר מעלייה בכוחם הפוליטי של החרדים. ערב מלחמת העצמאות ובעיקר במהלכה, לקחו החרדים חלק בכוח הלוחם.
עיתוני אגודת ישראל, כמו "דגלנו" ו"היומן", ביטאו הזדהות מוחלטת עם מטרות המלחמה וקראו "להוקיע את ההשתמטות בכל צורה שהיא". הגדיל לעשות הרב שלמה יוסף זווין שהוציא חוברת בשם: "לשאלת הגיוס של בני הישיבות", ובו טען כי מלחמת העצמאות היא מלחמת מצווה, שעל פי ההלכה איש איננו פטור ממנה. ואכן, בראשית המלחמה הוקם "גדוד טוביה", שבו שירתו בחורי ישיבה גם מהזרמים האנטי ציוניים של הישוב הישן.
באוקטובר 1948, נזכר לראשונה פטור שנתן שר הביטחון דאז לכ-400 בחורים, מהסיבה ש"אם יחויבו בגיוס יהיה צורך לסגור את בתי הישיבות". כלומר, הפטור הראשון היה מצומצם בהיקפו ויש לראותו בעיקר על רקע ניסיונות שיקום עולם הישיבות שחרב בשואה, ובוודאי לא כפתח לפטור סיטונאי, שנגדו לחם דוד בן גוריון בכל כוחו. ולמרות עלייה מתמדת במספר הפטורים מגיוס הקפידו מנהיגי תנועת העבודה לקבוע להם מגבלה מספרית.
בהיבט הפוליטי, נמצא שינויים מהותיים שנגזרו באופן ישיר מעלייה בכוחם הפוליטי של החרדים. ערב מלחמת העצמאות ובעיקר במהלכה, לקחו החרדים חלק בכוח הלוחם
מפנה מהותי התרחש עם עליית הליכוד לשלטון במאי 1977. כבר בהסכם הקואליציוני הראשון שחתם מנחם בגין עם אגודת ישראל, הוא הסכים כי הפטור לא יהיה כפוף עוד למגבלה מספרית ויינתן גם לבוגרי ישיבות מקצועיות ולחוזרים בתשובה. מאז טיפס מספר הפטורים מגיוס עד שהקיף קהילה שלמה, שמניינה מגיע כיום למאה אלף לערך. בכך הפך הפטור את החילוני, ברוח החזון איש, ל"גוי של שבת" של הציבור החרדי; למפרנס, למכלכל, למרפא ולמגן שלו.
נמצא, כי מבחינה תרבותית הפטור שניתן לבחורי הישיבה הוא חלק משלילת החילוניות. מבחינת פוליטית הפטור מגיוס, שהוא רכיב מרכזי בהבטחת האוטונומיה החרדית, הוא תנאי בל יעבור להבטחת שלומה וכהונתה של כל ממשלה.
לכן התוצאה של כל השיח הנוכחי על אפשרות גיוס בני הישיבות ידועה מראש; את התשובה החרדית ניסח בבהירות ראש ישיבת פוניבז', הרב מאיר צבי ברגמן. "אני רוצה להגיד לכם", הצהיר הרב בלשון ברורה, "לא נסכים לשום דבר בנוגע לגיוס בני הישיבות. כפי שסבר החזון איש ורבנו הגדול הרב שך. לא יעזור להם כלום, אף אחד לא בעל הבית לוותר על התורה".
ואכן, בעקבות הרב הליטאי הלך גם הרב יצחק יוסף, המייצג את החרדיות המזרחית. יצחק יוסף שלל בתוקף את ביטול הפטור לתלמידי הישיבות, שבעיניו הם הלוחמים האמיתיים, אשר בלימודם שומרים על עם ישראל ומבטיחים את ביטחונו.
הרב הראשי יצחק יוסף: "יכריחו אותנו ללכת לצבא? ניסע לחו"ל". pic.twitter.com/PeiNKpiECp
— almog boker (@bokeralmog) March 9, 2024
יש לציין כי דרישת הפטור מגיוס בנימוק התפל, שהציג הרב יוסף, נזכר לראשונה במכתב ששלח הרב יצחק הלוי הרצוג לבן גוריון בשנת 1959. "איני יכול להסכים בשום אופן לדבריך", השיב בן גוריון לרב הרצוג, "שבגלל בחורי הישיבות הגענו עד הלום. לא הם בנו את הארץ, לא הם חרפו נפשם למות על עצמאותה, ואין להם זכויות מיוחדות, שאין ליהודים אחרים. ואין בשירות הצבאי בכדי למעט לימוד תורה; בישראל העצמאית אין התורה שלמה אם אינה כוללת גם תורת הגנת העם והמולדת".
תרבותית, הפטור שניתן לבחורי הישיבה הוא חלק משלילת החילוניות. פוליטית, הפטור מגיוס, שהוא רכיב מרכזי בהבטחת האוטונומיה החרדית, הוא תנאי בל יעבור להבטחת שלומן וכהונתן של הממשלות
אפשר לומר במידה רבה של ביטחון כי דברים אלו, כמו דברים אחרים של בן גוריון, הם בישראל של היום בבחינת "הלכה ואין מורין כן". והפטור שניתן לבחורי הישיבות יימשך כסדרו.
ד"ר עופר חן הוא בוגר החוגים להיסטוריה, פילוסופיה ותלמוד ובעל פוסט דוקטורט במשפטים מאוניברסיטת תל אביב. ספריו ומחקריו מקיפים נושאים רבים ומגוונים, החל מחקר המשיחיות היהודית, היסטוריה של המשפט הישראלי וכלה בספרות מודרנית ותולדות ההלכה. משמש כחוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם