התביעה המפתיעה שהגיש הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש בשטחי הגדה המערבית נגד איש התקשורת שמעון ריקלין, בדרישה להחזיר למדינה כמעט 800 אלף שקלים, מגוללת סיפור נפתל בן כמעט שני עשורים, על קרקע באזורי הדמדומים, בהם אנשי עסקים וחקלאים חושבים שמותר להם לעשות כמעט הכול, בהנחה שאף אחד לא יתפוס אותם באמת.
למעלה משלוש שנים יושב הסיפור הזה, שחשפנו בכתבה מ־2021, וממתין בפרקליטות להכרעה. לכאורה, מדובר במקרה מאוד ספציפי, אותו אפשר לאמל"ק בשני משפטים: עיתונאי (אם אתם מתעקשים) המקורב מאוד לראש הממשלה מקבל קרקע של דונם מהמדינה באזור התעשייה שער בנימין (דרום־מזרחית לרמאללה) בפטור ממכרז ועם חוזה ברור להקמת "מפעל ליודאיקה".
אחרי כמה שנים של מריחה ריקלין הקים במקום המפעל האמור אולם אירועים פרטי ואחריו סופרמרקט לממכר כלי בית ונוי של רשת "זול סטוק", מהם גרף ממון רב שלא בצדק. על פי התביעה ופרסומי החברה, הסניף בשער בנימין פועל גם כעת.
עד כאן תחמנות קלאסית. אבל עיון בתכתובות ובראיות הרבות שהגישה המדינה במסגרת התביעה מראה עד כמה ריקלין סמך על תרבות האי־אכיפה – מחלה ישראלית קלאסית, שמקבלת משנה תוקף בשטחי הגדה המערבית, שם מצפצפים בגלוי על צווי פינוי והריסה, חומסים חלקות אדמה של אחרים (לעיתים באלימות) וממשיכים לשגשג חקלאית ועסקית ללא חוק ודין במשך עשרות שנים.
בתגובתו לעיתונות ניסה ריקלין להמעיט בחשיבות הפרשה ולצייר מצג של "אי הבנה" כלשהי: מגרש שאיש לא רצה בו, מועצה אזורית שעודדה אותו לבנות ולהקים עסקים עליו, ואף "התלהבות" של כל הגורמים מהפיתוח המופלא של השטח, שעכשיו משום מה מתנערים ממנו. נחזור אל הגרסה הזאת בהמשך.
אולם האירועים נסגר – ובשקט קם במקומו סופרמרקט
המציאות, כמובן, על פי העובדות הנחשפות מהתביעה ומנספחיה, נראית על פניו תמימה פחות. שוב ושוב תבעה המדינה מריקלין להשתמש בשטח שהוחכר לו אך ורק לייעוד שלשמו ניתן; שוב ושוב אישרה לו הארכות להסדיר את ענייניו בהתאם לחוק; ולאחר שכשל בכך שוב ושוב הזהירה אותו שהוא גורף כספים באופן לא תקין.
על פי כתב התביעה, ריקלין תירץ את השינויים באישורים שקיבל מהמועצה האזורית שער בנימין או ממשרד הכלכלה והתעשייה – שאינם הבעלים של הקרקע ולא מולם נעשה הסכם החכירה
וריקלין? על פי כתב התביעה הוא המשיך בשלו, ואף תירץ את השינויים באישורים שקיבל מהמועצה האזורית שער בנימין או ממשרד הכלכלה והתעשייה – שאינם הבעלים של הקרקע ולא מולם נעשה הסכם החכירה.
האם בנה ריקלין על כך שהמוסדות האלה יעזרו לו להתמודד מול דרישתו הנוקשה של הממונה לשמור על ייעודה המקורי של הקרקע? אפשר להניח שהסוגיה הזאת תעלה לדיון בבית המשפט.
כך או אחרת, ב־2016 – לפחות שלוש שנים אחרי שהתחיל להשתמש בקרקע למטרות רווח פרטי כאולם אירועים – הודה גם ריקלין עצמו כי עשה שימוש חורג. במכתב אל הממונה כתב:
"עקב הסוגיות שהועלו לגבי אפשרות הפעלת אולם אירועים בשטח שיועד מראש לשימוש תעשייתי, הנני להודיע לך שהחלטתי לסגור את אולם האירועים… הנני מתחייב להשתמש באולם אך ורק לשימוש תעשייתי. בכבוד רב, שמעון ריקלין".
לו היה עוצר כאן, ספק אם הדברים היו מידרדרים לכדי תביעה. אומנם כבר על השימוש הזה בן שלוש או ארבע שנים (תלוי לאיזו גרסה מאמינים) בשטח למטרות אולם שמחות הוא נקנס בסכום של כמה עשרות אלפי שקלים, אבל קשה לראות מחלוקת כזאת מגיעה לבית המשפט.
ואכן, ולאחר ביקור של פקח בשטח שהמחיש כי אולם האירועים אכן נסגר, החליט הממונה שלא לפתוח בהליך משפטי נגד ריקלין. אלא שריקלין בהחלט לא עצר כאן. סיור של מפקח מטעם הממונה במאי 2019 חשף כי במגרש פועל עסק למכירת כלי בית בשם "זול סטוק".
כאן הסיפור מתחיל להיות מעניין: ריקלין – שנתפס כמי שעושה שימוש פסול בקרקע, בניגוד מפורש לחוזה החכירה ולהתרעות הממונה – טען שדווקא יש לו אישורים.
כמו תלמיד שנתפס על ידי המנהלת כשהוא בורח מבית הספר, ועונה "אבל השרת אישר לי ללכת", ריקלין טען: "השימוש המסחרי בנעשה בנכס היה בידיעתם ובהסכמתם של כל הגורמים הרלוונטיים".
מדאיג לגלות פה איך עובדות רשויות כשהן רוצות ללכת לקראת מישהו, תהא הסיבה אשר תהא. כתב התביעה חושף בין השורות את תדהמת נציגי הממונה בגדה המערבית מה"אישורים" שניתנו
מי הם אותם גורמים? המועצה האזורית מטה בנימין – אותה מועצה שאישרה להקים אולם אירועים לא חוקי (כפי שהודה ריקלין בעצמו) – ומשרד הכלכלה והתעשייה, שהבהיר כי אינו מתנגד לשינוי ייעוד הקרקע.
אתה הבנת את זה שמעון? בגלל שמשרד התעשייה "אינו מתנגד", ובגלל שמועצה אזורית שאין לה שום זכויות על הקרקע מאשרים, מותר להפר חוזה חכירה בפעם השנייה, ולהקים מתחת לאפו של הגורם המופקד על הקרקע שניתנה ללא מכרז למטרות תעשיית יודאיקה – עסק פרטי מניב רווח גדול.
מדאיג לגלות איך עובדות רשויות שרוצות ללכת לקראת מישהו, תהא הסיבה אשר תהא. כתב התביעה חושף בין השורות את תדהמת נציגי הממונה בגדה המערבית מה"אישורים" שנתנו במועצה האזורית להקמת אולם אירועים במגרש, "כל זאת בהתעלם מהעובדה כי המועצה ואף משרד הכלכלה, נעדרים כל סמכות להתיר שימוש מסחרי במגרש, שכן מחכיר הקרקע הוא הממונה – והממונה בלבד".
על פי התביעה, ריקלין גם לא אמר אמת כשהצהיר במכתב ללשכה המשפטית ביחידת הממונה כי הממונה אישר לו בקשה לשימוש חורג במגרש עד לתאריך מסוים, כשבפועל לא רק שלא אושר שימוש כזה, אלא גם נגבה קנס בגין השימוש המפר.
ריקלין: "בשלב מסוים שאלו אותנו במועצה מה קורה, ואמרנו שביטלנו את התוכנית ואם הם רוצים את המגרש בחזרה שייקחו. במועצה חשבו ואמרו שהם עובדים על שינוי התב"ע למסחרי ושנחשוב על משהו אחר"
לא הבנתי מול מי אני עובד
והנה הסברו המתחכם של ריקלין עצמו ברשת "X" (טוויטר לשעבר), הממחיש לכל הפחות את גלגול העיניים. לדבריו, אחרי ש"שותפי נפצע ולא עשינו כלום עם המגרש שהייעוד שלו היה תעשייתי, בשלב מסוים שאלו אותנו במועצה מה קורה, ואמרנו שביטלנו את התוכנית ואם הם רוצים את המגרש בחזרה שייקחו. במועצה חשבו ואמרו שהם עובדים על שינוי התב"ע למסחרי ושנחשוב על משהו אחר".
בהנחה שהגרסה הזאת מדויקת, היא מעידה על משהו מטריד מאוד – בגדה המערבית מועצות אזוריות מרשות לעצמן לנהל דיאלוג על קרקעות שאינן שייכות להן, "להציע" לתושבים לבנות עליהן דברים ללא אישור חוקי או הסכמה של בעלי הקרקע, ולהתייחס לנכסים של המדינה כאילו הם פירות יזמות שנפלו מהעץ.
הפרקטיקה הזאת מזכירה את הפעילות הלא תקינה (או לא חוקית) של מועצות אזוריות ושל החטיבה להתיישבות בהכשרת שטחים עצומים לחקלאות שהשתלטו עליהם, באופן עברייני לעיתים, כפי שחשפנו בסדרת כתבות בזמן ישראל. גם במקרה זה מתעלמות המועצות והחטיבה להתיישבות מצווי פינוי והריסה של המנהל האזרחי והגורמים האוכפים בגדה המערבית.
יד אחת שומרת, או לפחות אמורה לשמור, על סוג של חוק וסדר בשטח הכבוש – בעוד שהיד השנייה מתירה או מלבינה פעולות בלתי חוקיות.
בהמשך האפולוגטיקה הצייצנית ריקלין חצי־מודה שבגדה המערבית החוק הוא עניין של פרשנות: "ביהודה ושומרון זה הרבה יותר מורכב… אפילו לא ידעתי שיש למנהל האזרחי קשר לעניין"
היות שמעולם לא חשבתי שריקלין נאיבי, קשה לי להאמין שהוא כתב את הגרסה הזאת כך מבלי ששם לב לסתירה הבוטה שבינה לבין שלל ההתכתבויות ולשון החוזים עליהם חתם מול הממונה על הרכוש בגדה המערבית.
לא רק זאת, בהמשך האפולוגטיקה הצייצנית הוא חצי־מודה שבגדה המערבית החוק הוא עניין של פרשנות: "ביהודה ושומרון זה הרבה יותר מורכב… אפילו לא ידעתי שיש למנהל האזרחי קשר לעניין. מבחינתי עבדתי מול רמ"י ובעיקר מול החברה לפיתוח בנימין שריכזה הכול. בפעם הראשונה שקיבלתי מהם מכתב לא הבנתי מה הם ומי הם".
אלא שחילופי התכתובת הענפה בין ריקלין לבין הממונה בגדה המערבית מאז 2012 (השנה בה החלה המחלוקת) ועד 2022 – אז בוטל ההסכם בידי המדינה וריקלין חויב ביותר מחצי מיליון שקלים בקנסות – מעידים אחרת.
היה חוזה ברור (2012), מכתב התרעה על שימוש מפר (פברואר 2013), דוח פיקוח עם ממצאים על שימוש חורג ואף פלישה לקרקע נוספת (דצמבר 2013), מכתב הבהרה נוסף (ינואר 2014), סיור פיקוח חדש שחשף חריגה חדשה (מאי 2019), מכתב התראה (אוגוסט 2019) – וזו רשימה חלקית בלבד שהסתיימה בקנס של חצי מיליון שקלים (שלא שולם).
נשאלת השאלה: כמה זמן וכמה פעמים מספיק לאדם הסביר להבין שהוא עובר עבירה? ושאלה נוספת: האם במקומות אחרים היו נותנות הרשויות כל כך הרבה הזדמנויות לתקן וכל כך הרבה התרעות לפני פעולה משמעתית?
נשאלת השאלה: כמה זמן וכמה פעמים מספיק לאדם הסביר להבין שהוא עובר עבירה? ושאלה נוספת: האם במקומות אחרים כמו פתח תקווה נניח או רחובות או נתניה היו נותנות הרשויות כל כך הרבה הזדמנויות לתקן וכל כך הרבה התרעות לפני פעולה משמעתית?
ריקלין סבור שדווקא בגדה המערבית, הבלגן השורר פועל לרעת היזם. בגרסתו ב־X כתב: "יש ביו"ש המון פוליטיקה, במיוחד של הממונה שעושה הכול כדי לטרפד ולהפריע ויש על כך אין סוף סיפורים… כמו כן קיבלתי את כל האישורים לבנייה והפעלה של המקום. האמת שזה פשוט מטורף כל האירוע".
אולי ריקלין יטען את כל הטענות הללו בבית משפט, ומי יודע – ייתכן שהם ישכנעו את השופט שהוא פעל בתום לב ועל פי הכללים. אבל מההתרעות המתמשכות, מאפשרויות התיקון המרובות שניתנו לו ומההתעלמות הבוטה מהסכם ברור וחד־משמעי, קשה לקורא הסביר להשתכנע שריקלין הסתבך כאן אך ורק בגלל 'פוליטיקה של הממונה'".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם