בתחילת החודש שעבר, יום אחרי התקרית במהלכה הפריע פעיל ארגון קריים מיניסטר סדי בן-שטרית לשידור התוכנית ריקלין ושות' בערוץ 20, המגיש שמעון ריקלין לא נראה מאוד מוטרד או מפוחד על המסך.

כשסביבו כמה עשרות תומכים עם שלטי ודגלי הליכוד וערוץ 20 המתערבבים זה בזה, הוא הכריז על נצחון המחנה הלאומי: "בעקבות מה שראינו אתמול, הגיעו לכאן מאות אנשים מכל הארץ. מהר מירון, מבקעת הירדן, מבאר שבע".

על אף שבניגוד לפרסומים ולטענות של ריקלין וחבריו לא הופעלה אלימות במהלך העימות, אלא רק הפרעות והטרלות בזירה ציבורית פתוחה, האירוע הסתיים באופן תמוה במעצרם של בן-שטרית והפעיל ברק כהן.

המשטרה לא לקחה למחרת סיכונים והציבה את התומכים מאחורי גדרות ברזל. אחד מהם בכל זאת הורשה להגיש למגיש הנרדף זר פרחים צבעוני, בזמן שאורחו עו"ד יורם שפטל תיאר את המתרחש כ"הפגנת תמיכה אדירה בערוץ 20. מה שקרה פה אתמול היה מעשה בלעם שלא היה כמותו בתקשורת".

שני פעילי שמאל, בהם סדי בן שטרית, נעצרו הערב בכיכר הבימה בתל אביב בחשד למעורבות בתקיפה והפרת סדר. הם קראו קריאות במגפון בזמן שידור של ערוץ 20 במקום והתעמתו עם הצוות. מערוץ 20 נמסר: "עצוב שדווקא בעיר בה יש פתיחות לכל דעה מנסים לסתום לנו את הפה"
@shani_na pic.twitter.com/4AsBlin06d

— כאן חדשות (@kann_news) May 3, 2021

עד מהרה הפכו השבחים העצמיים והתיאורים הבומבסטיים להצגה שאפילו תיאטרון הבימה ברקע היה מתקשה להעלות. ריקלין, מאחוריו לירן חולצה אפורה זועק באקסטזה את שמו של נתניהו, קם מכיסאו עם המיקרופון והחל במצעד גאווה לעבר הקהל.

תחנה ראשונה: איציק זרקא, ביביסט חם מזג אשר תועד בעבר כשהוא קורא ליאיר נתניהו "לדפוק את השמאל וגם קטינות".

"למה באת איציק?", התעניין ריקלין.

"כל עוד אתה פה, אנחנו פה", השיב זרקא. "באתי לחזק אותך, באתי לחזק את הממשלה. כל עוד אנחנו פה, אנחנו נהיה פה יום יום. נעזוב הכל".

"למה באת איציק?", התעניין ריקלין. "כל עוד אתה פה, אנחנו פה", השיב זרקא. "באתי לחזק אותך, באתי לחזק את הממשלה. כל עוד אנחנו פה, אנחנו נהיה פה יום יום. נעזוב הכל"

אחריו, חיים שיין, בעל טור ב"ישראל היום" – מי שבין השאר פרסם טורים המרמזים על תחקירים מוכנים במגירה הממתינים לגדעון סער, ומאמין ש"הקדוש ברוך הוא שלח לנו את בנימין נתניהו".

"באתי לחזק את ידיך, כי אני יודע מה התוכנית של הבולשביקים אם הם ישתלטו על הממשלה הזאת", הצהיר שיין. בשלב הזה מערכת השמע של הערוץ קרסה, ואי אפשר היה לשמוע מה עוד יש לשיין לומר על הבולשביקים.

שרשרת הנתקים בסאונד המשיכה וריקלין נאלץ לנטוש את אהבת העם ולשוב לאורחיו, אשר הזכירו מי באמת תומך באלימות פיזית: "סדי בן שטרית היה צריך להיות במים", הצהיר איש התקשורת נועם פתחי, "מישהו היה צריך לזרוק את הדבר הזה למים. הגיע הזמן שנגיד עד כאן".

המילה בולשביקים חזרה שוב ושוב בהטיות שונות. שלושת הדוברים שלהבו זה את זה במשך דקות ארוכות. עד מהרה נשכחו בן-שטרית והמגאפון שלו והתחלפו בגיבורים חדשים, חשובים ומפחידים הרבה יותר כמו מרב מיכאלי, ניצן הורוביץ, ו"השמאלן הקיצוני הפנאטי, פוסט-ציוני ופוסט-יהודי" רון חולדאי.

עד מהרה נשכחו בן-שטרית והמגאפון שלו והתחלפו בגיבורים חדשים, חשובים ומפחידים הרבה יותר כמו מרב מיכאלי, ניצן הורוביץ, ו"השמאלן הקיצוני הפנאטי, פוסט-ציוני ופוסט-יהודי" רון חולדאי

הטינוף על האחרון מתמיה במיוחד לנוכח הגילוי כי עיריית תל אביב המשיכה להאריך בנדיבות אישורים זמניים לערוץ 20 לשדר בכיכר הבימה, בניגוד למקובל, ומבלי להסדיר מעמד קבע – כפי שהמחישה נעמה ריבה ב"הארץ".

מפגן הטפיחה העצמית על השכם וההתקרבנות נמשך לאורך התוכנית כולה. אם המטרה של ערוץ 20 היא לייצר אלטרנטיבה לחדשות 12 ו-13 או לקדם את האידיאולוגיה, המחשבה וההגות של הימין בישראל, ריקלין לא עסק בכך.

לא נאמרה מילה על שלמות הארץ, סיפוח, לוחמה נגד הטרור, שוק חופשי, הסכמי שלום-תמורת-שלום, מסורת ישראל, ייצוג לימין במערכת המשפט או אפילו על המתיחות הגוברת בהר הבית. שלא לדבר חלילה על האסון בהר מירון שהתרחש בסך הכול שלושה ימים קודם לכן. שעה שלמה של התפלשות עצמית ברפש אנטי-שמאלני, בגלל איש אחד שהעז לצעוק במגאפון בכיכר העיר.

החבר של כו-לם

גם במהלך השידור הביזארי הזה, ריקלין לא נחזה כמסית או מדיח, לאומן או מופרע. זו תכונתו הבולטת, כנראה, ואולי היתרון הגדול שהוא מביא לשולחן השופרות הלאומי: למרות שאת חלק הארי מזמנו הוא מוציא באחרונה על מריבות טוויטר עם כולם, כולל אנשי מחנהו, ריקלין לעולם לא ייתפס עצבני כחברו אראל סג"ל, לא ינגח במפגינים כמו עמיתו בועז גולן, לא יתבע אזרחים כמו עמית סגל ולא יטבע ברדיפה אובססיבית אחרי היועץ המשפטי לממשלה כמו יעקב ברדוגו.

למעשה, ריקלין נתפס במדינת תל אביב יותר כמהגר עליז ומעט ליצני מאשר גורם מסית ומסוכן. אולי משום כך אנשי שמאל מובהקים מגלים כלפיו יותר סבלנות פומבית מאשר כלפי ברדוגו או כלפי יאיר נתניהו, למשל.

גם בחודש האחרון, כשריקלין הפך לאחד הבולטים במסיתים נגד עיתונאי ישראל, מתחרה ראוי לבנו של ראש הממשלה, בשורה של ציוצים קיצוניים, דומה שלא התערער מעמדו כליצן חצר מתנחלי המשעשע את הליברלים של תל אביב.

הוא כינה עיתונאים כ"תומכי טרור", את חדשות 12 "קול פלסטין" ואת כאן 11 "רדיו רמאללה"; האשים שורה של כלי תקשורת בסיוע לאויב; קרא לרמטכ"ל לפגוע בעיתון "הארץ" ובערוצי הטלויזיה בדומה למגדל התקשורת שהופל בעזה; וחגג את מותם של 2 ערבים בלוד, בהם ילדה בת 16, מפגיעת טיל של החמאס.

שבוע טוב לאביב כוכבי.
אתם פוגעים במגדל תקשורת בעזה.
אבל זה לא יעזור.
כי כוחות הסירוס והאשמה העצמית ושכנוע כל העולם שאנחנו הרעים מגיע דווקא מתוך ישראל:
קודם כל עיתון הארץ שיוצר דמורליזציה בעת מלחמה.
ולהקת המקוננות ב 13,12 שעצובות כשצהל מנצח.
יש לכם לוחמי סייבר מעולים.
לטיפולך

— שמעון ריקלין (@Riklin10) May 15, 2021

הסלחנות נמשכה גם אחרי שהתברר כי ריקלין היה המגיש שישב באולפן ערוץ 20 ללא אומר, כשהכתב הצבאי קובי פינקלר הביע צער על כך שרקטה שנפלה בשטח פתוח בשפרעם לא גבתה את חייהם של המוני בני מיעוטים חפים מפשע. פינקלר, הש"ג שסרח, פוטר מהערוץ, אבל בריקלין (שהתוכנית רשומה על שמו והוא אחראי למשודר בה) לא נגעו. "לא שמעתי את הדברים מהאולפן", תירץ ריקלין את שתיקתו אחרי האירוע.

ריקלין הוא דוגמה בולטת לכך שבישראל 2021 אפשר להיות גם וגם מבלי להינזק או להיסדק במאום. גם מקף בין קשרי ההון-שלטון-עיתון, וגם מגיש מהדורת חדשות; גם מטנף על שמאל ברשתות החברתיות וגם מדגמן חברויות עם שמאלנים; גם מתנחל חרד"לי קיצוני וגם חובק צבוע של הליברליזם התל אביבי; גם מעריץ מסור של ראש הממשלה וגם לוחש על אוזנה של מו"לית בעיתון כלכלי גדול.

ריקלין הוא עיתונאי, פוליטיקאי, איש עסקים ופרובוקטור המגולמים באישיות אחת. הערבוב הזה, שפעם היה נדיר יחסית, הפך בשלהי עידן נתניהו להרבה יותר מקובל:

ברדוגו ממשיך לנהל את עסקיו וקשריו הפוליטיים המובהקים במקביל להגשת חדשות ברדיו. שרון גל מדלג מפוליטיקה, לעסקים, לפרסום, לעיתונות וחוזר חלילה. ינון מגל ואראל סג"ל מסתחבקים עם ביבי בסלון. יאיר נתניהו מגיש תוכנית רדיו. גלית דיסטל אטבריאן ממנפת קריירה קצרת מועד בתקשורת כדי לזנק באמצעות שריון של ראש הממשלה למקום עשירי ברשימת הליכוד.

אבל אצל ריקלין, בניגוד לדמויות האלה, האינטרסים פחות ברורים. ברדוגו אוהב כסף וכוח, יאיר נתניהו עושה תעמולה למען המשך שלטון אביו, ודיסטל אטבריאן רוצה להתברג בצמרת מפלגת השלטון. מה בדיוק רוצה ריקלין? לעיתים נדמה שהוא בסך הכול שואף לעשות חיים ולהטריל את השמאל, בלי שמסתתרת תוכנית סדורה מאחורי כל זה.

"ברמה אישית אני מסתדר איתו", אומר המזכ"ל לשעבר של "שלום עכשיו" יריב אופנהיימר, שריקלין היה אורח בחתונתו. "תמיד יש פער בין מה שיוצא החוצה לבן אדם האמיתי. ריקלין יותר קשוב ממה שחושבים. יש לי איתו מחלוקת קשה ולפעמים הוא מעצבן אותי מאוד, אבל אחד על אחד יצא לי להכיר צדדים אחרים שלו".

"תמיד יש פער בין מה שיוצא החוצה לבן אדם האמיתי. ריקלין יותר קשוב ממה שחושבים. יש לי איתו מחלוקת קשה ולפעמים הוא מעצבן אותי מאוד, אבל אחד על אחד יצא לי להכיר צדדים אחרים שלו"

אז הוא לא שופר?
"זה לא מה שטענתי. טענתי שהוא כן אדם שקשוב לדעות של אחרים, נהנה להתווכח באמת, ולמיטב ידיעתי אפילו מאתגר את עצמו. אבל כפרסונה תקשורתית הוא לגמרי משחק במשחק 'ביבי אמר' בסגנון 'הרצל אמר'. ביבי אמר המשותפת תומכי טרור – אז ריקלין אומר. למחרת ביבי אומר עבאס זה בסדר וריקלין יתאים את עצמו. מה שאמת מוחלטת בבוקר יכול להתהפך ב-180 מעלות בערב, בהתאם לאינטרס של ביבי".

איש שמאל אחר שמרבה להתראיין אצל ריקלין הוא אורי זכי, יו"ר הנהלת מרצ ובן זוגה של תמר זנדברג, ממנהיגות המפלגה. גם זכי סבור שריקלין שופר, אבל לא רואה בכך חיסרון דווקא. "שמעון הוא חלק מגל, אולי המקרה הכי קיצוני של הגל הזה, של אנשי תקשורת שהם לא עיתונאים. אי אפשר להגדיר אותו כעיתונאי. הוא היה פעיל פוליטי והפך להיות פעיל פוליטי על המסך".

"שמעון הוא חלק מגל, אולי המקרה הכי קיצוני של הגל הזה, של אנשי תקשורת שהם לא עיתונאים. אי אפשר להגדיר אותו כעיתונאי. הוא פעיל פוליטי על המסך"

ובכל זאת, אתה אוהב להתראיין אצלו.
"כי הוא נותן שואו לעם ועפים גיצים. הגענו הרבה פעמים לטונים מאד גבוהים, כי הוא מאד טוטאלי וגם אני מתראיין באופן לא חלבי. בסופו של יום אני נהנה להתראיין אצלו. הוא פותח לי מיקרופון, ואני אומר את העמדות שלי בלי לזוז מילימטר".

ימנים ושמאלנים מסרבים להיות אוייבים. ריקלין כובש את 'הבימה' עם התותחים אורי זכי ונוה דרומי pic.twitter.com/6RSgey52Xl

— ישראל כהן (@Israelcohen911) September 22, 2020

בעוד הרשימה של פוליטיקאים המבקשים להחרים את איתמר בן-גביר או יעקב ברדוגו הולכת וגדלה, דומה שמריקלין מעטים מתרגשים. אנשי שמאל מובהקים כמו זנדברג ויו"ר מרצ לשעבר זהבה גלאון סירבו לבקשתנו להתייחס אליו. זנדברג ממרצ, שעזבה במחאה את אולפן הטלוויזיה כשנודע לה שבן-גביר יושב לצידה –  ואשר נאלצה בשבוע שעבר לעזוב את ביתה בגלל איומים מפורשים – התחמקה מהפנייה אליה: "לא יצא לי להיתקל בריקלין".

גם אנשים שעבדו עם ריקלין מתארים איש נוח וקליל יותר מזה שמצטייר מהדמות התקשורתית והצייצנית. "הוא בן אדם מאוד נחמד, מאד נעים באחד על אחד", אומר לירן לוי, שהיה כתב המשטרה של ערוץ 20, עד שהתפטר במחאה על החלטת הערוץ לא לסקר את מחאת הלהט"בים. "הוא מאוד משעשע ואוהב לספר בדיחות. זה קטע, כי יש פער אדיר בין מה שעולה מהציוצים לבין מה שקורה במציאות. יש הבדל עצום בין הדימוי לאיש עצמו".

"הוא מאוד משעשע ואוהב לספר בדיחות. זה קטע, כי יש פער אדיר בין מה שעולה מהציוצים לבין מה שקורה במציאות. יש הבדל עצום בין הדימוי לאיש עצמו"

היחיד שכנראה מחרים את ריקלין במוצהר הוא יאיר גולן ממרצ. "אני מכבד עיתונאים ימנים כאנשי מקצוע, ומתראיין אצלם בלי בעיה. אבל ריקלין בוודאי לא עיתונאי", גולן אומר לזמן ישראל. "כשלעצמו הוא דמות שולית, אבל הוא מייצג תופעה רחבה יותר ומבהילה במסגרתה נתניהו הצליח לייצר פסבדו-תקשורת שעוסקת בפייק ניוז מחד ובתעמולה מאידך, שניהם דברים שהרסניים לדמוקרטיה.

"ריקלין הוא איש תעמולה, אשר ביחד עם ברדוגו ברדיו ועם כמה נוספים מפיצים אלימות מילולית והסתה ברשתות, שמטרתם עקבית: לרסק את הדמוקרטיה. מדובר בתופעה אפלה מאוד שמשרתת שלטון טוטליטרי".

עושים לו הנחות בשמאל ובתקשורת?
"בוודאי, בוודאי. עושים לו ולחבריו הנחות סלב. תראה איך התייחסו בצחקוק למופע של ינון מגל שכאילו ריסס עיתונאים בשידור. תחשוב מה היה קורה לשדר משמאל שהיה מדמה ריסוס של מתנחלים. ותראה את ההתבטאויות האחרונות של ריקלין איך הן עוברות בשקט. את פינקלר פיטרו, אבל ריקלין בקושי קיבל כמה גינויים בטוויטר. מה ההבדל ביניהם? שריקלין מפורסם".

"חשוב להבין שריקלין אינו תופעה בודדת, ולבוא רק אליו בטענות זאת התחסדות", אומר מוטי שקלאר, שהקים את ערוץ 20 כערוץ ליהדות פלורליסטית ופרש ממנו אחרי שנה וחצי, כשהשופרות השתלטו על המסך. שקלאר סבור שריקלין מחשב את מהלכיו באופן אסטרטגי.

"ריקלין מתאים את עצמו לעולם שבו אין יותר גוונים והכל הופך לריגוש, ריגוש, ריגוש. לכן הכל שחור-לבן, ללא מורכבות וללא עומק. לכן הוא אגרסיבי כל כך בתמיכתו בנתניהו. זאת הבעיה של התקשורת היום: כל מי שהוא בוטה יותר, אגרסיבי יותר הוא כביכול משמעותי. השאלה משמעותי למה? משמעותי בעשיית רעש, אבל בטח לא  משמעותי ביכולת לייצר קולות אחרים, להשפיע או לערער על הסכמות".

"ריקלין מתאים את עצמו לעולם שבו אין יותר גוונים והכל הופך לריגוש, ריגוש, ריגוש. לכן הכל שחור-לבן, ללא מורכבות וללא עומק. לכן הוא אגרסיבי כל כך בתמיכתו בנתניהו"

מערבב את השיח

החיבוק שמעניקים גורמים בשמאל ובימין לריקלין נמשך כבר מספר שנים, מאז שהניח בצד את עיסוקיו כארכאולוג לטובת עיתונאות-מטעם. זה התחיל בחברות בפאנל התוכנית "מועצת החכמים" של ערוץ 10, לשם הצליח להתברג כקול הרענן של המתנחלים החדשים, מצויד בהמלצה מיו"ר מועצת יש"ע לשעבר, הפובליציסט הוותיק ישראל הראל. הראל הוא אביה של ניצנית, גרושתו ואם שלושת ילדיו של ריקלין.

עורכת התוכנית באותם ימים, ריקי שפרינצק, סיפרה לעיתון "הארץ" כי התרשמה לטובה מריקלין. "בזמנו נורא לא אהבתי את גלגולי העיניים של ראשי מועצת יש"ע – החנן פורתים והפנחס ולרשטיינים למיניהם – ובריקלין זיהיתי משהו אותנטי וישיר. הוא היה בחור משכיל ורהוט שקרא תיגר על הנהגת המתנחלים הוותיקה. זה היה חידוש מרענן".

ידיד אחר מהשמאל שאהב להתכתש איתו היה אלדד יניב, כצמד קבוע בחדשות הלילה של ערוץ 2. הליהוק הזה התחיל ב-2014 עם מבצע צוק איתן, אז ריקלין עדיין נחשב איש הציונות הדתית. שנה אחר כך ריקלין התמודד בפריימריז של הבית היהודי בראשות נפתלי בנט, אך הגיע למקום ה-12 בלבד.

בינתיים יניב הפך מידיד ליריב. "לא רבתי איתו. פשוט ניתקתי ממנו מגע כשהפך אויב ממשי של הדמוקרטיה ולא רק יריב פוליטי. אני מנהל נגד מה שהוא מסמל מאבק מאוד ממוקד וקשוח", אומר יניב.

אלדד יניב: "לא רבתי איתו. פשוט ניתקתי ממנו מגע כשהפך אויב ממשי של הדמוקרטיה ולא רק יריב פוליטי. אני מנהל נגד מה שהוא מסמל מאבק מאוד ממוקד וקשוח"

בחודשים האחרונים אי אפשר לזוז בלי להיתקל בריקלין, מערבב את הטיח הפוליטי-תקשורתי בישראל בעוצמה, ומוציא לפועל את הרוח הנושבת מכיוון ראש הממשלה נתניהו. כשבנט עוד התלבט אם לחבור לנתניהו או לנטוש את המחנה ולתמוך בממשלת השינוי, ריקלין הפך אותו למטרה נעה, וצייץ אודותיו באופן אובססיבי, לפעמים בהפרשים של שעה בלבד.

במשך יממה אחת בלבד, ריקלין הספיק להפחיד את מצביעיו ביהודה ושומרון כי בנט הולך "למכור אותם בשקל"; מנה בפומבי את שקריו; כינה אותו אופורטוניסט ותייג אותו כ"בנט. שמאל. נכלולי", את בנט ושקד "צמד נוכלים" ואת מעשיהם "תועבה אישית ופוליטית".

במקביל המשיך לנהל התכתבות פומבית וערנית עם חברו בצלאל סמוטריץ', בניסיון נואש כמעט לשכנעו לנטוש את ההתנגדות לישיבה משותפת בממשלה עם עבאס. לצורך כך שלף את כל תותחי המתנחל החינני: הצהיר על אהבתו לסמוטריץ', גייס את אמו והמקבובה שהיא מבשלת, תיאר שיחה עם מלצרית בבית קפה, מנה שוב ושוב את כל הישגי נתניהו, גער בסמוטריץ' בפולניות על כפיות הטובה שלו  ("זה לא יפה").

הדיאלוג הזה לא נחזה אפילו לרגע למשהו עיתונאי, והזכיר התכתבויות מעידן מפא"י, אז הפובליציסטים והפוליטיקאים היו חברים קרובים הסמוכים זה על שולחנו של זה ומייעצים אחד לשני כיצד לנהל את המדינה. רק שכעת הדיאלוג מתבצע דרך הרשתות החברתיות, ללא מסכות.

"שמעון יקירי", "שמעל'ה" ו"אחי", כינה סמוטריץ' בחזרה את ריקלין, אולם כידוע, לא התקפל בסופו של דבר. עד מהרה "שמעל'ה" היפנה אליו את עורו ותהה אם סמוטריץ' מכשיר את כניסת בנט לממשלה עם לפיד כדי להצטרף אליה בעצמו – תרחיש הזוי לחלוטין שאין לו שום סימוכין.

בכלל, מאז הבחירות ריקלין מטווח את מי שלא הולך עם נתניהו, ולא מנסה להסתיר זאת עוד. לנשיא ריבלין כתב: "הדמוקרטיה הישראלית מיצתה אותך ואת הפופוליזם החנפני שלך", ואת סער וליברמן כינה "חבורת שונאים ומחרימים. מושחתים ומשחיתים תאווי שלטון" (הטעות במקור).

מאז הבחירות ריקלין מטווח את מי שלא הולך עם נתניהו, ולא מנסה להסתיר זאת עוד. לנשיא ריבלין כתב: "הדמוקרטיה הישראלית מיצתה אותך ואת הפופוליזם החנפני שלך", ואת סער וליברמן כינה "חבורת שונאים ומחרימים"

הנהונים מול שרה

ריקלין, 58, גדל בשכונת יד אליהו בתל אביב ולמד במכינה לישיבות בני עקיבא בגבעת שמואל ובישיבת בר אילן. בצבא שירת בגולני ואחר כך כקצין באגף מודיעין. הוא למד תואר ראשון בלימודי ארכאולוגיה ולימודים קלאסיים באוניברסיטת תל אביב ותואר שני בלימודי ארכאולוגיה מקראית באוניברסיטה העברית, ועבד כארכאולוג ברשות העתיקות וכעצמאי.

אחרי שנישא לניצנית, החליטו השניים להתיישב בהתנחלות. ריקלין השתתף בהקמת מאחזים כמו מגרון ומצפה דני וסיפר ל"הארץ" כי זאת הייתה "אחת החוויות המופלאות שקרו לי בחיי. נפלא, התמוגגות, מדבר זרוע כוכבים. ראיתי בשמיים דורות של יהודים, כמו במלך האריות, שמסתכלים עלי מלמעלה ואומרים: 'עבודה יפה'".

הזוג הצעיר קבע את משכנו במעלה מכמש, 15 ק"מ מזרחית לרמאללה. שם, באזור הדמדומים של החוק והסדר, מסתתרת גם פרשייה של חשד להשתלטות על קרקעות הסמוכות לביתו של ריקלין.

ארגון "כרם נבות" העוסק במחקר ובמעקב אחר מדיניות הקרקעות הישראליות בגדה חשף ב-2017 כי הבית בו התגורר ריקלין היה עד אמצע שנות ה-90 בבעלות פלסטינית פרטית כחלק מהכפר דיר דיבואן ובמסגרת חוק ההסדרה (שריקלין היה אחד מתומכיו הנלהבים, מבלי לחשוף את העניין האישי שיש לו בחוק) נקנה על ידי ארגון "אמנה" לפני שנמכר לריקלין.

לטענת דרור אטקס מ"כרם נבות", לאחר הבנייה הרחיב ריקלין את השטח באופן משמעותי, אל השדות שמאחורי ביתו, ללא אישור, כפי שממחישות גם התמונות. "הוא השתלט באופן פראי על כ-12 דונם שנמצאים מאחורי הבית", אומר אטקס.

לאחר הבנייה הרחיב ריקלין את השטח באופן משמעותי, אל השדות שמאחורי ביתו, ללא אישור, כפי שממחישות גם התמונות. "הוא השתלט באופן פראי על כ-12 דונם שנמצאים מאחורי הבית"

"כאשר פרסמתי את הדברים לראשונה באתר שלנו הוא לא הכחיש, רק טען שהוא קנה את הבית, לא בנה אותו. מה שנכון. אבל הוא נטע עצים בשטחים שאינם שייכים לו, ובנה שם שני מבנים נוספים. יש כאן עבירות חמורות של הסגת גבול, בנייה לא חוקית והשתלטות על קרקעות פרטיות. ריקלין לא המציא שום דבר, לא מעטים עשו זאת לפניו, אבל הוא חי בעולמות האלה ונלחם על ביסוסן וקיומן".

לפני שלוש שנים התמנה ריקלין לפרשן המדיני של ערוץ 20, והחל למנף את שליחותו מעבר לקווי היריב. באותה תקופה הכריז על נטישת "דורות היהודים" והחליף את החלומות על "מדבר זרוע כוכבים" בשאיפה להמיר את תל אביב החילונית והפוחזת בה גדל כנער, כחלק מהנהייה הטרנדית אחר מסורתיות לייט שאינה מסתירה לרגע את מטרותיה המיסיונריות.

"אין מערב, המערב נגמר, ישראל מפותחת ממרבית מדינות אירופה גם מבחינת התל"ג", אמר ל"הארץ" אחרי המעבר לתל אביב. "להיות מערבי זה להגיד 'אני רוצה להיות מתקדם', אבל אתם אפילו לא מערביים, אתם גלותיים.

"אין שום משמעות מבחינתכם לנס הגדול, העצום, היחיד במינו, של עם שחוזר לארצו אחרי אלפיים שנה. לא סתם נוצר חיבור בין השמאל לחרדים. מה שקושר ביניכם זו אהבת הגלות.

"כשאתה מאבד קשר עין עם המסורת היהודית ובוחר לקחת את השפה העברית, את משינה, את יונה וולך ועוד כמה דברים שהם נחמדים בפני עצמם, אבל הם לא קלאסיקה יהודית, בסוף אתה לא תישאר יהודי-עברי. אתה הולך ונעלם. אתה צריך להיות בעד זה, בעד ההוא, בעד הפליטים, בעד גיאורגיה. מה קרה לכם? התנתקתם לגמרי מהיהדות והמצאתם דת חדשה, כי הרי גם אתם, עמוק בלב, זקוקים לאיזו אמונה."

איש לא לקח באמת ברצינות את ריקלין והנבואות האפוקליפטיות שלו באותם הימים, במיוחד לנוכח צמד ראיונות חנפניים ומביכים שהעניקה לו שרה נתניהו – הראשון במטוס (אשר זכה לכינוי המזלזל "ראיון ההנהונים") והשני באולפן ערוץ 20 שבועיים אחר כך.

הראיונות האלה שימשו בסיס למערכון ב"ארץ נהדרת", ועיתונאים מימין ומשמאל תהו מדוע המגיש שנחשב עד אז כחלק מהציונות הדתית וידע להיות מושחז גם כלפי נתניהו הפך לפתע לשופרו הכנוע. אבל ריקלין לא התרגש. "עשיתי עבודה מעולה", אמר בלי למצמץ בראיון לחיים אתגר.

ואכן, הראיונות האלה עשו עבודה מעולה – לריקלין ולמעמדו. בשנה האחרונה הפך לאחד מעיתונאי הימין החשובים והמשפיעים, למרות שלא זכור אפילו מקרה אחד בו הביא מידע חדש כלשהו – מימין או משמאל.

בערוץ 20 דל הרייטינג מכירים בכוחו לייצר פרובוקציות מושכות תשומת לב, ולפני מספר חודשים אף  הכיר הערוץ באופן רשמי ב"הישגיו" העיתונאיים והעורך הראשי של החדשות בערוץ, יורם כהן, העניק לו תעודת הצטיינות על "תרומתך לשידורי ערוץ 20 מדובאי". "פעם ראשונה שקיבלתי תעודת הצטיינות", התפאר ריקלין.

על מה קיבל תעודת הצטיינות? ריקלין טס לדובאי במסגרת מה שמותג כמשלחת ערוץ 20 יחד עם עמיתיו, שני הכוכבים הבולטים האחרים של הערוץ, ינון מגל ואראל סג"ל. השלושה מתחזקים כבר כמה שנים קבוצת ווטסאפ תחת השם "המוסקטרים".

המשלחת, התברר עד מהרה, יצאה כחלק ממבצע יחסי ציבור ותוכן שיווקי במימון חברת "אסי גלובל טורס" המשווקת חבילות נופש בחו"ל לציבור מסורתי-דתי. במסגרת ההטבה העיתונאית האסורה הזאת (שעיתונאים רבים נפלו בפח שלה) הוא הסתחבק עם חבריו בשידור, דיווח עם דרינקים בשקיעה, מהבריכה במלון ומדבשת הגמל, וגם ערך ראיון ארוך עם הספונסר, מנכ"ל "אסי גלובל טורס", כמובן ללא גילוי נאות.

לפינס גיא
מתנה מדובאי:
דבשת pic.twitter.com/CBiSIWlWno

— ינון מגל (@YinonMagal) December 8, 2020

עסקת שימון מושלמת, כולל השתנה מהדבשת ישר אל המים התכולים. לסיום תצוגת התכלית, שודר גם "ראיון מיוחד" ולקקני עם חברם הקרוב של המוסקטרים ראש הממשלה בנימין נתניהו.

לאחרונה בחר אתר "מידה" – המזוהה עם נתניהו והוקם על ידי רן ברץ, שהפך לראש מערך ההסברה של ראש הממשלה – בריקלין כ"איש השנה בתקשורת". בראיון ההכתרה באתר קרא ריקלין לעיתונאי ימין להחרים את תקשורת המיינסטרים ולאנשי עסקים להשקיע בהקמתם של ערוצי ימין טלוויזיוניים נוספים בישראל, על אף שערוץ 20 כשל ברייטינג לאורך השנים ועמד מספר פעמים על סף סגירה.

בעוד השמאל מהסס להסתייג מריקלין, דווקא חלק מהעיתונות הימנית הרצינית יותר מתחילה להתרחק ממנו.

זה התחיל בקלמן ליבסקינד ובטור שהקדיש לו בשם "הערוגה המסוכנת: על גידולי הפרא שצמחו בשולי עיתונות הימין". בחודש שעבר הצטרפו אליו עיתונאים נוספים המזוהים עם הימין, בהם יאיר שרקי, עקיבא נוביק, אבישי גרינצייג, עמית סגל ואחרים אשר נחסמו על ידו.

"רק לו יש מונופול על הימין וכל השאר בוגדים", כתב שרקי, אחרי שריקלין האשים בציוץ כי מלבד ערוץ 20, כל ערוצי החדשות התמהמהו במכוון בסיקור האסון בהר מירון "לאור השנאה הנוטפת ב- 11,12,13 לכל דבר יהודי או חרדי".

חברו הטוב אראל סג"ל נזעק להגן עליו מפני העיתונאים ש"אכלו ושתו מידיו" של ריקלין וכעת "מטנפים" עליו, וקרא לו "חבר נדיב, מפרגן, ג'ינג'י חם מזג שלפעמים מגזים, אבל אחד האנשים החכמים וטובי הלב שזכיתי להכיר".

איזון, איזון, איזון

העימות הפומבי בין ריקלין לבין עיתונאי "גלובס" אבישי גרינצייג מעניין במיוחד לנוכח הקשר בין ריקלין למו"לית של גרינצייג, אלונה בר און.

בפברואר 2020 חיבר לראשונה פעיל המחאה ברק כהן בין יחסיה של בר און עם ריקלין לבין תפקודה בעיתון וכתב כך: "ריקלין כותב בגנות עיתונאים שלחצו לייק לטקסט שפרסמתי, וביניהם רועי ברק מגלובס. ריקלין לא מספר על הקשר האינטימי שיש לו עם אלונה בר און, המו"ל של גלובס. קשר ידוע בברנז'ה. אילו הייתם עיתונאים בגלובס והמאהב של המו"לית היה מציין אתכם לגנאי בפומבי, הייתם מרגישים מאויימים?"

גם אלדד יניב טען לאחרונה שהחיבור הזה רלוונטי לתפקודה של בר און כמו"לית: "אצל רינה מצליח שאלה אלונה בר און בגלגול עיניים: 'אני שואלת שאלה פשוטה: מיהו שופר?', כפרה, שופר ישן לידך במיטה כל לילה. כך אני בכל מקרה מקווה".

עורכת גלובס, נעמה סיקולר, טענה בתגובה כי מדובר בהערה מיזוגנית וכי יניב נוקם בגלל שלא איפשרו לו לכתוב טור בעיתון, על אף בקשתו. יניב ענה שהמו"לית מקיימת פגישות מקצועיות בקשר למתרחש בעיתון ביחד עם בן זוגה, מה שלכאורה מצדיק את חשיפת הקשר.

מי סידר לאלונה בר און את הראיון עם נתניהו בועידת גלובס? ומדוע נעתר נתניהו לראיון עם אלונה בר און? ידע שיהיה מפנק? pic.twitter.com/lcEMPBYR4H

— Barak cohen – ברק כהן (@barak1cohen) February 22, 2020

"המו"לית שלך בר און ובן זוגה ריקלין קבעו אתי פגישה לילית בבית קפה בשדרות בן ציון כדי לשוחח על גיליון נגד מערכת המשפט. הם ביקשו ממני לכתוב טור. אמרתי להם שאשמח לכתוב טור קבוע בגלובס על קשרי ההון שלטון עיתון. כמובן שמאז לא שמעתי מהזוג דבר וחצי דבר". בר און אישרה את קיומה של הפגישה, אך טענה כי הפגישה התקיימה "אחרי יציאת הגיליון המדובר" וכי ממילא לא הציעה לו דבר.

עוצמת ההשפעה של ריקלין על בר און ועל גלובס היא סוגיה שנויה במחלוקת, אבל ראוי לזכור כי היא נוכחת ונידונה במסדרונות העיתון באופן נמרץ גם לפני שהקשר בין השניים נחשף.

עוצמת ההשפעה של ריקלין על בר און ועל גלובס היא סוגיה שנויה במחלוקת, אבל ראוי לזכור כי היא נוכחת ונידונה במסדרונות העיתון באופן נמרץ גם לפני שהקשר בין השניים נחשף

בשנה האחרונה נשמעות במערכת טענות כי העיתון משנה פניו ודוחק החוצה חלק מהעיתונאים השייכים לצד השמאלי. על הרקע הזה, נראה שמוטב היה לו מו"לית גלובס הייתה מתייחסת ליחסים בסוג של שקיפות כבר בשלבים מוקדמים. בדיוק כפי שהיא דורשת השכם והערב ממסוקריה.

בעקבות טענותיו של יניב, בר און עצמה מיהרה לפרסם מכתב פנימי לעובדי העיתון ובו האשימה כי "מספר פעילים פוליטים אובססיבים מנסים בעבודה משותפת ומתוזמרת להכפיש אותי. איש לא יכתיב לי או לגלובס מה לחשוב, עם מי לדבר ואיך לחיות. פה עובר הגבול ולאיש אין זכות לחצות אותו". גם הפעם נמנעה מכל גילוי נאות של מערכת היחסים.

גילוי נאות כזה גם לא מופיע כאשר בעיתון מפרסמים את שמו של ריקלין, על אף שבר און נושאת על דיגלה בעוז את נחיצות מוסד הגילוי הנאות בשנים האחרונות. "אני לא מחויבת לשום גילוי על חיי האישיים", כתבה לאחרונה בטוויטר, בעקבות דרישה שהופנתה אליה. "באיזו זכות מגיעה בכלל הדרישה הזאת?"

אני לא מחויבת לשום גילוי על חיי האישיים. תנו לי אתם בבקשה גילוי נאות כמו שאני נותנת בגלובס (והלוואי שעוד מולים היו נוהגים כך) – ואשקול גם אני לתת. באיזו זכות מגיעה בכלל הדרישה הזו? הגילוי הנאות היחיד הוא שברק כהן תוקף אותי ורודף אותי אישית. טעות שלי שלא יצאתי נגדו קודם לכן.

— ????????אלונה בר און (@alonabaron) July 10, 2020

חלק מהעיתונאים בעיתון חלוקים עליה, בחשאי כמובן. "הוא מרטווט אותה, היא עושה לו לייקים, ואנחנו לא רואים הפרדה ממשית", אומר כתב. "וגם אין דבר כזה הפרדה מוחלטת בין בני זוג. כאשר אנחנו רואים את ההשפעה הזאת, יש לנו תמיד תחושה שחלק מהתמורות שעוברות על העיתון בשנה האחרונה מושפעות מהקשר הזה. ואם הוא מוסתר או מודחק, זה מוסיף למסתוריות ולחשש שלנו".

בר און מנהלת בשנתיים האחרונות קמפיין מאסיבי להעלאת קרנו של "האיזון" בעיתונות. לעיתים היא מבלבלת בין "איזון" לבין "אתיקה", וסבורה שהראשון מוביל בהכרח לשיפור השני. בפועל, דרישה לאיזון קדוש מדי יכול דווקא לפגוע באתיקה ובחופש העיתונות, לשני הכיוונים.

משיחות רבות עם אנשים ב"גלובס", בעבר ובהווה, עולה תמונה לא אחידה. רוב הדוברים אינם סבורים שב"גלובס" מתפתחת סוג של "פרשת 4000" בקטן. לא נשמעה טענה שבר און או סיקולר משרתות אינטרסים זרים או מקבלות הנחתות מלמעלה, מבלפור או מכתובת עלומה אחרת.

עם זאת, כתבים ועורכים לא מעטים מזהים תהליכים של השתקה זוחלת ודרישה לצנזורה עצמית. "אלונה ונעמה לא מושחתות, חלילה", אומר עורך ותיק, "אבל הן נורא מנסות לרצות".

כתבים ועורכים לא מעטים מזהים תהליכים של השתקה זוחלת ודרישה לצנזורה עצמית. "אלונה ונעמה לא מושחתות, חלילה", אומר עורך ותיק, "אבל הן נורא מנסות לרצות"

לא מעט דוברים ודוברות, כאלה שעבדו ב"גלובס" בעבר וכאלה שעדיין עובדים היום, מדברים על אפקט מצנן בהתנהלותה של המו"לית והעורכת שמתחתיה, כזה שמורגש באדוות עדינות על פני המים, אבל בסופו של יום פוגם בחופש העיתונאי שלהם באופן מתמשך.

השאיפה לקידום האיזון דחפה את בר און לסדרת מפגשים עם אנשי ימין לפני כשנתיים, בערך בתקופה שבה החליטה להיפרד מכמה מכותבי הדור הישן בגלובס, ובהם אלי ציפורי, ששימש בעבר סגן עורך העיתון, והיום מהווה את אחד הכותבים הבוטים והקונספירטיביים ביותר בעד נתניהו ונגד השמאל.

במסגרת מפגשים אלה הכירה גם את ריקלין. הרומן שהתפתח הוא אולי חומר למדורי רכילות, אבל התמורות ב"גלובס" אינן כאלה. הסנונית הראשונה שהסבה את תשומת הלב הציבורית הייתה עזיבתה של טל שניידר, הכתבת המדינית והפוליטית של העיתון.

שניידר – היום הכתבת הפוליטית והמדינית של זמן ישראל – אמנם נפרדה מהעיתון בברכות הדדיות, אבל עשתה זאת, לדברי גורמים העובדים כיום בעיתון, לאחר שהחלו דוחקים בה למתן עמדות בהתבטאויות ברשתות החברתיות. שוב, האיזון הקדוש, שמוביל למעשה לסוג של דרישה לצנזורה.

בשם האיזון ביקשו גם לפצל את תפקיד הכתבת הפוליטית למעין "כתב ימין וכתב שמאל", ולהביא את כתבת "מקור ראשון" שירית אביטן-כהן. היה ברור ששניידר תתקשה לתפקד תחת פיקוח מתמיד שכזה, והיא בחרה לשנות עמדה לכתבת המתמקדת בתעשיות הביטחוניות. שבועות ספורים אחר כך עזבה.

אביטן-כהן התראיינה לתוכנית "מייבשים את הביצה" ברדיו תל אביב, וחשפה שעורכת העיתון ספרה בפניה את מספר העיתונאים הימניים בעיתון, והגיעה למסקנה שישנם חמישה בלבד. בין אם המספר נכון, ובין אם לאו – הגילוי הזה מראה שהשאיפה הכפייתית לאיזון ב"גלובס" השתלטה על תהליך קבלת ההחלטות.

אביטן-כהן התראיינה לתוכנית "מייבשים את הביצה" ברדיו תל אביב, וחשפה שעורכת העיתון ספרה בפניה את מספר העיתונאים הימניים בעיתון, והגיעה למסקנה שישנם חמישה בלבד

לאחרונה משכה אביטן-כהן תשומת לב במספר הופעות בתקשורת. באחת מהן פרצה בבכי ועזבה את אולפן כאן 11 בטענה לסיקור-יתר של הלינץ' שביצעו יהודים בסעיד מוסא בבת ים, על חשבון מצבם של תושבי שדרות, ובשנייה (בעקבות התייחסות המפכ"ל ל"טרור בשני הצדדים") טענה כי יהודים שפגעו בערבים רק בגלל שהם ערבים "אינם טרוריסטים, כי טרור מופנה רק כלפי יהודים".

שירית אביטן: "אני אומרת להן שבלוד פוגעים ביהודים ושרפו בתי כנסת והן מגלגלות עיניים"https://t.co/L0Byrlo57r@Shiritc @ErezZadok1 pic.twitter.com/h0vzhzmg0E

— עכשיו 14 (@Now14Israel) May 13, 2021

כמה מכתבי גלובס מחו נגד האמירה הזאת, המפלה בין דם לדם, ברשתות החברתיות. גם הפעם בחרו בר און וסיקולר להרגיע את הרוחות באמצעות הודעה אמורפית לעיתונאים, ללא הקשר ספציפי, ובה הזכירו את הצורך "לשמור על גלובס" גם ברשתות החברתיות ו"לזכור את תפקידנו כעיתונאי גלובס שנדרשים לשמור ככל האפשר על אובייקטיביות עיתונאית מול מושאי סיקורנו".

המשפט הזה תמוה במיוחד לנוכח הקונצנזוס בקרב חוקרי תקשורת כיום כי אובייקטיביות עיתונאית אינה דרישה ריאלית בזירה התקשורתית הנוכחית, וכי יש להחליפה בחתירה להוגנות.

עיתונאים בגלובס טוענים כי הלחץ המופעל על בר און מימין בשנה האחרונה, בעקבות הקשר עם ריקלין, דחף אותה ליזום תקנון ההתנהגות ברשתות חברתיות ללא מחשבה מספקת. "היא בעצם ניסחה תקנון שמופעל כלפי הכותבים השמאלנים", אומר גורם בעיתון.

התקנון עצמו, שספק אם ניתן כלל ליישום בשגרת המלל האינסופי של עידן הרשתות, אכן כולל סעיפים תמוהים. כך, למשל, הסעיף שבו מתבקשים הכתבים לשאול את עצמם "האם מי שקורא את הכתוב יכול באופן סביר לתפוס אתכם כמוטים בנושא מסוים? כאשר מדובר בכתב של תחום מסוים, היעדר משוא הפנים שלו ברשתות בנוגע לתחום הסיקור מקבל עוד משנה תוקף".

הכתב לענייני משפט אבישי גרינצייג – אשר הובא במטרה לאזן את המחלקה המשפטית – הפך לאחד הצייצנים הבולטים בעיתון, מביע עמדה ברורה לגבי כל דבר ועניין כמעט בתחום סיקורו, ולעיתים גם מנהל מלחמות ציוצים עיקשות ואישיות עם גורמי סיקור.

עובדים בגלובס מתקשים לשכוח את הציוץ שלו מיולי אשתקד, בעקבות דיווח על מפגינים בבלפור הנלחמים במחסומי המשטרה: "הגיע הזמן להיפרד מאנשי השמאל. נמאס מהפעילים האלה שאש זרה פועמת בהם. זו אותה אש ששרפה את הבית השני ומאיימת לשרוף את הבית השלישי. זה לא קומץ, זה לא עשבים שוטים. זו הערוגה כולה".

הציוץ הזה, שגרינצייג טען בדיעבד כי התבסס על פראפרזה לדברים של יוסי שריד ז"ל, יכול בקלות להיחשב הסתה נגד פעילי השמאל כולם, וספק אם הוא עומד בכללים החדשים של בר און, אבל הוא לא נמחק. עמרי זרחוביץ', אז עדיין כתב העיתון, כתב בתגובה: "אבישי מנסה להטריל, אבל יצא לו בעיקר ציוץ מסוכן ומפלג. בושה שהציוץ הזה מגיע מעיתונאי בגלובס".

גרינצייג השיב: "זרחוביץ' ידידי, קצת הטרלה עוד לא הרגה אדם. אבל אם אתה באמת דואג לפילוג וחושב שהוא מסוכן – אתה יודע כמה דברים נוראיים נאמרו על דתיים, חרדים, ימנים ומתנחלים לא כהטרלה אלא כהכללה מקוממת". בסופו של יום, זרחוביץ' עזב, גרינצייג בגלובס.

סעיף אחר מוזר אף יותר. העיתונאים מתבקשים להרהר, אגב ציוץ או כתיבת פוסט, "האם מי שקורא את הכתוב ויודע שאתם מזוהים עם העיתון, יכול לשנות את דעתו לגבי העיתון?" ממתי עיתונאי צריך להתחשבן בכתיבתו עם הדעה הכללית שיש לקוראים על העיתון, וכיצד הוא יכול בכלל להעריך דבר אמורפי שכזה?

"הן פשוט לא מבינות מה זה חופש ביטוי אמיתי", אומר עובד העיתון. "וזה מרגיש שהן מעולם לא ניהלו את הדיונים האלה בצורה מושכלת, הן פשוט סימנו לעצמן מטרה כוללנית והסתערו לעברה.

"הן פשוט לא מבינות מה זה חופש ביטוי אמיתי", אומר עובד העיתון. "וזה מרגיש שהן מעולם לא ניהלו את הדיונים האלה בצורה מושכלת, הן פשוט סימנו לעצמן מטרה כוללנית והסתערו לעברה"

"מהתקנון שלהן קל מאד להגיע לטענה שציוץ שמאלני או ימני 'פוגע בעיתון'. והתוצאה היא שאתה חי בפחד שמנטרים לך ציוצים כי הם שמאלניים מדי, כשאתה יודע שבשום מצב לא יגעו בעיתונאים שהביאו מהימין בשנה האחרונה".

על רקע היחסים המתגבשים בין המו"לית לריקלין, בשנה האחרונה נרשמו עזיבות נוספות בגלובס: עורך מדור "נתח שוק" ועורך כתבי העת התקופתיים "פירמה", דוד ורטהיים; ועורך "גלובס טק" עמרי זרחוביץ', אשר חזר לדה מרקר.

בעיתון טוענים מספר גורמים כי בר און וסיקולר לא זרקו את העיתונאים האלה, אבל גם לא ממש ניסו לעצור אותם בדרך אל הדלת. במקומם או במקביל לעזיבתם, הובאו עיתונאים חדשים: גדעון דוקוב, לשעבר עורך מדורים בעיתון "בשבע", החל לכתוב מדור ביקורת תקשורת מזווית ימנית. גיל ברינגר, יועצה לשעבר של איילת שקד, החל לכתוב טור על משפט (וכבר מועמד בימים אלה לתפקיד מזכיר הממשלה של בנט), ועוד.

"אני חלילה לא מוריד מהלגיטימציה של אף אחד מהעיתונאים החדשים. הבעיה שלי היא מגמה", אומר עיתונאי בגלובס. "בשורה התחתונה, בשנה האחרונה כל תחומי הסיקור הלא כלכליים בעיתון הוחלפו או התחזקו באנשי ימין מובהקים: פוליטיקה, משפט, תקשורת ודעות.

"בשורה התחתונה, בשנה האחרונה כל תחומי הסיקור הלא כלכליים בעיתון הוחלפו או התחזקו באנשי ימין מובהקים: פוליטיקה, משפט, תקשורת ודעות"

"ברור שזה לגיטימי, אבל כשזה נעשה על רקע ההתקרבות לריקלין, קשה להתכחש להשפעה. הביביזם תפס את העמדות החשובות ביותר. קשה לנו להאמין שזה מקרי".

פנינו לבר און וביקשנו לשוחח עימה, אך היא ביקשה להפנות אליה רשימת שאלות בכתב. השאלות שנשלחו היו מפורטות ומעמיקות, ועסקו במדיניות הגילוי הנאות שהיא לא מכילה על עצמה, בניהול המקצועי של גלובס, בטענות עיתונאים על שינוי פני העיתון, ובמדיניותה המוצהרת לגבי אתיקה, איזון ופעילות כתבים ברשתות החברתיות. לאחר שלושה ימים השיבה: "לא תהיינה תשובות".

מבינה אם כך שאת מעדיפה עיתונות שמשקפת צד אחד בלבד, הצד שלך. אם כך, אכן גלובס – שעמל על איזון וגיוון השיח – לא מתאים לך.

— ????????אלונה בר און (@alonabaron) July 28, 2020

משרד המשפטים מתעתד להגיש תביעה

עיתונאי "גלובס" אחר שפרש לגמלאות בשנה האחרונה הוא כתב הנדל"ן והתחקירים הוותיק והמוערך משה ליכטמן. רגע לפני שפרש, הכין ליכטמן ידיעה המתייחסת לחשיפה ישנה של פרשייה הנוגעת לעבירת נדל"ן במסגרת עסקיו של ריקלין ביהודה ושומרון.

משום מה, הסיפור – שהוגש לפרסום לאחר שכבר החלו הרשרושים במערכת אודות היחסים בין בר און לריקלין – לא פורסם, והנימוק שניתן היה שמדובר בעיכוב משפטי. בינתיים ליכטמן עזב, אך הפרשה נמשכת ועל פי בדיקת זמן ישראל אף מסתעפת.

תחילת הסיפור ב-2006, אז פנה ריקלין למנהל האזרחי וביקש להקצות עבורו קרקע לצרכי תעשייה באזור שער בנימין, והצהיר כי בכוונתו להקים במקום "מפעל ליודאיקה". אולם לאחר שקיבל את הקרקע, ריקלין הסב אותה לאולם אירועים בשם "באר מרים", בניגוד לייעודה המקורי.

מעבר להפרת ההסכם עם המנהל, המשמעות של שינוי הייעוד היא שריקלין צריך לשלם קנס עבור "תשלום חורג" על כל שנות ההפרה, בסכומים שיכולים להגיע בקלות לרבבות שקלים. ואכן, מתאם פעולות הממשלה בשטחים דרש מריקלין את התשלום ולפי פרסומו של ליכטמן אף הכין נגדו תביעה אזרחית.

מעבר להפרת ההסכם, המשמעות של שינוי הייעוד היא שריקלין צריך לשלם קנס עבור "תשלום חורג" על כל שנות ההפרה, בסכומים שיכולים להגיע בקלות לרבבות שקלים

ריקלין עצמו השיב לעיתון כי "קיבל את כל האישורים הנדרשים" להקמתו של האולם. אבל עד מהרה התברר כי משרד הכלכלה אשר אישר לכאורה את השינוי עשה זאת בניגוד לעמדת המנהל האזרחי ורשות מקרקעי ישראל. אבל למרות האיומים החוזרים והנשנים מעולם לא הוגשה תביעה כזאת, וריקלין נותר מוגן למרות ההפרה המתמשכת.

כמה שנים חלפו, האולם נמחק, אך במקומו קם על אותה הקרקע סופרמרקט "זול סטוק". וכך ממשיך ריקלין להפר את ההסכם שחתם על הקרקע ולשחק עם הרשויות שממשיכות לרדוף אחריו ללא תוצאות.

בדיקת זמן ישראל מגלה כי הפרשה התגלגלה לפני כשנה לפתחו של משרד המשפטים, אשר מתכוון להגיש תביעה אזרחית בדרישה להפסקת השימוש החורג ולהשבת הכספים שנים אחורנית בשם הממונה על הרכוש הממשלתי, הגוף האחראי על הסדרי הקרקע בשטחי איו"ש.

בדיקת זמן ישראל מגלה כי הפרשה התגלגלה לפני כשנה לפתחו של משרד המשפטים, אשר מתכוון להגיש תביעה אזרחית בדרישה להפסקת השימוש החורג ולהשבת הכספים שנים אחורנית

ממשרד המשפטים נמסר: "לאחרונה הועבר לפרקליטות מידע נוסף בעניין על מנת שנבחן אם יש מקום להגיש תביעה אזרחית בגין שימוש שלא כדין במקרקעין".

גורמים בפרקליטות אישרו כי הסופר, המופעל כבר כמה שנים על הקרקע של ריקלין על ידי רשת "זול סטוק", מנוגד להסכם שחתם עם המנהל, וכי הם בוחנים בימים אלה הגשת תביעה נגד ריקלין, כבעלים של הקרקע וכמי שחתום על ההסכם, בגובה של עשרות אלפי שקלים לפחות.

אין תגובה

החמקמקות שמציג ריקלין לגבי האינטרסים שלו, קרקעותיו, קשריו עם מו"לית גלובס ויחסיו עם ראש הממשלה נתניהו – אפיינו גם את ההתנהלות מולו בתהליך קבלת התגובה לכתבה.

לפני חודש ביקשנו לראיין את ריקלין, והוא הביע נכונות. מאז נעשו כמה ניסיונות לתאם עמו מועד הנוח לו. בתחילה דחה בלך ושוב, ועם פרוץ מבצע "שומר החומות" ביקש להמתין לרגיעה. כאשר זו הגיעה, הבהיר כי הוא "ממתין לאישור ערוץ 20 להתראיין".

פנייה לערוץ 20 בבקשה לראיין את ריקלין לא קיבלה כל מענה.