השיר "הסיפור הגדול" שכתב יעקב רוטבליט והלחין תומר יוסף אולי מבטא את תמצית הסיפור שלנו כאן. השבוע שמעתי את השיר בתוכנית הרדיו "כאן תרבות". הנה הטקסט שלו:

הסיפור הגדול שמתחיל בתנ"ך
ומאז עד היום הוא הולך ונמשך
עם העם שיצא לגלות וחזר
אלפיים שנה יותר מאוחר
לבית שבין הים לנהר

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

הסיפור הגדול עם שואה ותקומה
חלוצים רעבים גואלים אדמה
דונם פה דונם שם הפרחת השממה
הפרחת האשמה כי הייתה מלחמה
ואויבים אין מספר מדינה שהוקמה
וזה העיקר
בין הים לנהר

השיר פורסם כמובן זמן רב לפני השבת השחורה, ב-2013. "קדושת הארץ" נרמזת באירוניה בסיפור "שמתחיל בתנ"ך". רוטבליט המשורר, שנפצע קשה במלחמת ששת הימים ואיבד רגל, לא מתעכב על ייסורי הפצועים ולא על מכאובי השכול.

השיר פורסם כמובן זמן רב לפני השבת השחורה. "קדושת הארץ" נרמזת באירוניה בסיפור "שמתחיל בתנ"ך". רוטבליט המשורר, שנפצע קשה בששת הימים ואיבד רגל, לא מתעכב על ייסורי הפצועים ומכאובי השכול

ועוד על מכאובי השכול. אני נזכרת בין השאר במה ששמעתי מאנשי קיבוץ גבעת-חיים איחוד. שמונה מבני הקיבוץ נפלו במלחמת יום הכיפורים. נעמי שמר עשתה מחווה מיוחדת לאנשי הקיבוץ מוכה השכול וזיכתה אותם בהופעת אורח, בחדר-האוכל שלהם. היא ליוותה בפסנתר את שיריה המוכרים. "קיבוץ שלם בכה", סיפרו אנשים, "גם נעמי שמר בכתה".

עם זאת היא דחתה את בקשתו של אחד מחברי הקיבוץ לשמוע את שירה הצוהל "החייל שלי חזר". יש בשיר הזה שורות מתרוננות כמו "איזה בוקר נהדר/ החייל שלי חזר".

"לא כל החיילים שלכם חזרו" – כך היא נימקה את סרבנותה.

*  *  *

לוחמים שלא חזרו – זה מחזיר אותי גם אל מחוז ילדותי ונעוריי, אל קיבוץ מסילות שבעמק המעיינות. בעקבות מלחמת ששת הימים רווחה אצלנו מעין תחושה כמעט מאגית, לפיה לנו זה לא קורה. שאנחנו כנראה חסינים. כל החיילים שלנו חזרו. היו פצועים אחדים, לא קשים.

לעומת זאת השכול הכה בבני גילנו מהקיבוצים השכנים – חברינו לקבוצות כיתות במוסד – הפנימייה שהיה משותף לקיבוצי השומר הצעיר באזור: בית אלפא, תל עמל (ניר דוד), מסילות ורשפים.

לוחמים שלא חזרו – זה מחזיר אותי גם אל מחוז ילדותי ונעוריי, אל קיבוץ מסילות שבעמק המעיינות. בעקבות מלחמת ששת הימים רווחה אצלנו מעין תחושה כמעט מאגית, לפיה לנו זה לא קורה. שאנחנו כנראה חסינים

והנה האשליה התרסקה בבום גדול, במלחמת ההתשה שהתחוללה בסיני, סביב "קו-ברלב", אחרי מלחמת ששת הימים. ישראל גרציאני, ראשון הנופלים מקיבוץ מסילות, נקטל בחודש יולי 1969 מפגיעת פגז ישירה במהלך שרות מילואים, בעת שהוא ניצב בתצפית, מחוץ לבונקר.

מלחמת ההתשה הייתה רצופה הפגזות ארטילריות על עמדות צה"ל ופשיטות קומנדו מצריות. אותה מלחמה כמעט נשכחת הסתיימה בהפסקת אש בין ישראל למצרים בחודש יולי 1970.

חייו של ישראל נגדעו בגיל 23. הוא היה ראשון הנופלים מבין בני הדור השני במסילות. בקיבוץ הגיבו על נפילתו בהלם ממש מוחלט. בהמשך שוב הסתבר שגם אנחנו לא חסינים. שלושה צעירים בני הקיבוץ נפלו במלחמת יום הכיפורים.

הראשון מביניהם, הטייס צבי הורביץ, נהרג ביום השני של המלחמה. בהמשך נפלו יהודה בנארי, אף הוא טייס, ויעקב קרמרסקי, שריונר. שלושתם היו צעירים מוצלחים במיוחד. ואני נזכרת איך חשבתי אז שאולי באמת יש משהו במיתוס הישראלי של "נופלים ההולכים ראשונה".

במלחמה המתחוללת עכשיו בעזה נפל לאחרונה, לפני כחודשיים, איתמר טל ממסילות, בן 32. בן הדור הרביעי של הקיבוץ. לא הכרתי את איתמר. אבא שלו, אריאל, זכור לי כנער וכבחור צעיר. סבתא עדנה הלכה לעולמה לפני כשנה. מבחינתה אולי מוטב כך. השבר בגדול נחסך ממנה. והסיפור, כנאמר בשיר "הולך ונמשך".

חייו של ישראל נגדעו בגיל 23. הוא היה ראשון הנופלים בני הדור השני במסילות. בקיבוץ הגיבו על נפילתו בהלם מוחלט. בהמשך שוב הסתבר שגם אנו לא חסינים. 3 צעירים בני הקיבוץ נפלו במלחמת יום הכיפורים

הם מתחילים להיות סמלים, בין היתר, בעקבות אירועים כמו הענקת פרס ישראל בתחום תקומה וגבורה אזרחית ל"צוות אלחנן". הפרס יוענק ביום העצמאות הקרוב למנחם קלמנזון, לאחיינו איתמר זוהר ולדוד אלחנן קלמנזון ז"ל, אשר יצאו ב-7 לאוקטובר מביתם בעתניאל אל העוטף והצילו עשרות מתושבי קיבוץ בארי.

מעשי גבורה שכאלו מתחברים בראשי לסמליות רבת העוצמה שבעמידת קיבוצים במלחמת העצמאות, 1948. הם מזכירים לי קטע מתוך השיר "סטלינגרד" – מאת אברהם שלונסקי, אשר שורותיו האחרונות חותמות את סרט התעודה "יומה של נירים", שיצר הבמאי מנחם שובל ב-1966.

הסרט מתאר את קרב הבלימה שניהלו חברי קיבוץ נירים שבעוטף אל מול הפולש המצרי. גבורתם של מגיני נירים דאז התקבעה בזיכרון הקולקטיבי באורח דומה לקרב הגבורה בסטלינגרד, במלחמת העולם השנייה. שם לוחמי הצבא האדום הרוסי, בלמו את הצבא הגרמני.

כך מבטאות זאת השורות החותמות את שירו של שלונסקי:

"וכך בזכות גאון ועצב
והרס כך על כך מילין
הן חדלות להיות שם עצם ומתחילות להיות סמלים".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.